דף ביאור
מסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳
מסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־374 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
חייב שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ"נ עובר) והכהו:
בבת אחת שחבטן במקל בהכאה אחת:
חייב דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב:
בזה אחר זה פטור דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת"ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר:
מ"ט דמאן דפטר בבת אחת הא ודאי התראה היא:
למטה באביו ואמו:
למעלה כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כ״ד:ט״ו):
איתקש הכאה לקללה בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ"ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.):
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 101a · Sefaria
תוספות
הכה זה כו' קלל את זה כו' או הכה שניהם בבת אחת חייב - זו ואין צריך לומר זו קתני ולא חש למיתני בע"א כיון דרבי יהודה פליג עלה ומחלק בין זה אחר זה לבת אחת ור"ח גריס הכה שניהם או קלל שניהם בין בזה אחר זה בין בבת אחת חייב ואין להקשות הא דאמר ריש לקיש בהתערובות (זבחים דף עח.) הפגול והנותר שבללן זה בזה פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק התם דהתראת ספק לא שמה התראה ומאי שנא מהכה שניהם בבת אחת לא דמי דהכא יודע הוא דעובר על לאו ומיתה דמכה אביו בבירור אבל התם אינו יודע אי זו מין הרבה על חבירו אם עובר משום פגול או משום נותר ואין להאריך כאן:
עולה בעל כרחו תימה קצת היכי משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחם דבני משמרה קאי:
ואם היו שניהם כו' תימה אמאי לא פריך חלק אחד פשיטא ושמא משום דתנא ליה לעיל (יבמות דף צט:) תנא ליה נמי הכא:
מתני' מצות חליצה הא קמ"ל דבעינן שלשה שיודעין להקרות כעין דיינים - אבל בשאר דברים אין צריך שיהיו בקיאין בהן וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאין אם הקרו יפה:
ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הכא גבי חליצה אתי שפיר דאין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד דהא איכא כמה פלוגתי במתני' אבל לענין סמיכת פר דבעינן נמי שלשה קשה וי"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו (חגיגה טז:) ועי"ל דבכל דוכתין דבעינן ראוי לב"ד אין ב"ד שקול:
זקני שנים זקנים שנים פירש בקונט' ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים אהנך דלעיל קאי ואין נראה לר"י דבריש סנהדרין (דף ג:) מפיק הא דבעינן שלשה מומחין מדכתיב ג' האלהים ולא אמרינן האלהים בתרא אדלעיל קאי ואמר ר"י דהזקנים דלעיני אצטריך למכתב דאי הוה כתב ונגשה יבמתו לעיניהם ה"א אי יבם סומא לא יחלוץ ולהכי כתיב לעיני הזקנים אבל חלצה מן הסומא חליצתה כשרה:
מיבעי ליה לרבות הדיוטות וא"ת ומזקנים אמאי לא משמע ליה זקני השוק כדאמר בפרק בתרא דסוטה (דף מד.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף יד.) אי לא ושופטיך הוה אמינא זקניך אפילו זקני השוק גבי עגלה ערופה וי"ל דשאני הכא דכתיב השערה דמשמע סנהדרין:
ב"ד מנוקים מכל מום בסנהדרין (דף לו: ושם) ובפ' בא סימן (נדה מט: ושם) דקאמר חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר אמתני' דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות לא מצי למימר לאתויי בעלי מומין דבפסול יוחסין איירי כדקתני סיפא אין כשרים אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה:
Tosafot on Yevamot 101a · Sefaria
רשב"א
הכי קאמר אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד. ואם תאמר חלק אחד פשיטא כדאמרינן לעיל. יש לומר דסיפא משום סירכא דרישא נקט לה, משום דקאמר גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה חולקין חלק אחד בגרן, תנא סיפא נמי כי האי לישנא. פרק מצות חליצה
Rashba on Yevamot 101a · Sefaria
ריטב"א
למה עולה הא אמ' בעינא למעבד מצוה פי' דקס"ד דה"ק תנא אם רצה לעלות עולה ומתמה תלמודה למה ירצה לעלות ולהכי פריך כי מה תמיה' כי רוצה הוא לעלות ולעשות מצוה ומהדרי' עלה לא קתני אלא עולה בע"כ פי' דמתני' עולה בע"כ מדלא קתני ואם עלה אינו חולץ ולהכי מתמיהי' היאך כופי' אותו לעלות משום מצוה הואיל ואינו חולק ואין ידוע משמרו ופרקי משום פגם משפחה פי' דבני משפחה יכולים לכוף לא' מבני משפחה לעשות דבר שלא יפגום אותם וזה עיקר גדול:
אמר רב פפא אם היו שניהם משמר א' ובית אב א' נוטל חלק א' פי' והא ודאי פשיטא אלא דתני ליה אגב רישא דמי שנתערב ולדה בולד שפחה דאשמועינן התם שאין חולקים תרומה לעבד בלא רבו וקתני כי האי לישנא. ובהכי סליק לן פרקא:
מצות חליצה
גמרא ומאחר דאפי' ג' הדיוטות דיינין למה לי ופרקינן הקמ"ל דבעי' ג' שיודעים להקרות כעין דיינין פרש"י ז"ל שיודעים לקרות ליבם לא חפצתי לקחתה וליבמה מאן יבמי וכו' וכלם בלשון הקדש וק"ל כיון דקתני הדיוטות ממילא משמע שיודעי' לקרות דהא לא מעיט הדיוטות אלא דלא בעי' סמוכי' וכדפרש"י ז"ל במשנתינו הדיוטות שאינם מסנהדרי עירן וכל היכא דלא ידעי לקרות יושבי קרנו' נינהו וי"ל כיון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין ודיני ממונות דמדאורית' בעי' סמוכי' הוה ס"ד דבזקנים כל דהו סגי ואפי' זקני השוק דגריעי טפי מהדיוטו' קמ"ל דקרי להו הדיוטות משום דלא בעי' סמוכי' ולעולם צריך שידעו הלכו' חליצ' עד שידעו להקרות בסדר כעין דייני' והיינו דקאמר שיודעי' להקרות כעין דייני' ובכלל זה קריאת חליצה:
מיבעי ליה לרבויי אפי' להדיוטות מסתבר' דלאו משום לישנא דזקנים משמע אפי' הדיוטות וזקני השוק דא"כ למה לי למכתב תו זקנים אחריני ומאי האי דפרכי' לי' לר' יהודה הדיוטות מ"ל אלא ודאי דזקני העיר גדולי' וחכמי' שבהם משמע לשון זקנה שקנה חכמ' וכדאמרינן בסנהדרי' גבי סמיכת זקנים יכול זקני השוק ת"ל זקני העדה ומיהו לישנ' דעדה חשיבות' טפי דמשמע שהם ראוי' לסנהדר' ומשום הכי כתב רחמנא זקני העיר והזקני' תרי זימני דה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות הדיוטות:
מדאצטריך קרא למעוטי סומין מכלל דאפילו הדיוטות דאס"ד וכו' ק"ל ולימא דסמוכי' בעי' בדיני ממונות וכתב רחמנא הכא לעיני למעוטי סומין באחת מעיניהם וי"ל דלעיני הזקני' אפי' עין א' לכל א' וא' מן הזקנים משמע דסומא בא' מעיניו כשר ולא ממעט קרא אלא סומא גמור ומיהו הק"ל הא דאמ' מדתני רב יוסף למה לי הא דר' יוסף דאתמ' גבי סנהדרי' דדיני נפשות תיפוק לי' דנפקא לן מדיני ממונות דעלמא דכ"ע סומא משתי עיניו פסול לדון דיני ממונות דכל הפסול להעיד פסול לדון כדתנן התם דאע"ג דסיפא דההיא מתני' נפקא מהלכתא דליכא כשר להעיד שאינו כשר לדון אבל כשאינו כשר להעיד אינו כשר לדון לא אדחייא כלל וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות כדתניא בפ' גט פשוט היה ידוע לו עדו' ונסתמ' פסול וי"ל דלרוח' דמילת' נקט הא דרב יוסף שהיא כולל' בסנהדרי' גדולי' למעוטי' כל מום ואפי' סומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות א"נ משום דאיכא מ"ד דסומא בא' מעיניו פסול לדיני ממונות ואתא הא קרא דלעיני למעוטי ולמימ' דבעינן פקח גמור בדיני נפשות מ"ה נקט הא דרב יוסף וא"ת והא ההיא דרב יוסף נפקא לן מדכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך כדאית' במ' סנהדרי' וא"כ היאך נאמר בכאן דלסמוך רחמנא על ההוא קרא דשלמה ולא ליכתוב לעיני וי"ל דהא ודאי עד שלא בא שלמה גמר' גמירי לה או יש להם שום סמך במקרא וא"כ מהיכא דגמירי לה או דנפקא להו לשאר דיני' דעלמא נפקא להו לענין חליצה דקרא דשלמה אסמכתא בעלמא היא:
א"ה מיאון נמי וא"ת וכי משום דהלכה כחדא סתמא להוי הלכה בכלהו סתמי' י"ל דשאני הכא דסתמינהו בהדדי חליצה והמיאוני' וכו'. מפני שהוא ב"ד ק"ל ודילמא ב"ד של שנים כדמפרש רב נחמן בפ' השולח גבי ב"ד של פרוזבול ושל בטול הגט ויש לומר דהתם הוא דאיכא הוכח' דקתני דייני' דומיא דעדים גבי פרוזבול ובטול הגט הודעת דברים בעלמא הוא " אבל מסתמא סתם ב"ד היינו ב"ד של ג' ותו דהא קתני ליה בהדי חליצה מיאנה או שחלצה. לפירסומי מילתא פי' הרמב"ן ז"ל ואפי' הם עמי הארץ ונראים דבריו דדוקא עמי הארץ אבל סומין ופסולים לא וראיה לדבר מעובד' דרב שמואל בר יהודה דפסלי ליה משום גר ואע"ג דלא קרו ליה אלא למלויי בי חמשה ומיהו נר' שאם הזמנו והקצו ג' לב"ד בפי' וקראו לאחרים למלוי בעלמא דאפי' גרים ואפי' פסולי' ולא היה כבודו של רב שמואל בר יהודה להקצותו מן הדבר ומכל החמשה היו עושים חבור א' מפני כבודו:
Ritva on Yevamot 101a · Sefaria
מאירי
בעזרת הצור וישועתו אמן:
מצות חליצה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובפרט בביאור תכונת החליצה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון כמה צריכים בה להיות בית דין ומי הוא ראוי לכך השני בענין המנעל ובאי זה רגל אם של ימין אם של שמאל ואם ביום אם בלילה השלישי בענין הקריאה והרקיקה הרביעי בענין חרש וקטן או חרשת וקטנה היאך חליצתם נידונת החמשי בסדור הענין כלו היאך הוא נעשה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מצות חליצה בשלשה דיינים אפילו שלשתן הדיוטות חלצה במנעל חליצתה כשרה באמפליה חליצתה פסולה בסנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה אמר הר"ם פי' הדיוטות אינם חכמים אלא יודעים כונת הפסוקים הנה כבר מותרת בהם חליצה אצל ההכרח ועם היות מצות חליצה בשלשה אי איפשר שישלם מספר חמשה לפרסומי מלתא ולא יביטו לשנים אשר ישלם בהם החמשה היו תלמידים או עמי הארץ ואמפליא יקרא צורת נעל מפשתן ארוגה ואמרו מהארכובה ולמעלה מהארכובה ולמטה שתקשור חגורת הנעל למעלה מהארכובה או תחתיה אולם כאשר נחתכו רגליו או יעוותו וסרו ממקומו עד שלא יוכל להשיג רגלו על הארץ ודומיהם הנה לא תתאמת להם החליצה לפי שהעקר אצלנו צריך לתרוצי לכרעיה:
אמר המאירי מצות חליצה בשלשה דיינין ומשום דכתיב בה ועלתה יבמתו השערה לפני הזקנים ואין זקנים פחות משנים ומאחר שאמר לפני הזקנים וכן שאמר השערה שהוא מורה מקום ישיבת בית דין אלמא לבית דין אנו צריכים ואין בית דין שקול הוסף עליהם אחד והרי שלשה ואפילו שלשתן הדיוטות ר"ל שאינן סמוכין ומכל מקום פירשו בגמרא שיהו יודעין להקרות והוא הדין שיהו יודעים שאר טכסיסי חליצה וכן פירשו בגמרא שלהדור מצוה צריך חמשה כדי לפרסם את הדבר ר"ל שיהו הכל מרגישין בדבר שקבוץ שלשה רגיל הוא ואין מרגישין בו ואותם השנים אינם בכלל הבית דין ואין צריך שיהו יודעין כלל שאינן באים אלא לפרסום ואם אינם מזומנים אין משהין אותה בכך ועושין בשלשה הא כל שבפחות משלשה כשרים אינה חליצה כשרה אלא שהיא חליצה פסולה:
זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Meiri on Yevamot 101a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה זקני שנים זקנים כו' ואור"י דהזקנים דלעיני כו' עכ"ל צ"ל דהזקנים דלעיני איצטריך כו':
בפרש"י בד"ה כך ב"ד מנוקים כו' יליף מהאי קרא כולך כו' בסנהדרין עכ"ל ר"ל הא דקאמר שנאמר כולך יפה גו' אינו מלשון הברייתא אבל תלמודא מייתי ליה הכא דמהאי קרא יליף לה במסכת סנהדרין והכי איתא התם בפ' א' דיני ממונות תני רב יוסף כשם שב"ד מנוקים כו' אמר אמימר מאי קרא כולך יפה כו' ומהרש"ל הגיה בפרש"י דאיירי בסנהדרין ואין צורך:
Chidushei Halachot on Yevamot 101a · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה הכה זה וכו' עד ולא חש למיתני בע"א פי' לא חש למיתני בדרך לא זו אף זו כנהוג:
Maharam on Yevamot 101a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה ואין ב"ד כו' דהתם נמי איכא פלוגתא עי' פסחים ד' פט ע"א תד"ה דאילו פסח:
Gilyon HaShas on Yevamot 101a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ק״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־374 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 138 מילים
נפתחת ב״הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּה…״
- קטע 212 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּטוּר בְּבַת אַחַת!…״
- קטע 327 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ וְכוּ׳. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵינוֹ חוֹלֵק,…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר כּוּ׳. מַאי שְׁנָא…״
- קטע 717 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ…״
- קטע 85 מילים
נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה…״
- קטע 927 מילים
נפתחת ב״מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת.…״
- קטע 1043 מילים
נפתחת ב״מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. מִן…״
- קטע 1133 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, דַּיָּינִין לְמָה…״
- קטע 1240 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, דְּתַנְיָא: ״זְקֵנִים״ —…״
- קטע 1313 מילים
נפתחת ב״וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״זִקְנֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?…״
- קטע 1414 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה, הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ…״
- קטע 1535 מילים
נפתחת ב״וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ ״לְעֵינֵי״ לְמַעוֹטֵי סוֹמִים, שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳ · קטע 15 — “…לְמַעוֹטֵי סוֹמִין? מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף:…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳ · קטע 5 — “אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יבמות דף ק״א עמוד א׳ · קטע 5 — “…בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי…”
לשון המקור
הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִלֵּל זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל זֶה, קִלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת — חַיָּיב, בָּזֶה אַחַר זֶה — פָּטוּר.
וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּטוּר בְּבַת אַחַת! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַעְלָה. מָה לְמַעְלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת — אַף לְמַטָּה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת. וְאִיתַּקַּשׁ הַכָּאָה לִקְלָלָה.
וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ וְכוּ׳. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵינוֹ חוֹלֵק, לָמָּה עוֹלֶה? לָמָּה עוֹלֶה?! הָאָמַר: בָּעֵינָא דְּנֶיעְבֵּיד מִצְוָה! אֶלָּא: ״עָלָה״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״עוֹלֶה״ — בְּעַל כׇּרְחוֹ.
אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת דְּלָא — דְּאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ, וְאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ. מִשְׁמָר אֶחָד נָמֵי: אָזֵיל לְהַאי בֵּית אָב וּמְדַחוּ לֵיהּ!
אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד — נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.
הֲדַרַן עֲלָךְ נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה
מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, בְּאַנְפִּילְיָא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב — פְּסוּל.
מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — חֲלִיצָה פְּסוּלָה. חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
גְּמָ׳ וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, דַּיָּינִין לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, דְּתַנְיָא: ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זִקְנֵי״ — שְׁנַיִם, ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה.
וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״זִקְנֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּעֵינֵי״, דְּאָמַר מָר: ״לְעֵינֵי״ — פְּרָט לְסוֹמִים,
וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ ״לְעֵינֵי״ לְמַעוֹטֵי סוֹמִים, שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ הֶדְיוֹטוֹת. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סַנְהֶדְרִין בָּעֵינַן, לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי סוֹמִין? מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּים בְּצֶדֶק, כָּךְ בֵּית דִּין מְנוּקִּים מִכׇּל מוּם,