Talmud Builders

    Yevamot 14b

    Chapter 1 - Chamesh Esreh Nashim

    גם: יבמות דף י״ד ע״ב, פרק א׳ חמש עשרה נשים

    English translation - Yevamot 14b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Granted, if you say that they notified them, it is due to that reason that they did not need to refrain from using their objects. However, if you say that they did not notify them, granted, it is logical that Beit Shammai did not refrain from handling items belonging to Beit Hillel, as ritually impure objects for Beit Hillel are ritually pure for Beit Shammai, and therefore no special care is necessary.

    2However, why didn’t Beit Hillel refrain from touching articles that belonged to Beit Shammai? After all, ritually pure objects for Beit Shammai are ritually impure for Beit Hillel. Rather, is it not the case that Beit Shammai notified Beit Hillel that these items were ritually pure only in their own opinion, and Beit Hillel separated themselves from them? The Gemara summarizes the discussion: Conclude from here that this is the correct interpretation.

    3The Gemara asks: In what way is this case stronger than that case? In other words, why is the statement with regard to ritual purity and impurity more conclusive than the one that deals with marriage? Since the practice of notification was not explicitly stated in the case of ritual purity but was merely inferred logically, the same reasoning applies equally to the case of marriage. The Gemara answers: Lest you say that since it is so unusual, a marriage to a rival wife generates publicity and is so widely known that no special notification is required, therefore, the Gemara teaches us that even in this case notification is required.

    4§ Since the statement of Rabbi Elazar was mentioned, the Gemara turns to discuss the matter itself. Rabbi Elazar said: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to rival wives, they concede that a mamzer is only from a union whose prohibition is a prohibition of forbidden relations punishable by karet . The Gemara asks: Who concedes to whom? If we say that Beit Shammai concede to Beit Hillel, this is obvious, since if they acted in accordance with their own opinion that rival wives who married others without ḥalitza are liable only for violating a regular prohibition, their children are therefore fit and are not mamzerim at all.

    5Rather, one could say that Beit Hillel concede to Beit Shammai. But in that case she herself, the rival wife of a forbidden relative who married one of the yevamin , is liable to receive karet in the opinion of Beit Hillel, and the child is a mamzer , whereas Rabbi Elazar’s statement indicates that they concede with regard to a different case.

    6The Gemara explains: Actually, Beit Shammai concede to Beit Hillel, and this is not a novelty with regard to their basic dispute. Instead, the statement comes to exclude the opinion of Rabbi Akiva, who said: The offspring from forbidden relations for which one is liable for violating a prohibition is a mamzer . Rabbi Elazar teaches us that Beit Shammai and Beit Hillel agree that the offspring from forbidden relations for which one is liable for violating a prohibition is not a mamzer ; rather, one is a mamzer only if he is born of a union punishable by karet .

    7§ The Gemara returns to the initial question of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their own opinion. The Gemara suggests: Come and hear: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to several cases, nevertheless, they did not refrain from marrying women from each other’s communities. The cases with regard to which they disagreed include rival wives, and sisters, i.e., if two sisters had been married to two brothers and simultaneously became obligated in levirate marriage, Beit Hillel prohibit both in levirate marriage, and if they violated the prohibition and married regardless, they require a divorce. By contrast, Beit Shammai permit them to remain married.

    8Furthermore, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to an outdated bill of divorce that had been written but not delivered. Beit Shammai maintain that if the husband and wife continued to live together after the writing of the bill of divorce, the same bill of divorce can still be used later, whereas Beit Hillel dispute this. And they likewise disagreed with regard to an uncertain married woman, i.e., whether a minor who was actually married, and not merely betrothed, may perform refusal. And they also disagreed with regard to one who divorces his wife and later she lodged together with him at an inn, as to whether or not this is sufficient grounds for assuming that they remarried.

    9Additionally, they disagreed with regard to the issue of betrothal by money and with the equivalent value of money, and by a peruta or with the equivalent value of a peruta . According to Beit Shammai, the minimal amount of money effective for betrothal is a dinar or the equivalent of a dinar, whereas Beit Hillel maintain that even the less valuable peruta or its equivalent is sufficient.

    10Despite the fact that these halakhot entail important ramifications depending on whether or not these women were married or fit for marriage, or whether their offspring are fit for marriage, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. This serves to teach you that they practiced affection and camaraderie between them, to fulfill that which is stated: “Love truth and peace” (Zechariah 8:19). Rabbi Shimon says: They did refrain in the certain cases, but they did not refrain in the uncertain cases. In other words, Beit Hillel were not worried that any ordinary woman from Beit Shammai might be one of those of uncertain status.

    11The Gemara infers from the opinion of Rabbi Shimon: Granted, if you say that Beit Shammai did act in accordance with their opinion, it is due to that reason that they refrained in the certain cases. However, if you say that they did not act in accordance with their opinion, why did they refrain from marriage? The Gemara replies: And how can you understand it that way, that Beit Shammai acted in accordance with their opinion? Even if they acted in accordance with their opinion, granted that Beit Hillel refrained from marrying into Beit Shammai, as those rival wives who entered into levirate marriage are liable to receive karet and their children are mamzerim according to the opinion of Beit Hillel.

    12However, why did Beit Shammai refrain from marrying the offspring of rival wives of Beit Hillel? The parents are liable for violating a regular prohibition, and therefore their children are fit. The Gemara answers as Rav Naḥman bar Yitzḥak said with regard to a different matter: This halakha was necessary not for the children of the rival wife, but only for the rival wife herself. Here too, it was necessary only for the rival wife herself. The halakha was not taught with regard to the children of the rival wives; rather, it is referring only to the rival wives.

    13The Gemara asks further: And in what way are uncertain cases different from the certain cases, such as forbidden rival wives? If you say that certain cases are undoubtedly prohibited in the opinion of Beit Hillel, the cases involving uncertain circumstances, e.g., one who divorced his wife and then stayed with her in the same inn, are also prohibited. Even if Beit Hillel render these cases prohibited only due to some uncertainty, the ruling is the same.

    14The Gemara answers: Do not say: In the uncertain cases, i.e., that the halakha involved doubtful circumstances. Rather, say: From the unspecified case. In other words, barring clear knowledge of an uncertain betrothal within a specific family, they would take women from that family in marriage. The reason is that Beit Shammai would notify Beit Hillel of the prohibition according to their opinion, and they would refrain from the marriage. If there was no notification, this was a clear sign that no doubt was involved in this case at all.

    15The Gemara asks: But if so, what does this come to teach us? Is it that they had relations of affection and camaraderie between them, i.e., that each trusted that the other side would never cause them to err with regard to something they held to be prohibited? This is the same as the first clause of the baraita . What is Rabbi Shimon adding by his statement? The Gemara answers: This comes to teach us that the entire baraita is the opinion of Rabbi Shimon. This is not a dispute between two Sages. Rather, Rabbi Shimon’s opinion elucidates the earlier statement.

    16§ The Gemara offers an alternative resolution: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: How should one act with regard to this halakha of rival wives? In what form should it become widespread among the Jewish people? If we act in accordance with the statement of Beit Shammai and permit a rival wife in levirate marriage, the offspring will be a mamzer according to the statement of Beit Hillel. If we act in accordance with the statement of Beit Hillel and grant full exemption to the rival wives, the offspring will be of flawed lineage according to the opinion of Beit Shammai, as he is the child of a woman prohibited in marriage by a regular prohibition. Although he is not a mamzer , his lineage is nevertheless defective. Instead, let us enact a general decree for rival wives

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ומאי אולמיה דהאי מהאי - דקאמר ה"נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי:

    קלא אית לה - ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי:

    ה"ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו:

    מדר"ע - לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מט.):

    בצרות - במתני':

    ובאחיות - בפרק ד' אחין (לקמן יבמות כו.):

    ובספק אשת איש - בפרק ב"ש (לקמן יבמות קז.) דתנן בש"א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר"מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים אע"פ שלא שנינו בה מחלוקת ב"ש וב"ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב"ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב"ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב"ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא"ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה איתמר:

    גט ישן - המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.):

    בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה - לענין קידושי אשה ב"ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה"א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה"ק הכא בכסף ובשוה כסף לב"ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב"ה ובפ"ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב"ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב"ש:

    מן הספק - קא ס"ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין:

    לצרה עצמה - הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב"ש נמי נמנעים מב"ה מלישא צרת הבת בלא חליצה:

    מן הסתם - כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו:

    הולד פגום לדברי ב"ש - דאם היה כהן פסול לכהונה. ואע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק"ו מאלמנה לכ"ג לקמן בשמעתין:

    יבמות 14 עמוד ב

    1אי אמרת בשלמא דמודעי להו משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת דלא מודעי להו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דטמאות דב"ה לב"ש טהרות נינהו.

    2אלא ב"ה מב"ש למה לא נמנעו? טהרות דב"ש לב"ה טמאות נינהו! אלא לאו דמודעי להו, שמע מינה.

    3ומאי אולמיה דהך מהך? מהו דתימא צרה קלא אית לה, קמ"ל׃

    4גופא, אמר רבי אלעזר: אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. מאן מודים? אילימא ב"ש לב"ה פשיטא! בני חייבי לאוין, כשרים נינהו!

    5אלא ב"ה לב"ש היא גופא חייבי כריתות היא!

    6לעולם ב"ש לב"ה ולאפוקי מדר' עקיבא, דאמר: יש ממזר מחייבי לאוין, קמ"ל דאין ממזר מחייבי לאוין.

    7ת"ש אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות,׃

    8בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק,׃

    9בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה׃

    10לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה מבית שמאי. ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: ״(זכריה ח״, יט) ״האמת והשלום אהבו״. ר"ש אומר: נמנעו הן מן הודאי, ולא נמנעו מן הספק.

    11אי אמרת בשלמא עשו משום הכי נמנעו. אלא אי אמרת לא עשו, אמאי נמנעו? ותסברא? נהי נמי דעשו, בשלמא בית הלל נמנעו מבית שמאי, דחייבי כריתות נינהו, וממזרים הם לב"ה׃

    12אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאוין נינהו, וכשרים נינהו! כדאמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא לצרה עצמה, ה"נ לא נצרכה אלא לצרה עצמה.

    13ומ"ש מן הודאי דאיסורא הוא, ספק נמי איסורא הוא!

    14לא תימא: מן הספק, אלא אימא: מן הסתם, דמודעי להו ופרשי.

    15ומאי קמ"ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה? היינו רישא! הא קמ"ל דכולה ר"ש היא.

    16תא שמע דאמר רבי יוחנן בן נורי: היאך הלכה זו רווחת בישראל? נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש בואו ונתקן להן לצרות,׃

    Tosafot

    בשלמא ב"ש לא נמנעו מב"ה כו' - להאי גירסא לא מוכח מהכא אלא דלמ"ד עשו אודועי מודעי להו אבל ר"ח גריס איפכא בשלמא ב"ה לא נמנעו מב"ש דטומאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו וזאת הגירסא נראית דבכל מקום ב"ש מחמיר לענין טומאה דכי חשיב בעדיות (פ"ה) קולי דב"ש וחומרי דב"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה וטהרה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב"ש לחומרא והשתא לפי האי גירסא מוכח שפיר דאודועי מודעי להו [אפי' לא עשו] דליכא למימר דלא נמנעו ב"ש מב"ה משום דלא עשו ב"ש כדבריהם והיו עושין בכל דבר כב"ה ואפי' לקולא כדמוכח לקמן דהא טעמא דלא עשו משום אגודות ובטומאה ובטהרה דב"ש לחומר' היה להם לב"ש למנוע מלעשו' טהרות אגב כלים דב"ה דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו כדאמר גבי שוקת בית יהוא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דעבדי אלא ודאי ע"כ אודועי הוו מודעי להו אפילו למ"ד לא עשו והא דקאמר בשלמא בית הלל לא נמנעו מב"ש דטומאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו ואע"ג דבתרי מילי ב"ש לקולא הני תרי מילי לא שכיחי א"נ נקט בשלמא משום אליבא דמ"ד לא עשו:

    פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו - תימה דלא מסיק אדעתי' דאתא לאפוקי מדר"ע ואי הוה האי ר' אלעזר אמורא הוה א"ש דפשיטא ליה דאין הלכה כר"ע אבל הוא רבי אלעזר בן שמוע שהוא תנא כדמוכח בעשרה יוחסין (קדושין עה:) ונראה דס"ד דלשום תנא לא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא דוקא מחייבי לאוין דשאר כדתנן בהחולץ (לקמן יבמות מט. ושם) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא והא דתנן בהאשה רבה (לקמן יבמות ד' צב. ושם) האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה ואמרו מת בעלה ואח"כ מת בנה ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא (מזה ומזה) והולד ממזר (מזה ומזה) משמע דהוי ממזר מיבמה לשוק קס"ד דקנסא בעלמא הוא אע"ג דתניא בגמ' זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ההיא ברייתא לא שמיע ליה:

    ובספק אשת איש - לשון אחר שפי' בקונט' דהיינו שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואע"ג דאין שם מחלוקת ב"ש וב"ה הא נחלקו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נהירא דבהדיא חשיב הכא ההיא פלוגתא דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי:

    בגט ישן - תימה למ"ד בפ' [הזורק] בגיטין (ד' עט: ושם) דאם פטרה בגט ישן תנשא לכתחלה למה היה להם למנוע דמשמע דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם או משום דהוו מודעי להו ופרשי:

    אלא ב"ש אמאי נמנעים מב"ה - וא"ת ודלמא משום ממאנת ומשום ההיא דשוה כסף ככסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב"ש מקודשת לשני ובניה מן הראשון ממזרים ואומר ר"י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה [ולכך קתני לה גבי מתני' דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתני' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים:

    ומאי שנא ודאי כו' - לא אשנוייא קאי אלא בתר דאסיק קושייתו בא לפרש הברייתא:

    נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש - פי' בקונט' דאע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק"ו מאלמנה כדלקמן ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד י"ל דשפיר אית ליה הך פירכא ומ"מ הולד פגום מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבין (קידושין דף עז.) ול"ל קרא דהא לא אתי מק"ו דאלמנה דאיכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבין אבל קשה דבסוף נדה (ע. ושם) מסיק ר' יהושע דולד מחזיר גרושתו כשר משום היא תועבה ואין בניה תועבין ול"ל קרא דליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא לקמן קאמר רבי יהושע בני צרות מעיד אני לכם דכשרים לכהונה לב"ש משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת וי"ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל יבמות ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ"ד כיון דאיתעקר איתעקר מ"מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב"ה לב"ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי"ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק"ו גבי יבמה לשוק או לא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (יבמות טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא. והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (יבמות טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.

    אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.

    הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.

    מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא - פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.

    ופריק אימא מן הסתם - כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.

    נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש - ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (יבמות טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 14b

    Yevamot 14b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 288 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 14b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026