Talmud Builders

    Yevamot 87b

    Back to index

    English translation — Yevamot 87b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1was empty, and now her body is full with the child, and therefore she is no longer “as in her youth.” But in a situation where “she has no child,” when at the outset her body was empty and now her body is also empty, as she has given birth, you might say that she should not be disqualified. Therefore, it is necessary to write both verses.

    2Parenthetically, the Gemara lists terms signifying the following discussions, to serve as a mnemonic device: Said to him, we should not make, by death, we should make and not make, by a child, yavam and teruma , levirate marriage and teruma . This list of terms, taken from the introductions or key phrases in each of the ensuing discussions, is the mnemonic.

    3Rav Yehuda from De’iskarta said to Rava, in continuation of the discussion of the baraita : Should we not make the halakha concerning dead children like the halakha concerning living children with regard to levirate marriage by an a fortiori inference, and say: And if in a place where the Torah made the halakha with regard to a child from the first husband like the halakha with regard to a child from the second husband, to disqualify her from teruma , for as long as she has a child who is not a priest she is prohibited from partaking of teruma , the Torah nevertheless did not make dead children like living ones; therefore, in a place where the Torah did not make a child from the first husband like a child from the second to exempt her from levirate marriage, is it not right that we should not make the dead like the living? Why, then, is a yevama exempt from levirate marriage if her late husband’s only child dies?

    4The verse states: “Her ways are the ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17). In other words, since the ways of Torah are those of pleasantness, the Torah would not obligate a woman who has married in the meantime to subsequently perform ḥalitza , as this might demean her in her husband’s eyes.

    5The Gemara inquires: And let us make the halakha with regard to dead children like the halakha with regard to living ones with regard to teruma , from an a fortiori inference: And if in a place where the Torah did not make a child from the first husband like a child from the second to exempt her from levirate marriage, it nevertheless made the living like the dead, as a woman whose husband died and left a child is exempt from levirate marriage even if that child subsequently dies; then, in a place where the Torah made a child from the first like a child from the second to disqualify her from teruma , is it not right that we should make the living like the dead? The Gemara responds: Therefore, the verse states “and she have no child, she is returned unto her father’s house, as in her youth” (Leviticus 22:13), and here she does not currently have children.

    6The Gemara further suggests: And let us make her child from the first husband like her child from the second one with regard to levirate marriage, again from an a fortiori inference: And if in a place where the Torah did not make the living like the dead with regard to teruma , it still made a child from the first husband like a child from the second, then in a place where it made the living like the dead, with regard to levirate marriage, is it not right that we should make a child from the first husband like a child from the second, and thereby exempt her from levirate marriage? The Gemara answers: The verse states about levirate marriage: “And he has no child” (Deuteronomy 25:5), and in fact he had none at the time of his death.

    7The Gemara offers another possibility: And should we make a child from the first husband not like a child from the second one with regard to teruma , from an a fortiori inference: If in a place where the Torah made the living like the dead to exempt her from levirate marriage, it still did not make a child from the first husband like a child from the second, then in a place where the Torah did not make the living like the dead, with regard to teruma , is it not right that we should not make the child from the first husband like the child from the second? The Gemara responds: Therefore, the verse states: “And she have no child,” but in fact this woman has children.

    8MISHNA: With regard to a woman whose husband went overseas, and witnesses came and they said to her: Your husband is dead, and she married another man on the basis of this testimony, and afterward her husband came back from out of the country, she must leave both this man and that one, as they are both forbidden to her. And she requires a bill of divorce from this one and that one.

    9And furthermore, she has a claim to neither payment of her marriage contract, nor the profits of her property used by either of them, nor sustenance, nor the worn clothes she brought to the marriage. She has rights to these claims neither against this man nor against that one, i.e., she cannot collect these payments from either her first or second husband. And if she took any of these items from this man or from that one, she must return them to him.

    10And the offspring is a mamzer from this one and from that one. Her child from the second husband is a definite mamzer , as she was never divorced from her first husband, and the Sages decreed that if she returned to her first husband, a child born later from him is also a mamzer . And neither this man nor that man may become impure for her upon her death, if they are priests. And neither this one nor that one is entitled to the rights that stem from the marriage bond: Neither to her found articles, nor to her earnings, nor to the nullification of her vows.

    11If she was a regular Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood, as her intercourse with the second husband is considered an act of illicit sexual relations, and the daughter of a Levite is disqualified from partaking of the first tithe, and the daughter of a priest is disqualified from partaking of teruma . And neither the heirs of this man nor the heirs of that one inherit her marriage contract, as she is not considered married to either of them. This clause will be explained in the Gemara. And if they both died childless, the brothers of this one and the brothers of this one must perform ḥalitza and they do not enter into levirate marriage.

    12Rabbi Yosei disagrees with the first tanna and says that she does receive payment of her marriage contract, and the obligation of her marriage contract is upon the property of her first husband. Rabbi Elazar says: The first husband is entitled to her found articles, to her earnings, and to the nullification of her vows. Since her second marriage was an error, the first husband does not forfeit his rights. Rabbi Shimon says an even more far-reaching ruling: Her sexual relations or her ḥalitza with the brothers of the first husband exempts her rival wife, as it is considered a proper levirate marriage or ḥalitza , and certainly she does not require ḥalitza from the brother of the second husband. And if she returns to her first husband, the child from him is not a mamzer .

    13All these halakhot refer to a situation when she married with the permission of the court, after hearing that her husband had died. But if she married without the consent of the court, basing herself entirely on the testimony she heard, and her husband returned, it is permitted for her to return to her first husband. The mishna adds another difference between these two scenarios: If she married by permission of the court, she must leave both of them and she is exempt from bringing the offering, i.e., the sin-offering for her unwitting adultery, as she had the authorization of the court and is therefore considered to have acted under duress.

    14If, however, she did not marry by permission of the court, she must leave her second husband and is liable to bring an offering for mistakenly having relations with a man forbidden to her. In this regard, the power of the court is greater, as she is exempt from bringing an offering. If the court instructed her to marry on the basis of inaccurate testimony, and she went and ruined herself by engaging in licentious relations outside matrimony, she is liable to bring an offering, as they permitted her only to marry, and not to engage in licentious relations.

    15GEMARA: From the fact that the latter clause of the mishna teaches: If she married without the consent of the court she is permitted to return to him, this indicates that she did so not by the consent of the court, but rather by witnesses, i.e., as there are two witnesses, she does not require special permission from the court. With this in mind, it may be inferred that the first clause of the mishna, which speaks of one who acted with the consent of the court, is referring to a situation when there was one witness. Apparently, one witness is deemed credible when he testifies about a husband’s death, i.e., the court will permit a wife to marry on the basis of the testimony of a lone witness.

    16And we also learned in a mishna (122a): They established that they would allow a woman to marry if her husband was reported dead by one witness, based solely on what he learned from the mouth of another witness, i.e., hearsay testimony, and also the testimony of a woman who heard from another woman, and even the testimony of a woman who heard from a slave or from a maidservant. Apparently, one witness is deemed credible in this regard, as whenever hearsay testimony is accepted, the testimony of one witness is also valid.

    17And we also learned in a mishna ( Karetot 11b) that if one witness says to someone: You ate forbidden fat, and the accused says: I did not eat it, the accused is exempt from bringing an offering. The Gemara infers: The reason he is exempt is that the individual in question said: I did not eat it, which indicates that if he had been silent and failed to deny the accusation, the lone witness is deemed credible. Apparently, one witness is deemed credible by Torah law with regard to certain issues.

    18§ The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that the verse states: “Or if his sin be known to him” (Leviticus 4:23, 28). This indicates that he himself must be aware of his sin, and not if it was made known to him by others. In other words, one is not obligated to bring an offering due to the testimony of others, even if they testify that he had transgressed. I might have thought he should be exempt even though he does not contradict the witness’s claim. Therefore, the verse states: If his sin be known to him, which indicates that in any case, however he comes by this knowledge, he is liable.

    19The Gemara clarifies this halakha . What are the circumstances? If we say that two witnesses came and informed him and he does not contradict them, why do I need a verse to teach this ruling? After all, the testimony of two witnesses is always accepted. Rather, is it not referring to one witness, and yet if he does not contradict the sole witness, that witness is deemed credible? One can learn from this that one witness is deemed credible with regard to prohibitions. The Gemara refutes this claim: And from where do you infer that the reason is due to the fact that the one witness is deemed credible? Perhaps the accused must bring an offering because he remains silent, as there is a principle that silence is considered like an admission.

    20And you should know that this is the reason, as the latter clause of that same baraita teaches that if two witnesses said to him: You ate forbidden fat, and he says: I did not eat it, he is exempt, and Rabbi Meir obligates him to bring an offering. Rabbi Meir said that this is an a fortiori inference: If two witnesses can bring him to the severe penalty of death by testifying that he had committed a transgression for which one is liable to receive the death penalty, should they not bring him to the more lenient obligation of an offering?

    21The Rabbis said to him: There is a difference between the two cases, as with regard to an offering, what is the halakha if he would choose to say: I was an intentional sinner? One who sins intentionally is not liable to bring an offering. Since the accused in the latter clause of the baraita can negate the testimony that would have rendered him liable to bring an offering, he can likewise deny the act itself, whereas if witnesses testify that he performed an action that incurs the death penalty, his denial has no bearing on the case. The Gemara clarifies: In the first clause

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    סריקאריקה כמו אילן סרק (ב"ב דף כז:):

    ולא נעשה מתים כחייםותחזור לזיקה אם ימות בנה לאחר זמן:

    דרכיה דרכי נועםוזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו:

    מתני' האשה באו ואמרו לה כו'בעד אחד כדדייקינן בגמרא מסיפא:

    תצא מזה ומזהכשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא. ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה:

    וצריכה גט מזה ומזהאם תרצה להנשא לאחר. וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא:

    מזונותואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו:

    בלאותואפילו שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם:

    והולד ממזר מזה ומזהאם ילדה משני ממזר גמור ואם שוב החזירה ראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם:

    נפסלה מן הכהונהמשום זונה:

    מן המעשרקנסא וכן תרומה דרבנן:

    יורשין כתובתהבגמרא פריך כתובה מאי היא:

    חולציןאחיו של ראשון מדאורייתא חולץ ורבנן גזור דלא לייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' כדמפרש בגמ' (לקמן יבמות פח:) גבי גט:

    ביאתה או חליצתהארישא פליג דקתני לא מייבמין:

    ואין הולד ממזראם החזירה הראשון:

    ניסת שלא ברשות ב"דשבאו שני עדים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב"ד:

    מותרת לחזור לודאנוסה היא:

    ופטורה מן הקרבןדיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

    שלא על פי ב"דאלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני:

    גמ' הא אישתיק מהימןולא אמרינן חולין לעזרה קא מייתי:

    אי נימא תריאמרו לו אכלת חלב:

    וכי לא מכחיש ליה מהימןאלמא עד אחד מהימן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת אפומיה ומיתאכלא דאי לא מהימן היכי מתאכלא דלמא חולין בעזרה נינהו:

    ומה אם ירצה לומר מזיד הייתיהרי זה נאמן לפטור עצמו מקרבן דאין עדים מצו להכחישו בהא הילכך אי אמר נמי לא אכלתי נאמן. ומדאיפליגו בהא מכלל דרישא עד אחד אומר אכלת כו ' דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל היא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    יבמות 87 עמוד ב

    1סריקא והשתא גופא מליא. אבל ״זרע אין לה״, דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא אימא לא, צריכא.

    2סימ"ן: אמר ליה לא נעש"ה מעשי"ה במית"ה נעש"ה ולא נעשה בולד יבם ותרומה יבום ותרומה סימ"ן.

    3אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא לרבא: לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר: ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה לא עשה מתים כחיים; מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום אינו דין שלא נעשה מתים כחיים?!

    4ת"ל (משלי ג, יז) ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״.

    5ונעשה מתים כחיים לענין תרומה מק"ו ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום עשה מתים כחיים; מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה מתים כחיים?! ת"ל (ויקרא כב, יג) ״וזרע אין לה״, והא אין לה.

    6ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין יבום מק"ו ומה במקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה עשה ולד מן הראשון כולד מן השני; מקום שעשה מתים כחיים לענין יבום אינו דין שנעשה ולד מן הראשון כולד מן השני?! ת"ל (דברים כה, ה) ״ובן אין לו״, והא אין לו.

    7ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לתרומה מק"ו מה במקום שעשה מתים כחיים לפוטרה מן הייבום לא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני; מקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה אינו דין שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני?! תלמוד לומר: ״אין לה״, והא יש לה.

    8הדרן עלך יש מותרות׃

    Mishna

    9האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה ״מת בעליך״, וניסת, ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה,׃

    10ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות לא על זה ולא על זה. ואם נטלה מזה ומזה תחזיר.

    11והולד ממזר מזה ומזה. ולא זה וזה מטמא לה, ולא זה וזה זכאים לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה.

    12היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה. ובת לוי מן המעשר, ובת כהן מן התרומה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין את כתובתה. ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.

    13ר' יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. רבי אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. ואין הולד ממנו ממזר.

    14ואם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו. ניסת על פי ב"ד תצא, ופטורה מן הקרבן.

    15לא ניסת על פי ב"ד תצא, וחייבת בקרבן. יפה כח ב"ד שפוטרה מן הקרבן. הורוה ב"ד לינשא, והלכה וקלקלה חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא לינשא.

    Gemara

    16מדקתני סיפא: נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו, שלא ברשות ב"ד אלא בעדים. מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד. אלמא עד אחד נאמן.

    17ותנן נמי: הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, ואשה מפי אשה, ואשה מפי עבד ומפי שפחה. אלמא עד אחד מהימן.

    18ותנן נמי: עד אחד אומר ״אכלת חלב״, והוא אומר ״לא אכלתי״ פטור. טעמא דאמר ״לא אכלתי״, הא אישתיק מהימן. אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא.

    19מנא לן? דתניא: (ויקרא ד, כג) ״או הודע אליו חטאתו״. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אע"פ שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר: ״או הודע אליו״ מ"מ׃

    20היכי דמי? אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו, קרא למה לי? אלא לאו חד, וכי לא קא מכחיש ליה מהימן, ש"מ עד אחד נאמן. וממאי דמשום דמהימן? דלמא משום דקא שתיק, ושתיקה כהודאה דמיא?

    21תדע, דקתני סיפא: אמרו שנים ״אכלת חלב״, והוא אומר ״לא אכלתי״ פטור. רבי מאיר מחייב. אמר ר' מאיר: קל וחומר, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל?

    22אמרו לו: מה אם ירצה לומר ״מזיד הייתי״! רישא׃

    Tosafot

    האשהאיידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי נפסלה מן המעשר בת כהן מן התרומה:

    הולד ממזר מזה ומזהאר"י דאפילו לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו:

    מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן מנלןלמאי דס"ד השתא דעד אחד מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לישאל לב"ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ"מ אסורה לחזור דבעד אחד הוה לה למידק אע"פ שהאמינתו תורה:

    רבי מאיר מחייבוממשכנים אותו אם אומר שלא להבי' ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה ולא בעי משכוני:

    ומה אם ירצה לומר מזיד הייתיאר"י דאין להקשות והא מיגו במקום עדים הוא דה"פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי מוכח בכריתות (דף יב. ושם) וא"ת והיכי מוכח הש"ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא ואר"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי הוה לן למימר מסתמא שוגג היה לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשיה מסתמא ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד וע"כ הא דמחייבי רבנן כי שתיק משום דשתיקה כהודאה דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות ומספקא ליה לר"י אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן להכחיש העדים או שמא נאמן דהא לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי מזיד אע"ג דמכחשי ליה לא איכפת לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות (ג"ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה כו' ואין לה לא כתובה. פרישנא טעמא בגמרא (פט, א) משום דמאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא תהוי קלה בעיניו. ומשמע מהאי לישנא דדוקא עיקר כתובה דאית ליה ביה האי טעמא הא נדוניא כל שיחד לה קרקע בכתובתה לא מפסדא. ואף על פי שאמרו בפרק אף על פי (כתובות נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת לתובעת ולמורדת ולפוגמת לשבח ולשבועה לעוברת על דת וכו', כלומר חברותיה וזו בכללן. הא פרישנא התם (בד"ה א"ר ינאי) דנדוניא לאו בכלל תנאי כתובה היא. והא דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו) תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יצאות שלא בכתובה צריכה התראה ואם לא התרה יוציא ויתן כתובה ולא מנה מאתים אלא אפילו כתובת אלף דינר מאבדת את הכל, לא אלף דינר דנדוניא קאמר, אלא שהוסיף לה משלו אלף דינר, ולומר דאפילו תוספת אין לה וכאותה ששנינו בברייתא בשלהי פרק אלמנה נזונית (כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. אלא דממאי דגרסינן הכא בירושלמי (ה"ב) משמע דאפילו נדוניא מפסדא דגרסינן התם ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה כו' מה אר"א בכתובתה מה אם דברים שנפלו לו דרך אסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך התר לא כל שכן. אלמא מדקאמר שנפלה לו משמע דבנדוניא קא מיירי דבעיקר כתובה לא שייך למימר נפלה לו דמהיכן נפלה לו כל שעתה ברשותיה קיימא. ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין, מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתובתה ואקשינן עלה במגרא (להלן צא, ב) כתובה מאי עבידתה, ופירשו אמר רב פפא כתובת בנין דכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסינן לזרעה לא קנסו רבנן קא משמע לן, וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא, אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה, דאי איהי שקלא כל שכן זרעה. וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל. ואף על פי שאמרו בשלהי אלמנה נזונית (כתובות שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה, ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה היא ממש.

    ולא בלאותפירש בלאות נכסי צאן ברזל שבלו לגמרי, אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה נזונית (שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, וכדמפרש טעמא התם (קא, ב) דאם היא זנתה נכסיה לא זנו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (בפרקין) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות משנה א). אבל רש"י ז"ל פירש אפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם. וקשה לי דהא בהדיא אמרו שם דנוטלתן ויצאה. ושמא הוא ז"ל סבור שבזו החמירו וקנסו יותר לפי שהמזידה לזנות לא שכיחא כולי האי ולא מפסדינן מינה בלאות הקיימין, אבל זו שקרובה לטעות ולסמוך על דברי העד ואינה בודקת ונשאת לפיכך קנסוה יותר מן המזידה. ותדע לך דהא תנינן הכא והולד מזה ומזה ממזר. ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ומדקאמר סתם אין הולד ממזר משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק יש מותרות בשמעתא דהוא מרגילה גבי סוטה ודאי איכא בינייהו (לעיל יבמות פה, ב ד"ה סוטה ודאי). ואף על פי שר"ח ז"ל (מובא ברמב"ן ורשב"א שם) בלשון אחר לא פירש כן. ועוד דהכי קתני בת לוי נפסלה מן המעשר ואלו בברייתא (להלן יבמות צא, ב) קתני לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא הכא קנסא וכדאמר רב ששת בגמרא. ומכל מקום אינו מחוור בעיני דהא בגמרא (להלן יבמות פט, א) בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מאי טעמא דתנאי כתובה ככתוב, ובלאות הקיימין לא מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה ויש לה בלאות הקיימין.

    אם נטלה מזה ומזה תחזירודוקא בשנטלה כתובה או מזונות לאחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין ממנה כדגרסינן בירושלמי (ה"א) הדא דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מיניה. ופירות נמי שאינה מוציאה ממנו דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו כדאיתא בירושלמי.

    לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה כדאמרינן בעלמא (עיין לעיל (יבמות כט, ב). מג, ב וש"נ) אין יורשה ואין מטמא לה שמא מינה דראשון יורשה. והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה, דהא הני כולהו דלית ליה הא יהבינן בהו טעמא, מציאתה כדי שתהא ליה איבה ויגרשנה, מעשה ידיה משום דלית לה מזוני ומעשה ידיה תחת מזונות, והפרת נדריה כדי שתתגנה ותתגרש. אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסדא לה. ואם תאמר אם כן יטמא לה דהויא לה כמת מצוה וכאותה שאמרו לקמן (יבמות פט, ב) גבי קטנה דכיון דבעל יורשה קריא ולא ענו קרובים והויא לה כמת מצוה, והכא נמי מאי שנא. יש לי לומר דלא אמרו אלא בקטנה דעיקר נשואיה אינן דבר תורה ואי אמרת יירש ולא יקבור אתו קרובים לאימנועי, דאמרי אם בעל הוא לירש יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש. וכן הדין בשניות מדברי סופרים שאף בשניות קרובים נמנעים מלקברה והיא קורא ואין עונין אותה לפי שהקרובים אומרים כיון דמדאורייתא בעל יורשה ומטמא לה אלא מדרבנן אסורה, אם אתה אומר שלא יקבור אתה עושה אותה כערוה דמשום לתא דערוה אסרינן לה, וכיון שכן אף הוא לא יירש, ואם אינה ערוה אף הוא יקברו, אבל בשאר פסולות דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, הרי זה יורש ואינו מטמא לה, שאין קרובין נמנעין מלקברה, שהכל יודעין שהיא אסורה לו דבר תורה, וכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן מיניה (בתו"כ פר' אמור פרשתא א פי' טו) יש בעל שאינו מטמא, והכל יודעין שקדושין תופסין בה ובעל יורשה והרי זו כאחותו בעולה שהוא יורשה ואינו מטמא לה ולא הויא כמת מצוה. והיינו דגרסינן בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואינו מטמא לה, שניות מדברי סופרים אינה כאשתו לכל דבר יורשה ומטמא לה. כך מצאתיה בנוסחאות מדוקדקות. ואף על גב דקתני חלוצה דהויא דרבנן ואינה אלא כשניות דדבריהם והיא נמי קרייא ואנו לה כגרושה דכגרושה הויא להו לאינשי. והיינו נמי דתנן בפרק יש מותרות (לעיל יבמות פד, א) דחלוצה יש לה כתובה כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ולא בעיא חזוק כשניות דדבריהם לרבי דמפרש התם טעמא משום דהללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק. ומתניתין דהכא נמי אף על גב דאינה יוצאה מהיתרה של ראשון אלא מדרבנן דכעין אנוסה היא, מכל מקום כזונה משוי לה אנשי, והכל יודעין שהבעל הראשון יורש דבר תורה, וכיון שזנתה תחתיו ונאסרה משום מעשיה הרעים דין הוא שלא יטמא לה מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו כנ"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק כיצד (כב, ב) גמ' מי שיש לו אחר מ"מ בס"ד.

    הא דקתני הכא תצא מזה ומזהגרסינן בירושלמי (ה"א) כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואמור אף הכא כן, שנויה היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בהן, קנס היא קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו בה אצל (הראשון) [בכת"י: השני וכן הוא בירושלמי] ואל יקנסו בה אצל (השני) [הראשון] א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה, מעתה לא תהא צריכה גט ממנו, שנייה היא שנשאת לו דרך התר. שמואל אמר אומר אני שמא שלח לה גט ממדינת הים.

    גמראמכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד. ואף על גב דקתני אמרו לו, פעמים דקתני אמרו לו בעד אחד וכדאיתא בכריתות בריש פרק אמרו לו דגרסינן התם (יא, ב) איכא דאמרי אמרו לו חד נמי אמרו לו תני ליה כדתנן האשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'.

    הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לןנראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן יבמות פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב. והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.

    אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתיוהתם בכריתות (יב, א) מפרש עלה תרי לישני, חד לישנא משום דמפרשינן דבוריה ואמרינן דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, והלכך מגוי דכי קאמר לא אכלתי מצי מתרץ דבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אף על גב דאסיק דבוריה ואמר לא אכלתי כלל מהימן, ואף על גב דאיכא תרי דמכחשי ליה במאי דקאמר לא אכלתי כלל, מכל מקום כיון דבשעה שאמר לא אכלתי איכא למימר דלא אכלתי שוגג קאמר ובהא לא מכחשי ליה עדים, מסרסינן ומתרצינן דבוריה. ולישנא אחרינא אמרי לה משום דאדם נאמן על אצמו יותר ממאה עדים ואפילו בטומאה חדשה דליכא מגו ולא מצי לתרוצי דבוריה ולמימר דלא עמדתי בטומאתי אלא טהרתי קאמר דהא טומאה חדשה היא. וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן (ר"ה ו, א) דכיון דמלתא דנפשיה היא ולכפרה דידיה קא אתי, אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וסוגיין ודאי משמע כאידך לישנא מדקאמרינן הכא (פח, א) והא תרי בעלמא אף על פי דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, דאלמא לא מייתינן כלל על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו דרחמנא פטריה מהודע אליו ולא שידעוהו אחרים.

    אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיאכלומר ואשמועינן רחמנא דשתיקה כי האי כהודאה דמיא, ואף על גב דהדר ומכחיש ליה, לאו כל כמיניה שכבר הודה. וקשיא לן בדפרק האומר בקדושין (סה, ב) קא דייק מינה אביי דעד אחד מהימן ולא משום הודאה אלא אפילו באומר איני יודע מהימן וכדמוכח התם (סו, א) בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי שמואל ובעובדא דינאי. ויש לומר דסוגיין דהכא לא איתמרא אלא אלישנא דאתמר התם בכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, אבל אליבא דלישנא קמא טעמא דעד אחד משום דמהימן הוא וסוגיין בפרק אמרו לו בכריתות כההוא לישנא אלזא, דאמרינן התם (עיין בשטמ"ק כריתות שם אות יא שכ"ה הגי' בספר ישן) במאי עסקינן אילימא בתרין תרין ואין מכחישין קרא בעי אלא לאו בחד וקתני אין מכחישו מהימן אלמא משום דמהימן הוא וסוגיא במקומה עדיפא. ועוד דלישנא דמתניתין הכי דייק דאמרינן התם פשיטא דטעמיהון דרבנן משום דאמרינן מגו דקתני אמרו לו אף זה אם רצה יאמר מזיד הייתי פטור. ואף על גב דדחינן התם דלדבריו דר"מ קאמר, דחיה בעלמא היא. והכא בדרך בשלמא ללישנא דמגו דודאי משם משמע דאין שום נאמנת בעד, אלא לאידך לישנא דאדם נאמן על עצמו מאי איכא למימר. והארכתי יותר מזה בקדושין פרק האומר בס"ד (בד"ה אמר אביי ובד"ה והא דאמרינן).

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 87b

    Yevamot 87b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 582 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    סריקא ריקה כמו אילן סרק (ב"ב דף כז:):

    ולא נעשה מתים כחיים ותחזור לזיקה אם ימות בנה לאחר זמן:

    דרכיה דרכי נועם וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו:

    מתני' האשה באו ואמרו לה כו' בעד אחד כדדייקינן בגמרא מסיפא:

    תצא מזה ומזה כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא. ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה:

    וצריכה גט מזה ומזה אם תרצה להנשא לאחר. וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא:

    מזונות ואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו:

    בלאות ואפילו שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    האשה איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי נפסלה מן המעשר בת כהן מן התרומה:

    הולד ממזר מזה ומזה אר"י דאפילו לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו:

    מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן מנלן למאי דס"ד השתא דעד אחד מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לישאל לב"ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ"מ אסורה לחזור דבעד אחד הוה לה למידק אע"פ שהאמינתו תורה:

    רבי מאיר מחייב וממשכנים אותו אם אומר שלא להבי' ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה ולא בעי משכוני:

    ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי אר"י דאין להקשות והא מיגו במקום עדים הוא דה"פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי מוכח בכריתות (דף יב. ושם) וא"ת והיכי מוכח הש"ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא ואר"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי הוה לן למימר מסתמא שוגג היה לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשיה מסתמא ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד וע"כ הא דמחייבי רבנן כי שתיק משום דשתיקה כהודאה דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות ומספקא ליה לר"י אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן להכחיש העדים או שמא נאמן דהא לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי מזיד אע"ג דמכחשי ליה לא איכפת לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות (ג"ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה:

    Tosafot on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה כו' ואין לה לא כתובה. פרישנא טעמא בגמרא (פט, א) משום דמאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא תהוי קלה בעיניו. ומשמע מהאי לישנא דדוקא עיקר כתובה דאית ליה ביה האי טעמא הא נדוניא כל שיחד לה קרקע בכתובתה לא מפסדא. ואף על פי שאמרו בפרק אף על פי (כתובות נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת לתובעת ולמורדת ולפוגמת לשבח ולשבועה לעוברת על דת וכו', כלומר חברותיה וזו בכללן. הא פרישנא התם (בד"ה א"ר ינאי) דנדוניא לאו בכלל תנאי כתובה היא. והא דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו) תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יצאות שלא בכתובה צריכה התראה ואם לא התרה יוציא ויתן כתובה ולא מנה מאתים אלא אפילו כתובת אלף דינר מאבדת את הכל, לא אלף דינר דנדוניא קאמר, אלא שהוסיף לה משלו אלף דינר, ולומר דאפילו תוספת אין לה וכאותה ששנינו בברייתא בשלהי פרק אלמנה נזונית (כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. אלא דממאי דגרסינן הכא בירושלמי (ה"ב) משמע דאפילו נדוניא מפסדא דגרסינן התם ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה כו' מה אר"א בכתובתה מה אם דברים שנפלו לו דרך אסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך התר לא כל שכן. אלמא מדקאמר שנפלה לו משמע דבנדוניא קא מיירי דבעיקר כתובה לא שייך למימר נפלה לו דמהיכן נפלה לו כל שעתה ברשותיה קיימא. ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין, מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתובתה ואקשינן עלה במגרא (להלן צא, ב) כתובה מאי עבידתה, ופירשו אמר רב פפא כתובת בנין דכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסינן לזרעה לא קנסו רבנן קא משמע לן, וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא, אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה, דאי איהי שקלא כל שכן זרעה. וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל. ואף על פי שאמרו בשלהי אלמנה נזונית (כתובות שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה, ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה היא ממש.

    ולא בלאות פירש בלאות נכסי צאן ברזל שבלו לגמרי, אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה נזונית (שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, וכדמפרש טעמא התם (קא, ב) דאם היא זנתה נכסיה לא זנו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (בפרקין) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות משנה א). אבל רש"י ז"ל פירש אפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם. וקשה לי דהא בהדיא אמרו שם דנוטלתן ויצאה. ושמא הוא ז"ל סבור שבזו החמירו וקנסו יותר לפי שהמזידה לזנות לא שכיחא כולי האי ולא מפסדינן מינה בלאות הקיימין, אבל זו שקרובה לטעות ולסמוך על דברי העד ואינה בודקת ונשאת לפיכך קנסוה יותר מן המזידה. ותדע לך דהא תנינן הכא והולד מזה ומזה ממזר. ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ומדקאמר סתם אין הולד ממזר משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק יש מותרות בשמעתא דהוא מרגילה גבי סוטה ודאי איכא בינייהו (לעיל יבמות פה, ב ד"ה סוטה ודאי). ואף על פי שר"ח ז"ל (מובא ברמב"ן ורשב"א שם) בלשון אחר לא פירש כן. ועוד דהכי קתני בת לוי נפסלה מן המעשר ואלו בברייתא (להלן יבמות צא, ב) קתני לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא הכא קנסא וכדאמר רב ששת בגמרא. ומכל מקום אינו מחוור בעיני דהא בגמרא (להלן יבמות פט, א) בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מאי טעמא דתנאי כתובה ככתוב, ובלאות הקיימין לא מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה ויש לה בלאות הקיימין.

    אם נטלה מזה ומזה תחזיר ודוקא בשנטלה כתובה או מזונות לאחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין ממנה כדגרסינן בירושלמי (ה"א) הדא דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מיניה. ופירות נמי שאינה מוציאה ממנו דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו כדאיתא בירושלמי.

    לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה כדאמרינן בעלמא (עיין לעיל (יבמות כט, ב). מג, ב וש"נ) אין יורשה ואין מטמא לה שמא מינה דראשון יורשה. והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה, דהא הני כולהו דלית ליה הא יהבינן בהו טעמא, מציאתה כדי שתהא ליה איבה ויגרשנה, מעשה ידיה משום דלית לה מזוני ומעשה ידיה תחת מזונות, והפרת נדריה כדי שתתגנה ותתגרש. אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסדא לה. ואם תאמר אם כן יטמא לה דהויא לה כמת מצוה וכאותה שאמרו לקמן (יבמות פט, ב) גבי קטנה דכיון דבעל יורשה קריא ולא ענו קרובים והויא לה כמת מצוה, והכא נמי מאי שנא. יש לי לומר דלא אמרו אלא בקטנה דעיקר נשואיה אינן דבר תורה ואי אמרת יירש ולא יקבור אתו קרובים לאימנועי, דאמרי אם בעל הוא לירש יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש. וכן הדין בשניות מדברי סופרים שאף בשניות קרובים נמנעים מלקברה והיא קורא ואין עונין אותה לפי שהקרובים אומרים כיון דמדאורייתא בעל יורשה ומטמא לה אלא מדרבנן אסורה, אם אתה אומר שלא יקבור אתה עושה אותה כערוה דמשום לתא דערוה אסרינן לה, וכיון שכן אף הוא לא יירש, ואם אינה ערוה אף הוא יקברו, אבל בשאר פסולות דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, הרי זה יורש ואינו מטמא לה, שאין קרובין נמנעין מלקברה, שהכל יודעין שהיא אסורה לו דבר תורה, וכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן מיניה (בתו"כ פר' אמור פרשתא א פי' טו) יש בעל שאינו מטמא, והכל יודעין שקדושין תופסין בה ובעל יורשה והרי זו כאחותו בעולה שהוא יורשה ואינו מטמא לה ולא הויא כמת מצוה. והיינו דגרסינן בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואינו מטמא לה, שניות מדברי סופרים אינה כאשתו לכל דבר יורשה ומטמא לה. כך מצאתיה בנוסחאות מדוקדקות. ואף על גב דקתני חלוצה דהויא דרבנן ואינה אלא כשניות דדבריהם והיא נמי קרייא ואנו לה כגרושה דכגרושה הויא להו לאינשי. והיינו נמי דתנן בפרק יש מותרות (לעיל יבמות פד, א) דחלוצה יש לה כתובה כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ולא בעיא חזוק כשניות דדבריהם לרבי דמפרש התם טעמא משום דהללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק. ומתניתין דהכא נמי אף על גב דאינה יוצאה מהיתרה של ראשון אלא מדרבנן דכעין אנוסה היא, מכל מקום כזונה משוי לה אנשי, והכל יודעין שהבעל הראשון יורש דבר תורה, וכיון שזנתה תחתיו ונאסרה משום מעשיה הרעים דין הוא שלא יטמא לה מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו כנ"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק כיצד (כב, ב) גמ' מי שיש לו אחר מ"מ בס"ד.

    הא דקתני הכא תצא מזה ומזה גרסינן בירושלמי (ה"א) כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואמור אף הכא כן, שנויה היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בהן, קנס היא קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו בה אצל (הראשון) [בכת"י: השני וכן הוא בירושלמי] ואל יקנסו בה אצל (השני) [הראשון] א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה, מעתה לא תהא צריכה גט ממנו, שנייה היא שנשאת לו דרך התר. שמואל אמר אומר אני שמא שלח לה גט ממדינת הים.

    גמרא מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד. ואף על גב דקתני אמרו לו, פעמים דקתני אמרו לו בעד אחד וכדאיתא בכריתות בריש פרק אמרו לו דגרסינן התם (יא, ב) איכא דאמרי אמרו לו חד נמי אמרו לו תני ליה כדתנן האשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'.

    הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לן נראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן יבמות פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב. והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.

    אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי והתם בכריתות (יב, א) מפרש עלה תרי לישני, חד לישנא משום דמפרשינן דבוריה ואמרינן דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, והלכך מגוי דכי קאמר לא אכלתי מצי מתרץ דבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אף על גב דאסיק דבוריה ואמר לא אכלתי כלל מהימן, ואף על גב דאיכא תרי דמכחשי ליה במאי דקאמר לא אכלתי כלל, מכל מקום כיון דבשעה שאמר לא אכלתי איכא למימר דלא אכלתי שוגג קאמר ובהא לא מכחשי ליה עדים, מסרסינן ומתרצינן דבוריה. ולישנא אחרינא אמרי לה משום דאדם נאמן על אצמו יותר ממאה עדים ואפילו בטומאה חדשה דליכא מגו ולא מצי לתרוצי דבוריה ולמימר דלא עמדתי בטומאתי אלא טהרתי קאמר דהא טומאה חדשה היא. וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן (ר"ה ו, א) דכיון דמלתא דנפשיה היא ולכפרה דידיה קא אתי, אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וסוגיין ודאי משמע כאידך לישנא מדקאמרינן הכא (פח, א) והא תרי בעלמא אף על פי דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, דאלמא לא מייתינן כלל על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו דרחמנא פטריה מהודע אליו ולא שידעוהו אחרים.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    ת"ל דרכיה דרכי נועם פי' ואם אין אתה עושה מתים כחיים אין כאן נועם ושלום דכשיש לה בנים תנשא וכשימות הבן תצא ותהא זקוקה ליבם וכ"ת שתחלוץ אפי' כשיש לה בנים קודם שתנשא מפני חשש זה הא בעוד שיש לה בנים אין חליצתה כלום ק"ו מן החולץ למעוברת אבל כשנעשה מתים כחיים אז נתיבותיה של תורה שלום. ובהכי סליק פרקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא:

    האשה רבה

    האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמר לה מת בעליך ונשאת פי' ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה פי' שהחמירו עליה לעשותה כאלו זינתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל. ואע"ג דשורת הדין אין כאן זנות דהא ברשות ב"ד נשאת על פי עד א' וכדאמרי' דמתוך חומר שהחמירו בסופה הקילו עליה בתחלתה וכיון דלהא דייק ומנסבא עשאוה כמזידה וצריכ' גם מזה ומזה פי' שאף מן השני צריכ' גט מדרבנן משום קנסא כדמפרש בגמ' ומן הראשון צריכה גט מדאורייתא. ואין לה כתובה פי' כל שהוא שם כתובה ואפי' תוספת ונדונייא וכדאמרי' התם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותי אין להם תוס' וכ"ש מנה מאתים:

    וזה בעוברת על דת היא ובירוש' אמ' לא מנה מאתים בלבד אלא אפילו כתובת' אלף דינר מאבדת הכל משום תוספת קאמ' כל הפחו' ובריש פי' אעפ"י תנן תנאי כתובה ככתובה דמיא נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועוברת על דת ומשום תוספת קאמר לכל הפחות לכל הנהו דמני התם וי"א שאף נדונייא בכללם וכדפי' התם ובזו ודאי אף נדוניא מפסדת מדקתני סיפ' שאין נוטלי' יורשי' כתובת בנין דיכרין וידוע הוא כי כתובת בנין דיכרין היינו נדוניא ואנו איהי שקלא נדונייא כ"ש זרעה אלא ודאי דאפי' איהי לא שקלא ומשום דס"ד כדאית' בגמ' דלאיהי קנסו רבנן ולא לזרעה אצטריכ' סיפ' דאפי' לזרעא קנסו והא דיהבי טעמ' בגמ' אין לה כתובה משום דכתובה תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהא ותהא וה"ט לא שייך אלא בעיקר כתובה הל"ק לפי' דפרישנא בגמרא נקיט טעמא לעיקר כתובה ולבתר דאפסדוה כתובת' אפסדוה תוספת ונדוניא משו' דתנאי כתובה ככתוב' דמי וכדפרישנא בגמ' גבי פירות ולא פירות פי' בירוש' שאינה מוציאה ממנ' פירו' שאכל ואף רש"י ז"ל פי' כן בכאן אבל בפ' הזורק פי' ולא דין פירות שאינו חייב בפרקונה וכן היה נראה יותר ממה שאמרו לק' בגמ' דטעמ' דאין לה פירות משום דתנאי כתובה ככתובה דמיא ופרקונה הוא דהוי תנאי כתובה כדאית' בכתובו' ולפי מה שפי' בכאן י"ל דבגמ' נקטי סוף טעמא כי אין לה פירות ואעפ"י שהפירות תחת פרקונה הם והוא אינו חייב לפדותה אין בכך כלום כי מה שאין לה פדיון זהו מפני שקנסא דתנאי כתובה ככתוב' אבל הוא מה שאכל בדין אכל דכ"פ בירושלמי דדוקא מה שאכל קודם שבא הראשון דברשות ב"ד אכל ולדידיה לא קנסוה במה שאכל ברשות אבל מה שאכל אח"כ תוציא ממנו:

    ולא מזונות פי' אפי' מן היורשי' דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכדפריש גבי שניות כדפי' בפרקי' לעיל. ולא בלאות פרש"י ז"ל אפי' בלאותיה הקיימים וק"ל דהא דאמרי' בשלהי אלמנה נזוני' היוצא משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאה כי אם היא זינתה בלאותיה לא זינו וי"ל דזנו' גמור דלא שכיח לא החמירו כמו שהחמירו בזו מפני מה שהקלו בתחלת' ותדע דמזנה בעלמ' אין הולד מן הבעל ממז' ואפי' מדבריה' ואפי' חלל נמי לכהונ' וכדפי' בפרקי' דלעיל ואלו בהא תנן כי הולד מן הבעל ממזר מדבריה' משום חומ' ומשום קנס אבל ר"י ז"ל פי' ולא בלאות שאינן קיימי' אבל בבלאות קיימי' לא קנסוה וכן דעת רבותי' ז"ל:

    ואם נטלה מזה ומזה תחזיר פי' ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה משום מיגו דקא תפסא חספא בעלמ' ופי' בירוש' דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפס' קודם לכן לא תחזיר ואפי' תפס' בעדים כיון דקודם קנס תפס והולד ממזר מזה ומזה פי' מן השני ממזר גמור מדאורייתא ומן הראשון מדרבנן:

    ולא זה וזה מטמאי' לה פי' ואפי' הראשון שהיא אשתו גמורה מטעמא שפי' בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפי' נאנסה אסורה לבעלה ומ"מ הראשון יורש אותה דעד כאן לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאה ובמעשה ידיה דמחיים מטעמא דמפרש אבל בירושתה לא קונסה כלל והיינו דלא קתני שאינו זכאי בירושתה וא"ת כיון דיורשה ואינו מטמא לה קריא ולא ענו לה וליכא דקבר לה הא ליתא דא"כ כל שנשא אשה פסולה שאינו מטמא לה לא יורשה ואנן אשכחן דאלמנה לכ"ג וגרוש' וחלוצ' לכ"ה יורשה ואינו מטמא לה כדאית' בתוס' אלא ודאי טעמא כדכתי' בפרקי' דלעיל דכל שהירושה מן התורה ופסול טומאתו מן התור' אין הקרובי' מקפידים ומטפלי' הם וכל העולם בקבורת' מש"כ בקטנ' ובשניות מדברי סופרי' וכלה שאר מתני' מפרש בגמ':

    גמרא מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד א' פי' ואע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא פרישנא בכריתות בריש פי' אמרו לו דאורחי' דתנא הוא למיתני אמרו לו אפי' משום חד ותנן נמי הוחזקו וכו' ותנן נמי עד א' אומר אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי פטור מקרבן:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain

    Meiri

    בעזר הצור:

    האשה שהלך בעלה למדינת הים כו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבה הוא בביאור עניני האשה ששמעה שמת בעלה אלא שלא נתברר לה מיתתו על אי זה צד מתירין אותה לינשא ועל אי זה צד אוסרין ובאו בזה הפרק להתחיל בביאור זה החלק ובפרט באשה שהותרה לינשא על פי שמועת מיתתו של בעל ואחר שנשאת נתברר שעדין בעלה הראשון קיים היאך מתנהגים בעניניה הן בענין איסורין הן בענינים שבדיני ממונות ונתגלגל מזה לאשה שיש לה בעל ויבם ובן ואמרו לה שמת בעלה ואחר כך מת בנה שנמצא לפי דבריהם שלא נזדקקה ליבם והלכה ונשאת ואחר כך נודע שהדבר בהפך ר"ל שמת הבן תחלה ונמצאת יבמה לשוק או שאמרו לה שהבן מת תחלה ונתיבמה ואחר כך נודע שהדבר בהפך היאך דנין בה וכן במי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שאשתו קיימת וכיוצא בדברים אלו ועל זה הערך נכללו ענינים אלו גם כן בחלק איסורי ביאה שמחמת זנות ואחר שהתבארו דינין אלו חזר לעניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בענין ביאת בן תשע על אי זה צד היא מועלת ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון בטעות האשה והוא באשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך נודע שקיים הוא או שקיים היה בשעה שנשאת היאך דנין בה השני גם כן בטעות האשה והוא בשמעה שמת בעלה ואחר כך מת בנה ונשאת לשוק בלא חליצה ואחר כך נודע שהדבר בהפך וכיוצא בזה היאך דנין בה השלישי גם כן בטעות האשה והוא ששמעה שמת בעלה ולא נשאת אלא שנתקדשה ואחר כך נודע שבעלה קיים היאך דנין בה הרביעי בטעות האיש והוא באדם ששמע שמתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שהיא קיימת היאך דנין בו וכיוצא בטעויות אלו החמישי בענין הלכות יבום ובפרט בדין ביאת בן תשע זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שכבר קדם:

    והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה צריכה גט מזה ומזה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בליות על זה ועל זה אם נטלה מזה ומזה תחזיר הולד ממזר מזה ומזה לא זה וזה מטמאין לה לא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפר נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהנה בת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון ר' אלעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פטורות צרותיה ואין הולד ממנו ממזר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו אמר הר"ם מהעקרים אשר אצלנו שמי שזנתה אשתו תחתיו תאסר עליו מפני זנותה למאמר השם יתברך בסוטה נטמאה נטמאה שתי פעמים ובא בהעתקה טמאה לבעל טמאה לבועל ולזה חייבנו בכאן תצא מזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית טמאה וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ולא יתחייב מאחד מהן כתובה ולא תנאי כתובה לפי שהם מוכרחים לגרשם מצד התורה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית אשר בעלה חייב בכתובתה ואשוב אל אמרו ולא בלאות לא מה שהפסיד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג מה שהוציא ממנו ואם היו הבלאות קיימות הנה היא תקחם בלי ספק שהעקר אצלנו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ולא פירות שלא נוציא מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכן אין לה תוספת כתובה ואמרו והולד ממזר מזה ומזה ירצה בו שאם בא עליה בעלה הראשון והיא תחת השני קודם שתקח ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד השני ממזר מדאורייתא ולזה הולד מהראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל ומהעקרים גם כן שבת לוי שזנתה לא נפסלה מהמעשר ואמנם נפסלה בכאן קנס ואין הפרש בין נשאת ברשות בית דין או שלא ברשות בית דין ואפילו העידו שני עדים במותו ולא אמרינן מאי הוה ליה למעבד אבל כל זמן שלא ימצא לה בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' אלעזר ולא כר' שמעון:

    משנה נשאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן יפה כחו של בית דין שפטרוה מן הקרבן הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא אמר הר"ם זאת ההלכה נדחית אבל היא חייבת בקרבן לשני הפנים יחד לפי שהעקר אצלנו בעושה בהוראת בית דין פטור ובו יש תנאים רבים כמו שיתבאר בהוריות ובהתקבץ אלו התנאים יהיה העושה פטור ואלו התנאים אין מהן בכאן אפילו אחד ולזה האשה ובעלה השני חייבין בקרבן לפי שהן שוגגין וזה הקרבן הוא חטאת נקבה מן הצאן:

    אמר המאירי האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה ונמצא שבטעות נשאת הן שנשאת בעד אחד וברשות בית דין שהרי עד אחד נאמן בכך כמו שיתבאר הן שנשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה גמורה תצא מזה ומזה כו' ודברים אלו יש בהם מן הדין ויש בהם מתורת גזירה או קנס כמו שיתבאר בפרטים והוא שאמר תצא מזה ומזה ר"ל שאסורה לשניהם לשני שהרי אשת איש היא ולראשון כדין אשת איש שזינתה ואע"פ ששוגגת היא ושוגגת כאנוסה היא ואונס בישראל שארי מכל מקום לא הותרה לינשא בעד אחד אלא משום עיגונא ומשום דסמכי רבנן עלה דדייקא ומינסבא ומדלא דייקא שפיר פושעת היא ואין צריך לומר אם נשאת על פי עד אחד מאליה בלא הוראת בית דין שהרי כל שבעד אחד אין לה לינשא לכתחלה אלא בהוראת בית דין ואף כשנשאת בעדים מכל מקום כל כי הא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר ואף לכשיגרשנה הראשון אסורה לשני שכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל כמו שהתבאר:

    וצריכה גט מזה ומזה כלומר שלא הותרה לינשא לאחר עד שתטול גט משני אלו מן הראשון בדין גמור ומן השני אע"פ שאינו אלא זנות בעלמא מתורת גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט:

    ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה מן השני לא דהא לאו נשואין נינהו ומן הראשון נמי לא דהא לא תקינו רבנן כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו הרי בת הוצאה היא כך פירשו הטעם בגמרא ומכל מקום טעם זה אינו עולה אלא לעיקר כתובה ר"ל מנה מאתים והוא הדין לתוספת אבל נדוניא שהביאה לא הפסידה וזו שאמרו בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' וכן לעוברת על דת ור"ל עוברת על דת וחברותיה שזו בכללן אף אנו מפרשים שנדוניא אינה בכלל תנאי כתובה ולשיטה זו מה שאמרו בתלמוד המערב נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה לא סוף דבר מנה מאתים אלא אפילו כתובתה אלף דינרין איבדה את הכל לאו אלף דינרין דנדוניא קאמר אלא שהוסיף לו משלו וכעין מה שאמרו בפרק אלמנה שבכתובות ק"א א' נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים כך היא שיטתנו ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח שאף הנדוניא הולכת לאיבוד שהרי במה שאמרו במשנתנו ר' אלעזר אומר בעלה הראשון זכאי במציאתה ובהפר נדריה ובמעשי ידיה שאלו שם מה ר' אלעזר אומר בכתובה והשיבו מה אם דברים שנפלו לו דרך איסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך היתר לא כל שכן ואי בעקר כתובה קאמר מאי נפלה לו דקאמר ומכל מקום איפשר לפרש דלישנא דנפלו לה לאו דוקא אמר וגדולי הדור כתבוה כדעת תלמוד המערב וראיה ברורה אצלם מה שאמרו כאן אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה ושאלו בה בגמרא כתובה מאי עבידתה ותירץ לא נצרכא לכתובת בנין דיכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסו רבנן לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתובת בנין דיכרין ודאי בנדוניא היא ומכל מקום איפשר לי לפרש דאע"ג דכתובת בנין דיכרין עיקרה בנדוניא היא ומטעם שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום הענין מתפשט אף לעיקר כתובה ומכל מקום אף לשיטתנו דוקא מה שהוא בעין כגון אם ייחד לה קרקע בכתובתה או שיש שם דברים שהביאה בעין וכמו שאמרו בפרק אלמנה ניזונת היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולדעת הגאונים אף כל הבא מחמתם כן כמו שביארנו שם אבל מה שאבד לגמרי הפסידה:

    ולא פירות פירשו בתלמוד המערב שאינה יכולה להוציא מאחד מהן פירות שאכלו בנכסיה לאחר נישואי שני עד שנתנו גט ובתלמוד המערב פירשו עד שבא הראשון ושמא תאמר בראשון מיהא מאחר שלא בא מהיכן אכל משכחת לה בפירות עבדי מלוג או בהמת מלוג שהוליך עמו או שנפלו לה נכסים במדינת הים ואכל שם פירותיהן וכיוצא בזה ובשני ודאי אין זה אלא קנס דהא גזל הוי גביה ויש מפרשים ולא דין פירות ר"ל שאינו חייב לפדותה:

    19 more comments on this page.

    Meiri on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה הולד ממזר וכו' שהולד ממזר ממנו עי' לעיל דף מט ע"ב תוד"ה סוטה נמי:

    Gilyon HaShas on Yevamot 87b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 87, Amud Bet, about 582 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “סריקא והשתא גופא מליא. אבל ״זרע אין…”

    2. Segment 216 words

      Opens “סימ"ן: אמר ליה לא נעש"ה מעשי"ה במית"ה…”

    3. Segment 348 words

      Opens “אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא לרבא: לא…”

      Named: רב יהודה, רבא.

    4. Segment 410 words

      Opens “ת"ל (משלי ג, יז) ״דרכיה דרכי נועם…”

    5. Segment 548 words

      Opens “ונעשה מתים כחיים לענין תרומה מק"ו ומה…”

    6. Segment 650 words

      Opens “ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני…”

    7. Segment 750 words

      Opens “ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן…”

    8. Segment 84 words

      Opens “הדרן עלך יש מותרות…”

    9. Segment 922 words

      Opens “מתני׳ האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות,…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “והולד ממזר מזה ומזה. ולא זה וזה…”

    12. Segment 1235 words

      Opens “היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה. ובת…”

    13. Segment 1333 words

      Opens “ר' יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה…”

      Named: רבי אלעזר, רבי שמעון.

    14. Segment 1415 words

      Opens “ואם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו.…”

    15. Segment 1525 words

      Opens “לא ניסת על פי ב"ד תצא, וחייבת…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “גמ׳ מדקתני סיפא: נשאת שלא ברשות מותרת…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “ותנן נמי: הוחזקו להיות משיאין עד מפי…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “ותנן נמי: עד אחד אומר ״אכלת חלב״,…”

    19. Segment 1925 words

      Opens “מנא לן? דתניא: (ויקרא ד, כג) ״או…”

    20. Segment 2035 words

      Opens “היכי דמי? אילימא דאתו תרי ולא קא…”

    21. Segment 2131 words

      Opens “תדע, דקתני סיפא: אמרו שנים ״אכלת חלב״,…”

      Named: רבי מאיר, רבן הקל.

    22. Segment 229 words

      Opens “אמרו לו: מה אם ירצה לומר ״מזיד…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 87b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026