Talmud Builders

    Yevamot 82a

    Back to index

    English translation — Yevamot 82a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he stated a principle that if a particular type of food is mixed with food of its own type, it cannot be nullified under any circumstances.

    2The Gemara asks further: But had the piece of meat not been crushed, what would the halakha be? Presumably, it would not be nullified. If so, there is a difficulty, as instead of teaching a case involving non-sacred meat in the second half of the baraita , as follows: However, if a piece of a ritually pure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure non-sacred meat, the impure piece of a sin-offering is not nullified; let the tanna distinguish and teach it in the case involving only sacred meat, as follows: In what case is this statement said? It is in a case where the piece of meat has been crushed and broken into small parts, but if it has not been crushed, it is not nullified.

    3The Gemara answers: Even so, the tanna prefers to address the case of an intermingling of ritually pure items with other ritually pure items and thereby teach a novel halakha , notwithstanding the fact that he could have made a distinction within the case of a ritually impure piece itself.

    4The Gemara asks: And according to Reish Lakish, who establishes the baraita as referring to a piece of meat that has been crushed, what is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause? Why is nullification possible in the case of impure pieces, but not in the case of pure ones? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The first clause is dealing with a piece of a sin-offering that contracted ritual impurity due to liquids, which is imparted by rabbinic law. Since the sacred food contracted impurity that is only rabbinic in origin, it may be nullified rather than allowed to go to waste. The latter clause, on the other hand, deals with sacred food that became intermingled with ordinary non-sacred food. The sacred food is forbidden to non-priests by Torah law, and therefore it is not nullified.

    5The Gemara asks: But had the piece of meat mentioned in the first clause of the baraita contracted ritual impurity through contact with a creeping animal, which is imparted by Torah law, what would the halakha be? Presumably, it would not be nullified.

    6If so, there is a difficulty, as instead of teaching a case involving non-sacred meat in the latter clause of the baraita , as follows: However, if a piece of a ritually pure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure non-sacred meat, the impure piece of a sin-offering is not nullified; let the tanna distinguish and teach it in the case involving only sacred meat, as follows: In what case is this statement said? It is said in a case where the piece of meat contracted ritual impurity due to liquids, but where it contracted ritual impurity through a creeping animal it is not nullified. The Gemara answers: Even so, the tanna prefers to address the novel case of an intermingling of ritually pure items with other ritually pure items.

    7Rabba said that an alternative explanation may be suggested for the difference between the two clauses of the baraita : In the first clause of the baraita , which deals with the intermingling of impure sacred meat with pure sacred meat, there is concern about the violation of a standard prohibition, i.e., the prohibition against eating impure sacred meat; therefore, the piece of meat is nullified. In the latter clause of the baraita , which deals with the intermingling of sacred meat and non-sacred meat, there is concern about the violation of a prohibition that bears the punishment of karet , which bars a non-priest from eating pure sacrificial food; therefore, the piece of meat is not nullified.

    8The Gemara asks: But wasn’t it Rabba himself who said: With regard to the nullification of any item forbidden by Torah law that became intermingled with a permitted substance, there is no difference between that which is forbidden due to a standard prohibition and that which is forbidden due to a prohibition that entails the punishment of karet . The Gemara concludes: This is difficult for Rabba.

    9Rav Ashi said yet another explanation: In the latter clause, where ritually pure sacred meat became intermingled with ritually pure non-sacred meat, the sacred meat does not become nullified because it is an object whose prohibition is temporary. The piece of sacred meat is not absolutely forbidden, as it is permitted for a priest to eat it. And the halakha is that any object whose prohibition is temporary cannot be nullified, no matter how great the amount of permitted substance, even in a mixture of one to one thousand.

    10The Gemara comments: Now, that teaching ascribed to Rav Ashi is certainly a mistake [ beduta ], as the application of this principle to the case at hand can easily be shown to be erroneous. With regard to whom is the prohibition temporary? If one would say that it is for a priest, the sacred meat was always permitted to him, even before it became intermingled, as a priest may eat both sacred and non-sacred food, and therefore it was never a forbidden mixture with respect to him. And if one would say that it is for an Israelite, the meat will always be forbidden to him. Rather, that teaching attributed to Rav Ashi is clearly a mistake.

    11The Gemara raises a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And does Rabbi Yoḥanan maintain that teruma in the present applies by Torah law? But isn’t it taught in a baraita : There were two large baskets, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma , and before them were two one- se’a vessels, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma . And these, the contents of each of the se’a vessels, fell into those, each of the baskets. It is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, and it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce. Nevertheless, the produce found in the basket containing the non-sacred produce is permitted, as I say that the teruma fell into the teruma and the non-sacred produce fell into the non-sacred produce.

    12And Reish Lakish said that this is only the case if the non-sacred produce in the basket was greater in quantity than the teruma in the one- se’a vessel, so that even if the teruma fell into the non-sacred produce, it is nullified. And Rabbi Yoḥanan said: The mixture is permitted even if the non-sacred produce was not greater in quantity than the teruma , as one may rely on the assumption that each type of produce fell into its own type.

    13Granted, according to Reish Lakish, who maintains that teruma nowadays applies by rabbinic law, this is logical, as he maintains that even with regard to teruma that is in effect only by rabbinic law, we also require the permitted portion of the mixture to be greater in quantity so that it can nullify the forbidden part. But according to Rabbi Yoḥanan, it is difficult because if he maintains that even nowadays teruma is mandated by Torah law, how can one disregard the concern and permit the mixture based merely on the assumption that the events occurred in a way that preserves the produce in its permitted state?

    14The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan can say: In accordance with whose opinion is this baraita taught? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that teruma nowadays is in effect only by rabbinic law.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ר' יהודה לטעמיהבכיסוי הדם ובהקומץ:

    אדתני אבל חתיכה כו'דמשמע טעמא משום דהפסד מועט הוא נפלוג בדידה ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה:

    טהורה בטהורה עדיפא ליהלאשמועינן דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ"ה מ"ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה (שם מ"ד) ועוד דנימוחה ואפ"ה לא תעלה:

    ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפאבשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר"ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר"ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה:

    אמר רב שישא בריה דרב אידילעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע"ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות:

    וסיפאקדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות:

    ליפלוג וליתני בדידהבטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים:

    טהורות בטהורות עדיפא ליהוניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ"ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי':

    איסור לאוטומאת בשר קדשים לאוכלו בלאו והבשר אשר יגע בכל טמא (ויקרא ז׳:י״ט):

    סיפאקדשים בחולין אתי לידי כרת דאכיל להו בטומאת הגוף וטומאת הגוף בכרת דכתיב והנפש אשר תאכל בשר ולעולם בשנימוחה:

    ל"א לעולם בשלא נימוחהועיגול היינו טעמא דר"ל דבדאורייתא לא בטיל דכיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא:

    והא רבה הוא דאמרבפרק בתרא (דף קיט.):

    כל בדאורייתא (לא בטיל) ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרתאם חשו רבנן לכרת חשו נמי ללאו ועבוד תקנתא:

    רב אשי אמרבנימוחה וסיפא הוי דבר שיש לו מתירין דמותרין לכהן:

    בדותא היאדהא דקי"ל (ביצה דף ג:) דבר שיש לו מתירין לא בטיל כגון דמשתרייא למחר למאן דאסירא ליה השתא כגון ביצה שנולדה ביום טוב:

    מישרא שריאפילו השתא:

    הרי אלוהחולין מותרין לזר:

    והוא שרבו חוליןשבקופת חולין:

    על התרומהשבסאה תרומה הלכך תלינן בשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דאי נמי הוי איפכא ונפלה סאה תרומה בקופת חולין בטלה ברובא:

    אף על פי שלא רבודסמכינן אשאני אומר:

    אלא לר' יוחנן קשיאדמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    יבמות 82 עמוד א

    1רבי יהודה לטעמיה, דאמר: מין במינו לא בטיל.

    2אבל לא נימוח מאי לא תעלה, אדתני: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, ניפלוג וניתני בדידה: בד"א בשנימוחה, אבל לא נימוחה לא תעלה!

    3טהורות בטהורות עדיף ליה.

    4ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפא? א"ר שישא בריה דרב אידי: רישא, בטומאת משקין דרבנן. סיפא, דאורייתא.

    5אבל טומאת שרץ מאי לא תעלה,׃

    6אדתני סיפא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, ניפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים בטומאת משקין, אבל בטומאת שרץ לא! טהורה בטהורות עדיף ליה.

    7רבה אמר: רישא איסור לאו, סיפא איסור כרת.

    8והא רבה הוא דאמר: כל בדאורייתא, לא שנא איסור לאו, ולא שנא איסור כרת! קשיא.

    9רב אשי אמר: סיפא משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.

    10והא דרב אשי בדותא היא. למאן? אי לכהן מישרא שרי. אי לישראל לעולם אסור! אלא הא דרב אשי בדותא היא.

    11וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא? והתניא: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו.

    12ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר: אע"פ שלא רבו חולין על התרומה.

    13בשלמא לריש לקיש, קסבר בדרבנן נמי רבויא הוא דבעינן. אלא לרבי יוחנן קשיא?

    14הא מני רבנן היא,׃

    Tosafot

    רבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטילדוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר' יהודה דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר' יהודה בהקומץ רבה (מנחות דף כב. ושם) אבל בדבר יבש לא דר' יהודה גופיה אית ליה בפ' נוטל (שבת דף קמא:) דמעלין את המדומע בק"א ואפי' מין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות ונבלה בהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאיכא למאן דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשילהי ביצה (דף לח: ושם) דאמר דחיטין ושעורים בטלים לרבי יהודה ולא חטין בחטין בקמח איירי דאל"כ חטין בשעורין אמאי בטל והלא ניכרים הן ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאי לאו הכי אפילו קמח חטין וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא דאזיל בתר שמא בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) כמו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא התם ברותח איירי ובהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאמר דמנחות שנתערבו לא בטילי לרבי יהודה התם נמי מתוך שומנן מתרככין ונותנין טעם זה בזה א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה:

    טהורות בטהורות עדיף ליהדאע"פ שאין איסורה אלא לזרים אפ"ה חמירא ולא בטלה וכ"ש טמאה דאיסורה אף לכהנים ובקונטרס פירש טעם אחר:

    בטומאת משקין דרבנןוקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו דלא בטלה אבל לא נימוחה כיון דכל שדרכו לימנות מקדש אף בטומאה דרבנן לא בטל כמו תרומה בזמן הזה דאי הויא דאורייתא לא הוה עיגול בעיגולים עולה אע"ג דתרומת פירות דרבנן:

    רישא איסור לאו סיפא וכו'אמאי דאוקמינן בשנימוחה קאי ובקונטרס פירש דאתי לפרושי בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר"ל דמדאורייתא לא בטיל כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא וחבילי תלתן של כלאי הכרם אע"ג דאיסור לאו הויא מ"מ לא בטל משום דהוי את שדרכו ודוקא בכל שדרכו הוא דמפליג רבה בין איסור לאו לאיסור כרת ואע"ג דעלה קתני שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש יש לפרש כעין שפי' לעיל דה"ק שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש באיסור כרת או באיסור מיתה והואיל וכן דין הוא שיקדש את שדרכו אפילו באיסור לאו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דהא חתיכה של חטאת טהורה בחולין עדיפא אפילו מאת שדרכו כדפרישית לעיל מטעם דראויה להתכבד ומשמע דוקא משום דהוי איסור כרת לא בטל אבל איסור לאו בטל:

    משום דהוי ליה דבר שיש לו מתיריןלמאי דקטעי רב אשי קשה עיגול בעיגולים אמאי עולה דאפילו בדרבנן שמעינן ליה לרב אשי (ביצה דף ד.) דדבר שיש לו מתירין לא בטל ויש להעמיד ההיא דעיגול בעיגולין בתרומה טמאה דאין לה מתירין ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק"א:

    שתי קופות אחת של חוליןהקשה הר"ר שמואל מאכזב אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' דתרומות (ריש) פ"ז (מ"ה) דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה והוו להו לרבי יוחנן ור"ל לאיפלוגי עלה והשיב ר"י דמשום רבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפילו בב' קופות ושתי סאין דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר שרי בה רבי יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתניתין אלא אברייתא:

    אלא לר' יוחנן מאי איכא למימרפירוש כיון דתרומה בזמן הזה דאורייתא היכי סמכינן אשאני אומר להתיר בלא רבייה תימה למאי דסלקא דעתך השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא אפילו הוה מוקי לה רבי יוחנן כשרבו תקשי ליה היכי סמכינן אשאני אומר כיון דאית ליה לרבי יוחנן בריש אלו עוברין (פסחים דף מד. ושם) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהכי פריך לה התם ומתוך קושיא זו משני התם הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך והתם נמי הוה מצי למימר וליטעמיך אפילו כזית בכדי אכילת פרס דרבנן תקשי אמאי אמרינן שאני אומר כיון דרבי יוחנן מוקי לה הכא בלא רבייה וכן דרך הש"ס בכמה מקומות:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא. ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה. גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה. וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע. ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

    והא דרב אשי בדותא הוא וכו'ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

    בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיאכלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 82a

    Yevamot 82a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 235 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ר' יהודה לטעמיה בכיסוי הדם ובהקומץ:

    אדתני אבל חתיכה כו' דמשמע טעמא משום דהפסד מועט הוא נפלוג בדידה ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה:

    טהורה בטהורה עדיפא ליה לאשמועינן דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ"ה מ"ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה (שם מ"ד) ועוד דנימוחה ואפ"ה לא תעלה:

    ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפא בשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר"ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר"ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה:

    אמר רב שישא בריה דרב אידי לעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע"ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות:

    וסיפא קדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות:

    ליפלוג וליתני בדידה בטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים:

    טהורות בטהורות עדיפא ליה וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ"ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי':

    13 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    רבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל דוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר' יהודה דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר' יהודה בהקומץ רבה (מנחות דף כב. ושם) אבל בדבר יבש לא דר' יהודה גופיה אית ליה בפ' נוטל (שבת דף קמא:) דמעלין את המדומע בק"א ואפי' מין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות ונבלה בהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאיכא למאן דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשילהי ביצה (דף לח: ושם) דאמר דחיטין ושעורים בטלים לרבי יהודה ולא חטין בחטין בקמח איירי דאל"כ חטין בשעורין אמאי בטל והלא ניכרים הן ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאי לאו הכי אפילו קמח חטין וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא דאזיל בתר שמא בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) כמו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא התם ברותח איירי ובהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאמר דמנחות שנתערבו לא בטילי לרבי יהודה התם נמי מתוך שומנן מתרככין ונותנין טעם זה בזה א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה:

    טהורות בטהורות עדיף ליה דאע"פ שאין איסורה אלא לזרים אפ"ה חמירא ולא בטלה וכ"ש טמאה דאיסורה אף לכהנים ובקונטרס פירש טעם אחר:

    בטומאת משקין דרבנן וקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו דלא בטלה אבל לא נימוחה כיון דכל שדרכו לימנות מקדש אף בטומאה דרבנן לא בטל כמו תרומה בזמן הזה דאי הויא דאורייתא לא הוה עיגול בעיגולים עולה אע"ג דתרומת פירות דרבנן:

    רישא איסור לאו סיפא וכו' אמאי דאוקמינן בשנימוחה קאי ובקונטרס פירש דאתי לפרושי בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר"ל דמדאורייתא לא בטיל כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא וחבילי תלתן של כלאי הכרם אע"ג דאיסור לאו הויא מ"מ לא בטל משום דהוי את שדרכו ודוקא בכל שדרכו הוא דמפליג רבה בין איסור לאו לאיסור כרת ואע"ג דעלה קתני שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש יש לפרש כעין שפי' לעיל דה"ק שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש באיסור כרת או באיסור מיתה והואיל וכן דין הוא שיקדש את שדרכו אפילו באיסור לאו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דהא חתיכה של חטאת טהורה בחולין עדיפא אפילו מאת שדרכו כדפרישית לעיל מטעם דראויה להתכבד ומשמע דוקא משום דהוי איסור כרת לא בטל אבל איסור לאו בטל:

    משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין למאי דקטעי רב אשי קשה עיגול בעיגולים אמאי עולה דאפילו בדרבנן שמעינן ליה לרב אשי (ביצה דף ד.) דדבר שיש לו מתירין לא בטל ויש להעמיד ההיא דעיגול בעיגולין בתרומה טמאה דאין לה מתירין ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק"א:

    שתי קופות אחת של חולין הקשה הר"ר שמואל מאכזב אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' דתרומות (ריש) פ"ז (מ"ה) דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה והוו להו לרבי יוחנן ור"ל לאיפלוגי עלה והשיב ר"י דמשום רבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפילו בב' קופות ושתי סאין דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר שרי בה רבי יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתניתין אלא אברייתא:

    אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר פירוש כיון דתרומה בזמן הזה דאורייתא היכי סמכינן אשאני אומר להתיר בלא רבייה תימה למאי דסלקא דעתך השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא אפילו הוה מוקי לה רבי יוחנן כשרבו תקשי ליה היכי סמכינן אשאני אומר כיון דאית ליה לרבי יוחנן בריש אלו עוברין (פסחים דף מד. ושם) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהכי פריך לה התם ומתוך קושיא זו משני התם הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך והתם נמי הוה מצי למימר וליטעמיך אפילו כזית בכדי אכילת פרס דרבנן תקשי אמאי אמרינן שאני אומר כיון דרבי יוחנן מוקי לה הכא בלא רבייה וכן דרך הש"ס בכמה מקומות:

    Tosafot on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא. ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה. גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה. וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע. ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

    והא דרב אשי בדותא הוא וכו' ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

    בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיא כלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.

    Rashba on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    טהורה בטהורה עדיפא ליה פרש"י ז"ל בלשון אחר דאע"ג דשתיהן טהורו' ושייך בהו בטולא טפי דאשכחן במ' תרומות דתרומה בחולין טהורין הכל מודים שעולה ובתרומה טמאה בטהורה חולקי' ב"ש וב"ה ועוד דעדיפא ליה למתני חומרא שאינה עולה ואפי' בנימוחה והטעם הראשון הוא הנכון כדבעי' למי' ולשון הגמ' מוכיח כן דאמרי' טהורה בטהורה עדיפא ליה ולא אמרינן נימוחא עדיפא ליה:

    גרש"י ז"ל והיא גר"ח ז"ל ומקצת נוסחאות ור"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופי' הוא ז"ל דבשלמא לר' יוחנן דמפרש לה בחתיכה שלמה אמר לך דאע"ג דחתיכה זו אינו דבר שבמנין דכל שדרכה לימנות היא כיון דבסיפא הפסדא מועט דאע"ג שלא תעלה חזו כלהו לכהני' אפקוה מדינ' ועשאוה כאלו היא דבר חשוב ממש ואמרי לא תעלה ברישא שאם לא תעלה הפסד' מרובה דלא חזי אלא לשריפה אוקמוה אדינא ואמרו שתעלה ובעגול בעגולי' אע"ג שהפסידו מועט דהא אכלי ליה לכהני' כיון שאיסורן מדבריה' דתרומת תאנים דרבנן אוקמוה אדינא אבל לר"ל דמפרש בבריתא כולה כשנימוח' סיפא נמי למה לא תעלה דהא ליתיה לאיסור בעיניה ופריק רב שישא ברי' דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן וסיפא באיסור' דאורית' פי' דסיפא כיון דאיסורא דאורית' הוא סברי רבנן דמין במינו לא בטיל כסברא דרב יהודה וברישא דאיסורה דרבנן הוא דאפליגו רב ורב יהודה וה"ק על פי' זה חדא דכיון דעל ר"ל פרכי' למה לך למימר ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בדידיה עסקי' השתא והכי ה"ל למימר מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועוד דהא אנן ל"ק לן על ר"ל אלא סיפא ולמה ליה לרב שיש' לומר רישא בטומאת משקין דרבנן לימא סיפא משום דמודו רבנן דמין במינו לא בטיל וכי פרכי' א"כ רישא במאי פליגי לימא רישא בטומאת משקין דרבנן דהכי אורחא דתלמודא:

    ומיהו בזו י"ל דרב שישא לאו בל' קושי' איתמרא אלא שפירוש הוא הברייתא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא והביאום בכאן לפרש קושייתנו וכיוצא בו בתלמודא ומי' אכתי קשיא דלא שמעי' לרבנן בשום דוכתא האי סברא דמדאוריתא מין במינו לא בטיל כלומר ומינה דרבנן לטעמייהו דאמרי בטיל והיכי הדרי' השתא לומר דרבנן נמי סברי מין במינו לא בטיל בדאוריתא ולא מפרשי לה בהדיא ועוד כי מה שפי' רבי' ז"ל דלר' יוחנן ניחא בריתא דשאני ליה בין הפסד מרובה להפסד מועט ה"ל לתלמודא לפרושי ה"ט דמהיכא ידיע לן ועוד כי כיוצא בזה אמ' רב אשי לקמן ולא קיימא לן:

    לפיכך הסכימו גדולי רז"ל לג"ה שגורסי' ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא וה"פ דבשלמא לר"ל רישא כשנימוחה וסיפא כשלא נימוחה אבל לר' יוחנן דמוקי רישא נמי בשלא נימוחה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אם בדבר שבמנין היא בתרוייהו לא תעלה ואם אינם דבר שבמנין וכו' ופריק רב שישא דרישא איסור דרבנן וכיון דאינה דבר שבמנין בטלה כדינא דכל שדרכו לימנות היא אבל סיפא דאיסור דאורייתא חומר איסור וקדושה עושה אותה שדרכה לימנות ולא בטלה וכו':

    רב אשי אמר וכו' והא דרב אשי בדותא היא ולא אמר מעולם דלמאן יש לה מתירין פי' דדבר שיש לו מתירים היינו שיש לו התר אפי' למי שנאסר עכשיו משא"כ בזה ומדלא מתרצי' דבטעמא דר"א דבעי למימר דרישא אין לו מתירין לשום אדם והפסדו מרובה וסיפא יש לו מתירין לקצת בני אדם והפסדו מועט ולכך לא תעלה שמעי' דליתי לההוא פי' והרי זה נכון מפי' רבי' הר"ם ז"ל דהלכת' כר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו ומיהו מאי דאמרי' בסוגיי' דדבר שבמנין בדרבנן בטיל לית הלכתא הכי אלא כתנא דליטרא קציעו' דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ואיתא בזבחים ובפ"ק די"ט (דף ד) ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין דבר שבמנין בכל שדרכו לימנות קי"ל כוותיה דדבר שבמנין שדרכו לימנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"פ הרמב"ם ז"ל ויש חולקי' עליו אבל רבותי הסכימו בדבריו ז"ל:

    וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא פי' דקס"ד דמשו' דסבר ר' יוחנן הכי מפרש לה למתני' הכי:

    והתניא שתי קופות וכו' עד שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו פי' דכיון דספיקא הוא היאך נפלו תלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא וכדמפרש ואזיל ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה פי' דאיכא כדי בטול דאורייתא דחד בתרי בטיל ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה כלל אלא שהם שוה בשוה והכי מוכח לקמן מפרכא דפרכינן ליה ממקוה:

    בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי רבוייא הוא דבעיא פירוש בשלמא ר"ל אע"ג דקתני ליה סתמא וכיון דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה למשרי בלא רבוייא דהא ספיקא דרבנן הוא וספיק' דרבנן לקולא מ"מ יכול לשנויי דעשאה כעין של תורה לחומרא והצריכו בו רבויה דלא למיטעי באיסורין דאוריתא. אלא לר' יוחנן קשי' פי' דכיון דסבר דתרומה בזמן הזה דאורית' ספיקא דאוריית' הוא ואיך אפשר למתלי בהתירא ולקולא בלא רבוייא וא"ת לימא ליה דבריתא בתרומת חוצה לארץ שהיא מדרבנן לד"ה וי"ל דהא ליתא דא"כ פשיטא דלא בעי רבוייא ור"ל נמי לא הוה אמר דבעי רבויא דהא קי"ל דתרומת חוצה לארץ מבטל' ברוב ואפי' לכתחילה ואפי' לאוכל הזר וכדאמרינן בבכורות פ' עד כמה:

    Ritva on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain

    Meiri

    ואותיבניה לר' יוחנן מדידיה אדידיה דתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין שבקופת חולין על התרומה שבקופת תרומה דאי נמי תרומה לתוך חולין נפלה הוה ליה חולין רובא ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו דהואיל ותרומה דרבנן לא בעינן ריבויא אלמא תרומה דרבנן ותירץ דהא מני רבנן היא ואנא דאמרי תרומה בזמן הוה דאוריתא כר' יוסי דקאמר בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם ר"ל שבגלות ראשון פקעה קדושת הארץ והוצרכו לקדש בימי עזרא אבל ירושה שלישית אין להם ר"ל שאינה צריכה ליקדש שלא פקעה קדושת הארץ בגלות אדום ואם כן תרומה בזמן הזה דאוריתא ומכאן פסקו רבים כר' יוסי דסדר עולם וכר' יוחנן בהא דתרומה דאוריתא ובקופה של חולין בעינן ריבויא ויש פוסקים כרבנן דלא בעינן ריבויא דתרומה דרבנן ור' יוחנן אליבא דר' יוסי אמרה ואין הלכה כמותו:

    Meiri on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא הא מני רבנן היא כו' ולא בעי לאוקמא כשרבו וכר' יוסי משום דאכתי תקשי ליה היכי סמכי אשאני אומר אפילו ברבייה כיון דאית ליה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כדפריך בפרק אלו עוברין:

    Chidushei Halachot on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה רבי יהודה לטעמיה וכו' עד אלא התם ברותח איירי וכו' ור"ל ולעולם לא בקמח איירי אלא בחטין ושעורין שלימין שנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה וחטין בשעורין דהוי מין בשאינו מינו בטל הטעם לר"י רק שצריך לברר מתוכן החטים האסורים וחטין בחטין דהוי מין במינו לא בטל לר"י:

    Maharam on Yevamot 82a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 82, Amud Aleph, about 235 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “רבי יהודה לטעמיה, דאמר: מין במינו לא…”

      Named: רבי יהודה.

    2. Segment 230 words

      Opens “אבל לא נימוח מאי לא תעלה, אדתני:…”

      Named: רבה.

    3. Segment 34 words

      Opens “טהורות בטהורות עדיף ליה.…”

    4. Segment 417 words

      Opens “ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפא? א"ר…”

      Named: רב אידי.

    5. Segment 56 words

      Opens “אבל טומאת שרץ מאי לא תעלה,…”

    6. Segment 631 words

      Opens “אדתני סיפא: אבל חתיכה של חטאת טהורה…”

      Named: רבה.

    7. Segment 78 words

      Opens “רבה אמר: רישא איסור לאו, סיפא איסור…”

      Named: רבה.

    8. Segment 815 words

      Opens “והא רבה הוא דאמר: כל בדאורייתא, לא…”

      Named: רבה.

    9. Segment 920 words

      Opens “רב אשי אמר: סיפא משום דהוי ליה…”

      Named: רב אשי.

    10. Segment 1020 words

      Opens “והא דרב אשי בדותא היא. למאן? אי…”

      Named: רב אשי.

    11. Segment 1142 words

      Opens “וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא?…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “בשלמא לריש לקיש, קסבר בדרבנן נמי רבויא…”

      Named: רבי יוחנן.

    14. Segment 144 words

      Opens “הא מני רבנן היא,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Yevamot 82a · Segment 11 — “וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא? והתניא: שתי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 82a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026