מסכת יבמות דף ק״י עמוד ב׳

חולץ לא משום קרייה:

מוציא אשתו בגט דזיקת אחותה פקחת אוסרתה שנישואיה גמורין וזו ספק ואין כח בקידושיה לפטור את אחותה משום אחות אשה:

ואשת אחיו אסורה לעולם דחרש לא מצי חליץ ומיכנס נמי לא מצי כניס לה דאחות גרושתו היא דאחותה חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו החרש הילכך לא אפשר (שהרי אחות גרושתו היא). ומהך מתניתין לא מותיב ליה לרבא דהכא מדינא לא חליץ האי חרש לפקחת שהרי אשת פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפיק אלא להכי מייתי לה לגלויי אהנך תרתי תיובתי קמייתא דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי דהא כולהו תניא להו גבי הדדי במתני' לקמן בחרש שנשא פקחת (יבמות דף קיב:):

מי מצי מפיק דקתני מוציא את אשתו בגט ומדקתני בגט משמע שתהא מותרת לאחרים:

נשתטית לא תצא פקחת שנשתטית לא תצא מבעלה אע"פ שהאשה יוצאת לרצון ושלא לרצון רבנן תקון שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאינה יודעת לשמור עצמה אבל נתחרשה יוצאת דלא בעינן דעת אשה בגט שהרי אפי' פקחת בעל כרחה מוציא והכא לא תקון רבנן מידי דהא יודעת לשמור עצמה:

נתחרש הוא כו' דקידושיו היו גמורין וגירושין בלא דעת:

נכריות נמי הנך תרתי דלעיל חרשות מעיקרא קאמר דהא גבי הדדי תניין. והמגמגם לומר למה לי כל הנך דיוקי דקאמר מדהוא חרש מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו' לותיב מחד ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשות מעיקרא וקתני בהו כונס אין חולץ לא לאו מילתא היא דכל הנך חרשין דלעיל נפלה לפניהם פקחת מכח קידושי פקח וליכא למימר כי היכי דעל הכי נפק אבל בחרשת דלעיל איכא למימר הכי ואפילו הכי קתני כונס פקח ולא חולץ:

שני אחין חרשין נישואיהן שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות בין אחת פקחת ואחת חרשת שהרי כניסתן לבעליהן ברמיזה וכן שתי חרשות כניסתן ברמיזה ואע"פ שהן פקחין או אחד פקח ואחד חרש נישואיהן שוין הילכך יוצאת היבמה משום אחות אשה:

מאי לאו מדהוא פקח מעיקרא דהכי משמע שפקח נשא חרשת משמע שבשעת נישואין היה זה פקח וזו חרשת אבל בבבא קמייתא דחרש בעל חרשת לא מצי לאוקומי בחרשת מעיקרא דומיא דפקח בעל פקחת דהא לא שייכי מידי אהדדי:

וכי תימא הכא נמי בפקח ואח"כ נתחרש ומי מצי מפיק לה הוה מצי לאקשויי טפי דכיון דפקח הוה דנשואין דאורייתא הוי אמאי צריך לגרש את אשתו דקתני ומוציא את אשתו בגט והלא תצא אחותה משום אחות אשה אלא לרבות' נקטיה דאפי' היה צריך גט מי מצי לאפוקי:

או נשתטה לא יוציא עולמית וא"ת מאי קושיא והא רשב"ג פליג עליה בפ' מי שאחזו (גיטין דף עא. ושם) ואית ליה בפקח ואח"כ נתחרש הוא היה כותב ואחרים חותמים ונוקי הך משנה כרשב"ג וי"ל דלא בעי לאוקומי כרשב"ג כיון דרישא לא מיתוקמא כוותיה ההיא דנקט חרש או נשתטה ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה ומי מצי לגרש את אשתו כדמפרש:

ותנן גבי נכרית כונס אין חולץ לא אישתיק הכא לא בעי לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא כדמשני לעיל גבי פקח וחרשת שהם שני מינין אבל הכא שניהם חרשים ובמין אחד לא שייך למימר הא כדאיתא והא כדאיתא:

מאי טעמא לא תותביה מהא תימה לר"י דמה היה בדעתו של אביי שלא הקשה לו מזאת הבבא שהיא ראשונה וקושיא טובה ולא היה צריך לכל אלו הבבות:

וקמקוו אקוותא פי' בקונטרס מקשין קושיות זה לזה וכן פי' ר"ח והביא ראיה מר' יהושע קיהה וטהר (נגעים פ"ד מי"א) דקדק בדבר הרבה וטיהר:

קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה כו' וא"ת והיכי שמעינן דקסבר רב הכי דלמא לעולם מספקא ליה אי חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה או איפכא להכי קאמר כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל דמספיקא אזיל לחומרא וי"ל דקים ליה לרב חסדא דחדא קנויה ומשויירת וחדא קנויה ואינה קנויה אלא דהוא לא הוה ידע הי מינייהו והשתא פשיטא דחרשת משויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה ומברייתא נמי מצי למפשט דקטנה קנויה ואינה קנויה אבל כל כמה דלא ידע ברייתא פשיט ממילתיה דרב:

וכי תימא הכי נמי בפקח ואחר כך נתחרש מי מצי מפיק כו' בדין היה לו להקשות אמאי מוציא את אשתו בגט והא אשת איש גמורה היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ואשת אחיו נמי אמאי אסורה לעולם אדרבה פטורה מן החליצה ומן היבום. אלא סירכא דשמעתין נקט דלקמן מקשינן נמי מי מצי מפקי.

כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ פירוש מוציאה בגט לכשיחליץ את הקטנה, משום דחליצתה של קטנה פוסלה עליו דשמא עדיפא מינה דדלמא קניה גמורה היא. והא דאמרינן אס"ד חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת תיתיב חרשת גביה, לעולם קאמר, דאף על גב דקטנה קנויה קצת, כיון דאפשר דחרשת קנויה גמורה, תו לא פסיל לה חליצה דחברתה שאין לאחר ביאה כשרה כלום ועוד דחליצה דקטנה לא עדיפא לפסול החרשת דקנויה גמורה ועדיפא מינה, ואף על גב דחליץ לקטנה לא חיישינן לשמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, דמה בכך יאמרו.

וכ"ת ה"נ בפקחת ואח"כ נתחרשת אי מצי מפיק וא"ת ונפרוך ליה דאי בפקחת ואח"כ נתחרשה הרי נשואיה היו גמורים וכשמת אחיו למה מוציא אשתו בגט אדרבה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה וי"ל דאה"נ אלא דהא עדיפא לן דאפי' תימא דגזור רבנן אטו חרש מעיקרו מ"מ היכי מצי מפיק:

אמר רב חסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנוייה ומשויירות פירש רש"י ז"ל שפיר וכללא דמילתא דלעולם קנויה לגמרי פטורה כוליה ביתה ואין אחריה פסול ושאינה קנוייה כלל לא פטרינן כלום ואינה פוסלת כלום דנכרית בעלמא היא. אבל קנויה ומשויירת שיש בה כח קנין ואינו גמור אינה פוטרת ונפסלת בביאת קנויה והא דאמר רב חסדא כונס את החרשת ומוציא בגט לא שיוציאנה לאלתר כשתגדיל הקטנה והיא צריכה חליצה כדי שלא לעגנה דלכונסה אינו רשאי כי שמא קנויה היא ויש בה זיקה ונפסלת בביאת החרשת שהיא קנויה ומשויירת שהיא ג"כ זקוקה קצת וגם לאו מי שהי' קנויה ומשויירת פוטרת הקנויה לגמרי וכיון שהיא חולץ אותה נפסלת החרשת משום צרת חלוצה ולפי' צריך להוציאה אחר שתגדיל הקטנה ויחלוץ לה:

שני אחים פקחים נשואים שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת ונזדקקה חרשת לפקח והרי אינו יכול להוציאה בחליצה אלא כונס ואם רצה אחר כן להוציא בגט יוציא שהחרשת מתגרשת כמו שביארנו מת בעל הפקחת ונזדקקה פקחת לפקח כונס או חולץ:

שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואים שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת פקח בפקחת וחרש בחרשת מת חרש ונזדקקה חרשת לפקח תצא משום אחות אשה שהרי אשתו של פקח נשואה גמורה וזו אחות אשה מת פקח ונזדקקה פקחת לחרש הרי זיקתה מן התורה ואשתו אינה נשואה לו אלא מדרבנן שהרי חרש בחרשת היא לפיכך מוציא את אשתו בגט שהרי אחות זקוקה היא וברמיזה כנס ברמיזה יוציא ואשת אחיו אסורה לעולם לו ולאחרים שהרי הוא אינו חולץ לה שהחרש אינו בר חליצה וכן אינו מיבמה שהרי היא אחות אשה של סופרים ואחות גרושה של סופרים ואם נישאו פקחים ונתחרשו אינו מוציא שהרי נשואין גמורים היו והלזו תצא משום אחות אשה:

אע"פ שהחרשת יוצאה בגט כל שנשטית מיהא אינה מתגרשת כלל והוא שאמרו נשטית היא לא תצא נתחרש הוא או נשטה הוא לא יוציא עולמית:

שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות ששתיהן חרשות או שתיהן פקחות או אחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים ששניהם חרשים או שניהם פקחים או אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי כל ששניהם חרשים או שתיהן חרשות כל הנשואין שוים להיותם נשואין דרבנן ולא של תורה ומה נפשך אם של אחיו נשואין אף שלו נשואין ויוציאה משום אחות אשה ומותרת לכל ואם שלו אינן נשואין אף של אחיו אינן נשואין ונכרית בעלמא היא להיותה מותרת לכל ואם היו נכריות יכנוס ממה נפשך שאם נשואיו נשואין שפיר קא מיבם ואם אינן נשואין נכרית בעלמא היא ושפיר קא נסיב ומכל מקום חליצה אין כאן שאין חליצה לחרש או חרשת ואם רצו להוציא בגט אחר שכנסו יוציאו אחר שהחרשות היה חרשות מעיקרו ולא היה שם אלא נשואין דרבנן שאלו היו הנשואין בשניהם פקחים ונתחרש הוא כונס ואינו מוציא שהרי זיקתו וקנינו תורה וגיטו אינה תורה הא אם נתחרשה היא מוציא דלא בעינן דעתה כמו שיתבאר ודברים אלו יתבארו יותר ביאור מרווח בפרק שאחר זה ר"ל פרק חרש:

בפרש"י ד"ה מוציא את אשתו בגט כו' אהנך תרתי תיובתא קמייתא דבחרשת וחרש מעיקרא קמיירי כו' עכ"ל בכדי נקט חרש דחרש א"נ דאיירי מעיקרא לא קשה מידי כיון דפקחת מכח קידושי פקח נפלה לפני החרש ליכא למימר ביה כי היכי דעל הכי נפק כפרש"י לקמן גם מ"ש רש"י לקמן ומדהוא חרש מעיקרא הנך נמי דלעיל חרשים מעיקרא כו' דכל הנך חרשים דלעיל כו' עכ"ל אינו מדוקדק דלא הוזכר חרש אלא בבבא קמייתא אבל בבתרייתא לא הוזכר חרש וק"ל:

תוס' בד"ה או נשתטה לא כו' ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה אמאי צריך לגרש את כו' כצ"ל:

בד"ה קסבר רב חרשת קנויה כו' וי"ל דקים ליה לר"ח דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה אלא דהוא לא הוה ידע הי מנייהו כו' עכ"ל אין דבריהם אלו מספיקים לקושייתם דא"נ קים ליה דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה מ"מ נימא דהוה מספקא ליה אי חרשת קנויה ומשוירת וקטנה קנויה ואינה קנויה או איפכא ועוד הא דחדא קנויה ומשוירת וחדא קנויה ואינה קנויה אין צריך ראייה כדמוכח ממתני' דהכא כפרש"י אבל צריכין אנו למימר לתרץ קושייתם דרב חסדא הוה קים ליה ברב דהוה ידע באיזה דהוה קנוייה ומשוירת ואיזה מהן דהוה קנויה ואינה קנויה אלא רב חסדא לא הוה ידע הי מנייהו והתוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך ודו"ק:

ד"ה או נשתטה לא יוציא וכו' עד כיון דרישא לא מתוקמי כוותיה וכו'. ר"ל דמתני' ההיא נתחרשה יוציא נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית היא רישא דמתני' דמותיב מינה דהיא שני אחין א' פיקח וא' חרש נשואין שתי אחיות וכו' ואם כן היאך יכול לאוקמה כרשב"ג כיון דקתני רישא נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית וק"ל. וכל הנך הן משניות לקמן ריש פ' חרש:

בא"ד ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה ומי צריך לגרש את אשתו כצ"ל כדפי'. ר"ל בריש עמוד זה ד"ה וכ"ת:

ד"ה מאי טעמא וכו' שהיא ראשונה וקשיא טובא כצ"ל ור"ל דבבא זו היא שנויא ברישא דמתניתין וגם קשיא טפי בחוזק מינה יותר מכל הבבות שהקשה מהן:

ד"ה קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת וכו' עד וי"ל דקים ליה לרב חסדא וכו' והשתא פשיטא דחרשת וכו'. יש לדקדק מה תירצו התוס' הא עדיין יש להקשות היכי שמעינן דקסבר רב הכי דלמא מספקא וכו' כמו שהקשו מתחלה ויש ליישב דר"ל דקים ליה לרב חסדא וכו'. ר"ל ששמע מפי רבו שהגיד לו בפירוש אותה אחת דהיא קנויה ואינה קנויה והאחרת שהיא קנויה ואינה קנויה ומשויירת בלי שום ספק ומסתמא גם רב ידע איזה היא הקנויה ומשויירת אלא שרב חסדא לא הוה ידע ששכח איזו היא והשתא א"ש דפשיט מרב חרשת קנויה ומשויירת וכו':