Talmud Builders

    Yevamot 90a

    Chapter 10 - HaIshah Rabbah

    גם: יבמות דף צ׳ ע״א, פרק י׳ האישה רבה

    English translation - Yevamot 90a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It was further taught: And she eats teruma on his account. The Gemara explains: This is referring to teruma that applies by rabbinic law, not by Torah law. The Gemara attempts to offer a proof for this claim. Come and hear a baraita : If a non-priest ate ritually impure teruma of a priest, he must pay him with ritually pure, non-sacred produce. In a case where he paid with impure, non-sacred food, Sumakhos says in the name of Rabbi Meir that if he did so unwittingly, his payment is considered payment, but if he acted intentionally, his payment is not payment at all. And the Rabbis say: Both in this case and that one his payment is a valid payment, and the food has the sanctity of teruma , although it is ritually impure, and he must also go back and pay him again with pure, non-sacred food.

    2And we discussed this baraita with regard to the following question: Why is it that according to the opinion of Rabbi Meir, when the non-priest pays the priest with ritually impure, ordinary food intentionally, his payment is not considered payment? On the contrary, the non-priest should be blessed, as he ate something of his that is not fit for him even during the priest’s days of impurity, as impure teruma must be burned, and he pays him with impure, ordinary food, which is something that is fit for him during his days of impurity. Admittedly, once he gives it to him, the produce becomes impure teruma , but at the time of his payment the food was available to be eaten.

    3And Rava said, and some say this statement unattributed to any particular Sage: The baraita is incomplete, and this is what it is teaching: If he ate ritually impure teruma , he pays with anything, even impure, non-sacred produce. If he ate pure teruma he pays with pure, non-sacred food, and if he paid with impure, non-sacred produce, the Sages disagreed about this case: Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: If done unwittingly, his payment is payment; if intentionally, his payment is not payment. And the Rabbis say: Whether unwittingly or intentionally, his payment is payment, and he must go back and pay with pure, non-sacred produce.

    4The Gemara returns to the issue at hand, whether the court can stipulate to uproot something prohibited by Torah law. And here it is a case where by Torah law the produce he gave him is proper payment, and is fully owned by the priest, to the extent that if a priest betroths a woman with them, the betrothal with her is valid. And yet the Sages said, i.e., it is a rabbinic law, according to Sumakhos in the name of Rabbi Meir, that his payment is not payment. And this means that we permit a married woman to all men, as she is betrothed by Torah law but in practice she is treated as an unmarried woman. Evidently, a rabbinical prohibition overrides a betrothal that is effective by Torah law.

    5The Gemara answers: What is the meaning of the phrase: His payment is not payment, that Rabbi Meir said? It means that he is required to go back and pay with ritually pure, non-sacred produce. However, the food he initially gave is also consecrated. The Gemara asks: If so, the opinion of Sumakhos is the same as that of the Rabbis.

    6The Gemara answers that Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The practical difference between them is whether they decreed against an unwitting sinner due to an intentional sinner. According to Sumakhos, if he unwittingly paid with impure, non-sacred produce his payment is valid and the Sages did not penalize him with a second payment, whereas the Rabbis maintain that even if his sin was accidental he must repay the priest, as the Sages issue the decree in a case of a mistaken transgression due to the case of one who sinned intentionally.

    7The Gemara further suggests: Come and hear another proof. With regard to blood that became ritually impure, and a priest sprinkled it on the altar, the following distinction applies: If he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted.

    8And here it is a case where by Torah law the blood effects acceptance, as it is taught in a baraita : For what does the High Priest’s frontplate effect acceptance? For blood, for meat, and for fat that became impure, whether unwittingly or intentionally, whether by unavoidable accident or willingly, whether in the case of an individual offering or an offering of the community. And the Sages said that if a priest sprinkled impure blood intentionally the frontplate does not effect acceptance, and its owner must bring another offering. The Gemara infers: Since he is not obligated to bring this extra offering by Torah law, in essence he subsequently brings in a non-sacred animal to the Temple courtyard.

    9Rabbi Yosei bar Ḥanina said that there is no proof from here, as what is the meaning of the phrase: Does not effect acceptance, that the tanna of the baraita said? It means that it does not effect acceptance in the sense that it permits the meat of the offering to be eaten. However, the owners themselves attain atonement through it, and they do not have to bring another offering.

    10The Gemara raises a difficulty: Ultimately, the Torah mitzva of eating the meat of this offering is uprooted, and it is written: “And they shall eat those things with which atonement was made” (Exodus 29:33). This verse teaches that the priests eat the offering and the owner thereby gains atonement. He said to him: The case of sit and refrain from action [ shev ve’al ta’aseh ] is different. In other words, the Sages can uproot a Torah mitzva by instructing one to sit and refrain from action, i.e., to remain passive and do nothing. They cannot, however, uproot a mitzva by telling him to perform an action.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אכל תרומה - בשוגג:

    משלם חולין טהורים - דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.):

    בשוגג תשלומיו תשלומין - אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם:

    במזיד אין תשלומיו תשלומין - דקנסינן ליה:

    תבא עליו ברכה כו' - אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע"פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים:

    דאכל מיניה וכו' - ואע"ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון:

    תרומה טמאה לא חזיא לאכילה - כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל יבמות עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים:

    כל דהו - ואפי' חולין טמאים:

    והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו - דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (יבמות דף פט:):

    ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו' - מדר' מאיר קמותיב:

    קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו - לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין:

    אבל בעלים נתכפרו - ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא:

    שב ואל תעשה - לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    יבמות 90 עמוד א

    1ואוכלת בגינו תרומה. בתרומה דרבנן. ת"ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים. שילם חולין טמאים, סומכוס אומר משום ר' מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין, במזיד אין תשלומיו תשלומין. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

    2והוינן בה: במזיד אין תשלומיו תשלומין? תבא עליו ברכה, דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו, וקא משלם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו.

    3ואמר רבא, ואמרי לה כדי: חסורי מיחסרא והכי קתני: אכל תרומה טמאה משלם כל דהו. אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין, שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר' מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין, במזיד אין תשלומיו תשלומין. וחכ"א בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

    4והא הכא, דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי, דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושי, ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין, וקשרינן אשת איש לעלמא!

    5מאי אין תשלומיו תשלומין דקאמר רבי מאיר דבעי למיהדר שלומי חולין טהורין. אי הכי, סומכוס היינו רבנן!

    6אמר רב אחא בריה דרב איקא: קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו.

    7תא שמע: דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה.

    8והא הכא, דמדאורייתא ארצויי מרצה, דתניא: על מה הציץ מרצה על הדם, ועל הבשר, ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. ואמרי רבנן: לא הורצה, וקא הדר מעייל חולין לעזרה!

    9אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי ״לא הורצה״ דקאמר להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו.

    10סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר, וכתיב: ״(שמות כט״, לג) ״ואכלו אתם אשר כפר בהם״, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים! א"ל שב ואל תעשה שאני.

    Tosafot

    ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן - ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן יבמות קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל:

    אכל תרומה טמאה משלם כו' - בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א"ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ"ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע"ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ"ז מ"א) א"נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם):

    בשוגג תשלומיו תשלומין כו' - אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב"ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר"י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע"ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן:

    חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו' - וא"ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע"פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:

    אזיל כהן ומקדש אשה כו' - וא"ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר"י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא"ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד היה הפקר כדאמר לעיל (יבמות דף פט:) ואמר ר"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו:

    והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו' - תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר"י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר"י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי:

    ועל הבשר - למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע"פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (פסחים עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם:

    בין ביחיד בין בצבור - כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינן אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין תשלומיו תשלומין. יש מי שפירש אף על פי שלא שלם אלא מדה כנגד מדה, דבתר שעת תשלומין אזלינן וההיא שעתא דמי חולין טמאין כדמי תרומה טהורה. ואיכא מאן דמפרש דלאו מדה במדה קאמר אלא לפי דמים, שאם אכל ממנו תרומה טהורה שוה מנה ושלם לו חולין טמאין שוה מנה להסקה תשלומיו תשלומין, הא פחות מכאן לא. ובגטין בפרק הניזקין גבי המטמא והמדמע (נד, א ד"ה שלם) כתבתיה בארוכה בס"ד. (ועיין תו"י כאן ותוס' גיטין שם ד"ה אכל).

    הגר"ח ז"ל וכן היא בספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ומשמע מינה דכל שאין הכהנים אוכלין אין הבעלים מתכפרים. והקשה הרמב"ן נר"ו והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר, ואף על פי כן הבעלים מתכפרין בדם וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאף על פי שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והורצה כדאיתא בפסחים (עז, א) ובמנחות (כו, ב) ע"כ. ואפשר לי לומר דכל שלא נטמא בשר ואפשר לאכלה, אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזירת הכתוב היא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו בעלים אלא אם כן נאכל הבשר. אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכול דבר תורה, בכי הא נתכפרו בעלים. שלא אמרה תורה שיאכל בשר לאחר שנטמא אלא הרי זה כפר אף על פי שלא נאכל הבשר לפי שהציץ מרצה. ויש לנו כיוצא בזה בהקטרת אימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבים כדאיתא בפרשת תמיד נשחט (פסחים נט, ב) ולקמן נמי מייתי לה בפרק מצות חליצה גמ' חלצה ורקקה (להלן יבמות קד, ב) ומדברי רש"י ז"ל נראה שאינו גורס כן אלא הכי גורס והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך וכדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ, א) רצה אכלה רצה אינו אוכלה, והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, אלמא מהאי קרא נפקא. ומפרקינן שב ואל תעשה, כלומר אכילת בשר, עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.

    הכל לפי השעה שמע לו - איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 90a

    Yevamot 90a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 250 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 90a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026