Commentary page
Sanhedrin 78b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSanhedrin 78b
Sanhedrin 78b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 312 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
גמ' על משענתו מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:
וכי תעלה על דעתך למה לי למימר ונקה המכה ממיתה:
אלא זה שאמדוהו מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:
ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:
יליף ממקושש דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:
מקושש בר קטלא הוא פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:
דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':
הוראת שעה היתה אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:
20 more comments on this page.
Rashi on Sanhedrin 78b · Sefaria
Tosafot
מגדף הוראת שעה היתה איכא למאן דאמר לקמן (סנהדרין דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה:
לא היה יודע באיזו מיתה ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית:
בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו' ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל סנהדרין דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:
וחד אמדוהו לחיים ומת פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי:
Tosafot on Sanhedrin 78b · Sefaria
Meiri
מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב"ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע"פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:
המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:
נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר' שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Meiri on Sanhedrin 78b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה מקושש כו' ורבנן סבירא להו כמ"ד לא בעינן שיודיעו בהתראתו כו' עכ"ל דלר"י דסבר לקמן דבעינן להתרות באיזה מיתה נהרג לא ידע משה במקושש כלל אי בר קטלא הוא ועיין בתוספות בפרק יש נוחלין ובחידושינו שם ולר"י מה שהטילו עליו ספק מיתה לחובשו במקושש נמי משום דהוראת שעה היתה ולפי זה המ"ל תלמודא רבנן דהכא דלא ילפי ממקושש היינו נמי דהוראת שעה היתה כמו במגדף וכן ר' נחמיה דיליף ממגדף אע"ג דהוראת שעה היתה ה"ה דהמ"ל דס"ל כר"י במקושש דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא ויליף חבישה ממקושש אלא דניחא לתלמודא לאוקמא כולהו תנאי דהכא כרבנן דר"י וק"ל:
תוס' בד"ה בשלמא כו' ולאו לפוטרו ממיתה כו' ויש לומר דקשיא כו' אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה עכ"ל דאמדוהו למיתה וחיה משתמע שפיר מאם יקום אבל אמדוהו לחיים ומת לא משתמע כלל מאם יקום ולהכי הוצרך רש"י לפרש איפכא דרש להו לרבנן דאמדוהו למיתה וחיה דרש ליה ר"נ מולא ימות ולרבנן דרש ליה מאם יקום דאמדוהו לחיים ומת לא משתמע מאם יקום לרבנן מיהו מפירוש רש"י נראה דאמדוהו למיתה וחיה נמי איצטריך לפטור ממיתה דלא תימא הואיל ויצא מבית דין חייב נקטליה כו' לא יתיישב קושיית התוספות דכי היכי דמוקי ליה לר"נ ונקה המכה אאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה הכי נמי איכא לאוקמא לרבנן ונקה המכה אאמדוהו למיתה וחיה וצ"ע מיהו יש לדקדק לפי דברי התוספות בשמעתין מאי פריך ור"נ אמדוהו לחיים ומת הא כיון דר"נ יליף חבישה ממגדף ונקה המכה אתא לפטור ממיתה וא"כ על כרחך לא אתיא אלא לזה שאמדוהו למיתה והקל דלאמדוהו למיתה וחיה לא צריך קרא כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' ואמדוהו לחיים ומת לא משתמע מיניה כיון דקאי אאם יקום וי"ל דהכי פירושא ור"נ אמדוהו לחיים ומת מנליה לפטור ממיתה ולא ניחא ליה למימר דפליגי בהא ולר"נ קושטא דחייב מיתה באמדוהו לחיים ומת דאם כן הויא סברת ר"נ הפוכה מסברת רבנן דמר מיקל באמדוהו למיתה והקל טפי ומר מיקל באמדוהו לחיים ומת טפי ועוד דלא מצינו דפליגי בהכי אלא באמדוהו למיתה והקל ולכך פריך מנליה לפטור ממיתה כיון דלא הוזכר בקרא כלל אבל לרבנן דהוזכר אמדוהו לחיים ומת בולא ימות לענין חיוב ממון אף על גב דלא הוזכר פטור מיתה דהא ונקה המכה קאי אאם יקום ומשמע חבישה לרבנן מכל מקום מדחייביה קרא ממון שמעינן דפטור ממיתה וקאמר דלר"נ לענין פטור מיתה לא צריך שהרי יצא כו' ואין להקשות נמי דבלאו הכי לא צריך לפטור מיתה באמדוהו לחיים ומת דנילף ליה מאמדוהו למיתה והקל דפטור לר"נ די"ל דבאמדוהו מיתה והקל יש לפוטרו טפי ממיתה כיון דראינו שהקל עליו החולי גם אם ימות אחר כך אנו תולין בו דלאו מאותה הכאה מת מה שאין כן באמדוהו לחיים ומת שלא היקל מעולם בחליו ומיתתו מוכחת למפרע דאמידתו לחיים בטעות הוה ומזה הטעם כתבו התוספות לקמן באמדוהו לחיים ומת הא דפטור מן המיתה לאו מן הדין הוא כו' אבל באמדוהו למיתה והקל כו' מן הדין הוא פטור ממיתה כיון שהקל עליו החולי מיתתו שאחר כך אין אנו תולין אותה בהכאה זו אלא בדבר אחר וקרוב לזה כתב לקמן מהרש"ל מיהו קצת קשה דאכתי לר' נחמיה באמדוהו לחיים ומת אע"ג דפטור ממיתה מנליה לחייבו ממון דהא באמדוהו למיתה וחי אף על גב דודאי פטור ממיתה כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' מכל מקום איצטריך לחייבו ממון כמו שכתבו התוספות וי"ל באמדוהו לחיים ומת לר"נ קושטא הוא דפטור נמי מממון ומשום הך קושיא שהקשו התוספות לרבנן בפירוש הקונטרס דבשניהם משלמין ממון דליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כו' דלר"נ ודאי פטור מממון מהאי טעמא דהוי כחייבי מיתות שוגגין דהא מסברא שהרי יצא מבית דין זכאי פוטרו ממיתה וקצת דחוק לומר דפליגי נמי באמדוהו לחיים ומת דלר"נ פטור מממון ולרבנן חייב ויש לומר דשמעינן ליה מפלוגתייהו דלר"נ כיון דמסברא שמעינן פטור מיתה שהרי יצא כו' הוה ליה כחייבי מיתות שוגגין מה שאין כן לרבנן דמקרא דמחייב ממון שמעינן ליה פטור מיתה ואהא קשיא להו דאכתי דהא דפוטרו נמי ממיתה לרבנן היינו משום שיצא זכאי מבית דין וקרא לא אתא אלא לחיוביה ממון ואמאי חייביה ממון כיון דהוה ליה כחייבי מיתות שוגגין כו' ואין להקשות לפי מה שכתבו דמדחייביה ממון שמעינן דפטור ממיתה אם כן לר"נ לא לכתוב ונקה המכה לפטור ממיתה באמדוהו למיתה והקל ואנן שמעינן ליה מדחייביה ממון דיש לומר דאי לאו ונקה המכה לא הוה מוקמינן אידך קרא לאמדוהו למיתה והקל אלא חד לאמדוהו למיתה וחיה וחד לאמדוהו לחיים ומת כרבנן אבל השתא דכתיב ונקה המכה לפטור ממיתה על כרחך דלאמדוהו למיתה והקל אתי דלאמדוהו למיתה וחיה לא איצטריך לר"נ לפטור מיתה וכי ס"ד כו' ולאמדוהו לחיים ומת נמי לא אתי דלא משתמע מאם יקום והדברים ברורים למבין ודו"ק:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 78b · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה לא וכו' דמחלל שבת בפרהסיא ק"ל דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 78b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Sanhedrin, daf 78, Amud Bet, about 312 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל…”
- Segment 210 words
Opens “וְרַבָּנַן, הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ?…”
- Segment 37 words
Opens “וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.…”
- Segment 427 words
Opens “וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפוּ מִמְּקוֹשֵׁשׁ? מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא…”
- Segment 512 words
Opens “וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע…”
- Segment 66 words
Opens “וְרַבָּנַן: מְגַדֵּף – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.…”
- Segment 746 words
Opens “כִּדְתַנְיָא: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה,…”
- Segment 825 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי:…”
- Segment 98 words
Opens “חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים…”
- Segment 1014 words
Opens “וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת – לָא…”
- Segment 1141 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה,…”
- Segment 1235 words
Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ…”
- Segment 137 words
Opens “מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.…”
- Segment 1419 words
Opens “מַתְנִי׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה, וְהָרַג אֶת…”
- Segment 1528 words
Opens “נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ…”
Original text
עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג? אֶלָּא זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת – שֶׁהוּא פָּטוּר.
upon his staff, then he that struck him is absolved; only for his loss of livelihood shall he give and he shall heal him” (Exodus 21:19). The phrase: “Then he that struck him is absolved,” is superfluous; would it enter your mind to say that this individual whom he struck is walking in the marketplace, and that individual who struck him will be executed as a murderer? Rather, this is referring to a case where the doctors assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased somewhat from what it was and he walked in the marketplace, and thereafter his condition worsened and he died, and the verse is teaching that he is exempt.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ.
The Gemara asks: And as for the Rabbis who disagree with Rabbi Neḥemya and hold that he is liable in that case, what do they interpret from that phrase: “Then he that struck him is absolved”? The Gemara explains that according to the Rabbis, the verse teaches that they incarcerate him until the fate of the victim can be determined, and the phrase: “Then he that struck him is absolved,” means that he is freed from incarceration.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.
The Gemara asks: And as for Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha of incarceration? The Gemara answers: He derives it from the incident of the wood gatherer in the wilderness with regard to whom it is written: “And they placed him under guard” (Numbers 15:34).
וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפוּ מִמְּקוֹשֵׁשׁ? מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא, וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קְטָלֵיהּ בְּמַאי. לְאַפּוֹקֵי הַאי, דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.
The Gemara challenges: And the Rabbis too, let them derive the halakha of incarceration from the incident of the wood gatherer. The Gemara explains: With regard to the wood gatherer, he was incarcerated because it was known from the outset that he was liable to be killed, and Moses did not know with what form of capital punishment his death would be implemented. This is to the exclusion of this individual who struck another, with regard to whom we do not know if he is liable to be killed or if he is not liable to be killed. Therefore, one cannot derive the halakha in this case from the case of the wood gatherer.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא, וְחַבְשׁוּהּ.
The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha ? He too should not be able to derive the halakha from the case of the wood gatherer. The Gemara answers: Rabbi Neḥemya derives the halakha with regard to one who strikes another from the incident of the blasphemer (see Leviticus 24:12), where Moses did not know if he was liable to be killed, and he nevertheless imprisoned the blasphemer.
וְרַבָּנַן: מְגַדֵּף – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.
The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive the halakha from the incident of the blasphemer? The Gemara answers: The Rabbis hold that the case of the blasphemer was a provisional edict.
כִּדְתַנְיָא: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא פֹרַשׁ וְגוֹ׳״. אֲבָל מְגַדֵּף לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳״, שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כׇּל עִיקָּר אִם לָאו.
The difference between the uncertainty in the case of the wood gatherer and the uncertainty in the case of the blasphemer is as it is taught in a baraita : Moses our teacher knew that the wood gatherer was liable to be sentenced to death, as it is stated: “And you shall observe the Shabbat as it is sacred to you; one who desecrates it shall be put to death” (Exodus 31:14). But he did not know with which death penalty he was to be killed, as it is stated: “And they placed him under guard, as it had not been declared what should be done to him” (Numbers 15:34). But concerning the blasphemer it is stated only: “And they placed him under guard that it might be declared to them according to the Lord” (Leviticus 24:12), as Moses did not know if the blasphemer was liable to be killed at all, or not.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי: חַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. אֶלָּא לְרַבָּנַן, תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לְמָה לִי?
The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Neḥemya, that is the reason that two assessments are written. It is written in one verse: “And if men quarrel and one strikes the other with a stone or with his fist, and he did not die but is bedridden” (Exodus 21:18), indicating that after the initial blow the victim is assessed to determine whether or not he is expected to die. In the following verse it is written: “If he rises and walks outside upon his staff, then he that struck him is absolved” (Exodus 21:19), indicating that there is an additional assessment to determine whether or not he fully recovers. One verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully; and one verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was and he died thereafter. But according to the Rabbis, why do I need two assessments?
חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת.
The Gemara answers: According to the Rabbis, one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to death and he recovered fully, in which case the assailant is certainly not executed but pays compensation. And one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to life and he died, in which case the assailant is also not executed but pays compensation.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת – לָא צְרִיךְ קְרָא, שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.
The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive these two halakhot ? The Gemara answers: He holds that in the case where they assessed his condition, saying that it would lead to life, and he died, one does not need an explicit verse to exempt the assailant from execution, as he emerged from the court after the first hearing innocent when they predicted that the victim would live, and the court does not rescind its initial ruling and convict him.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְחָיָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן. וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד.
The Sages taught: In the case of one who strikes another and they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully, the court exempts the assailant. If they assessed his condition saying that it would lead to death and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the halakha is: Follow the assessment that was assessed at the intermediate stage, which determined that the victim would live, and the assailant is not executed; this is the statement of Rabbi Neḥemya. And the Rabbis say: There is no assessment after assessment. The death of the victim proves that the assessment at the intermediate stage was erroneous, and the assailant is executed.
תַּנְיָא אִידַּךְ: אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים. לְחַיִּים – אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן, וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק וָצַעַר לַיּוֹרְשִׁים.
It is taught in another baraita : If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition improved, they assess his condition to determine whether it would lead to life. If they assessed his condition, saying that it would lead to life, and his condition deteriorated, they do not then assess his condition to determine whether it would lead to death, but the assailant is exempted based on the initial determination. If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages, as the assailant is certainly liable to pay restitution for the injury that he caused. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the assailant pays restitution to the heirs for injury and suffering that he caused.
מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.
The Gemara asks: From when is the initial assessment of the value of the victim performed to determine the sum of the damages that the assailant pays? It is the assessment of his value from the moment that the assailant struck him. The Gemara notes: And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as according to the opinion of the Rabbis, he is liable to be executed even if there was a temporary improvement in his condition before he died.
מַתְנִי׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה, וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לַנׇּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל; לַנְּפָלִים, וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא – פָּטוּר.
MISHNA: If one intended to kill an animal, and he killed a person standing adjacent to it, or if he intended to kill a gentile, for whose murder he is not liable to be executed in court, and he killed a Jew, or if he intended to kill non-viable newborns, for whose murder one is not liable, and he killed a viable person, the assailant is exempt from execution, since his intent was to kill one for whose murder he is not liable.
נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ
If one intended to strike another on his loins, and the blow was not powerful enough to kill him if it were to land on his loins, but instead the blow landed on his chest over the victim’s heart, and it was powerful enough to kill him when it landed on his chest over his heart, and the victim died as a result of the blow, the assailant is exempt from execution, as he did not intend to strike the victim a blow that would cause his death. If he intended to strike him on his chest over his heart