Talmud Builders

    Yevamot 114a

    Chapter 14 - Cheresh SheNasa

    גם: יבמות דף קי״ד ע״א, פרק י״ד חרש שנשא

    English translation - Yevamot 114a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and lead boys and girls and let them walk there where the keys were lost, and if they find the keys they will bring them to you of their own accord, without you saying anything to them. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Pedat maintains that with regard to a minor who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is not commanded to prevent him from doing so. The Gemara comments: Let us say that the following source supports his opinion: A person may not tell a child on Shabbat: Bring me a key, or: Bring me my seal from the public domain. However, he may allow the child to detach plants and allow him to throw in the public domain. This shows that one need not be strict with a child who transgresses a prohibition, but one may not tell a child to transgress a prohibition.

    2The Gemara rejects this suggestion: Abaye said that this is no proof, as it is possible that detaching plants is referring to an unperforated flowerpot, as the prohibition against detaching plants from a vessel of this kind applies by rabbinic law. Similar, when it states: Throw, this can be referring to throwing in a karmelit rather than the public domain. A karmelit is an intermediate domain between public and private domains, which has the status of a public domain by rabbinic law. However, perhaps one is obligated to stop the child if he is transgressing a Torah prohibition.

    3The Gemara further suggests: Come and hear the following statement ( Shabbat 121a): If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, or: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do say to him: Do not extinguish, despite the fact that he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. This shows that one must prevent a minor from violating a Torah prohibition.

    4Rabbi Yoḥanan said: This is referring to a minor who is acting with his father’s consent. Even if the father did not tell him explicitly what to do, the child is aware of his father’s wishes, and acts on his behalf. The Gemara asks: The same reasoning can be applied with regard to a gentile, that he acts with the Jew’s consent, and yet in this case is it permitted for him to perform labor on behalf of a Jew? The Gemara answers: A gentile acts in accordance with his own wishes. As an adult he is responsible for his own decisions and is not considered to be following the instructions of others.

    5Come and hear: The son of a ḥaver , one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma , and tithes, is accustomed to going to his mother’s father, who is an ignoramus and therefore is not known to be as careful to separate teruma and tithes. In this case, the son need not be concerned lest his grandfather feed him food items that are not tithed. If the father found fruit in the child’s hand, and he does not know where the fruit is from, he is not bound to separate tithes from the fruit. This indicates that one need not prevent a minor from eating forbidden food. Rabbi Yoḥanan said: The Sages were lenient with regard to doubtfully tithed produce [ demai ]. Since the prohibition against eating this produce applies only due to doubt, and most ignoramuses do separate tithes, the Sages were lenient in uncertain cases of this kind.

    6The Gemara infers: Rather, the reason that the Sages were lenient is that it is demai , from which it may be inferred that if it was definitely untithed, the father would be required to tithe the fruit. But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that one need stop a minor only when he is acting with his father’s consent? Rather, Rabbi Yoḥanan is uncertain with regard to this halakha , and therefore in this case he refutes it, and in that case he refutes it. In other words, he reached no definite conclusion about this matter, and therefore he treats each case on its own merits.

    7Come and hear: With regard to the son of a ḥaver priest who is accustomed to going to his mother’s father, a priest who is also an ignoramus, one need not be concerned lest his grandfather feed him ritually impure teruma . If the father found fruit in the child’s hand, he is not bound to take it from him. This shows that even when the concern involves ritually impure teruma , which is a Torah prohibition, one is not required to ensure that a minor does not sin. The Gemara rejects this: This is no proof, as this is referring to teruma that is separated by rabbinic law, not a doubt concerning a Torah prohibition.

    8Come and hear: A child may regularly suckle from a gentile woman; and a child may suckle from a non-kosher animal. And in both cases one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature. But one may not feed a child unslaughtered animal carcasses, or animals with wounds that will cause the animals to die within twelve months [ tereifot ], or repugnant creatures, or creeping animals. A child may suckle from all these, including the non-kosher creatures, even on Shabbat, but in the case of an adult, it is prohibited for him to suckle on Shabbat even from a kosher animal. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival, rather than milk it by hand, in the usual way.

    9In any event, this tanna teaches that one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature, which indicates that a child may be left to eat forbidden food. The Gemara rejects this: There, permission is granted due to a danger, because a child must eat. The Gemara asks: If so, it should also be permitted for an adult, as saving a human life supersedes these prohibitions.

    10The Gemara answers: An adult requires consultation, i.e., doctors or other experts must examine him and establish that he is dangerously ill. The Gemara retorts: A minor should also require consultation as to whether he is in danger. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: There is no need for a special consultation, as in an unspecified case a child is in danger with regard to milk. It can be assumed that a child needs milk, and if he does not get it, he will be in danger.

    11The Gemara analyzes the last opinion in the above baraita . Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival. The Gemara inquires: What are the circumstances? If there is imminent danger to a person, even on Shabbat it should also be permitted. And if there is no danger, even on a Festival it should be prohibited. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is suffering, i.e., they suffer from thirst but no danger is involved.

    12The Gemara explains: And Abba Shaul holds that sucking directly from an animal is considered the prohibited labor of extracting performed in an unusual manner. It is prohibited to remove food from a source that is not fit for consumption. However, in this case he does not do so in the usual way of milking, but by sucking, and therefore it is prohibited by rabbinic law. Consequently, on Shabbat, when it is a prohibition punishable by stoning, the Sages issued a decree in this case, even if the milking is done in an unusual manner. Conversely, with regard to a Festival, when labor is a negative prohibition that is not punishable by stoning, the Sages did not issue a decree in a situation that involves suffering. In any case, this source offers no proof with respect to how to treat a child who transgresses.

    13Come and hear: The verse states, with regard to creeping animals and other non-kosher animals: “You shall not eat them [ tokhlum ] for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42). The Sages interpret this verse as though it said ta’akhilum , do not feed them to others. The verse comes to warn adults concerning minors, i.e., not only is it prohibited for adults to eat these items themselves, they may also not feed them to minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat, and prevent them from transgressing? The Gemara rejects this explanation: No, it means that an adult may not feed the minor non-kosher food directly by direct action, but this does not prove that one must stop a child from eating non-kosher food of his own accord.

    14Come and hear, as the verse states: “No soul of you shall eat blood” (Leviticus 17:12). This serves to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat blood? The Gemara responds: No, here, too, it means that an adult may not feed minors by direct action.

    15Come and hear, as the verse states: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall become impure for the dead among his people” (Leviticus 21:1). This reiteration of “speak” and “and say” comes to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not become impure? The Gemara rejects this: No, it is possible to interpret that an adult should not render children impure by direct action.

    16The Gemara adds: And all these three cases are necessary, despite the fact that they apparently teach the same halakha , i.e., that adults may not feed minors forbidden food. As, had the tanna taught us only the case of repugnant creatures,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דבר טלי וטליא - הנהג תינוקות זכרים ונקבות:

    ליטיילו התם - ישחקו שם. שבת היתה:

    הבא לי מפתח - דרך רה"ר בשבת:

    לכבות - הדליקה:

    בעושה על דעת אביו - שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו:

    עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד - אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר:

    שאינן מתוקנין - שאינן מעושרין:

    אין זקוק לו - ליטלו הימנו:

    והא"ר יוחנן - לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה:

    תרומה טמאה - והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל יבמות עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה:

    ואין חוששין - לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר:

    ולא יאכילנו - בידים דברים האסורים. חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ"ק דבכורות (ד' ו:):

    סכנה - שאם לא יינק ימות בצמא:

    אומדנא - אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר:

    חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע"י שינוי והיינו כלאחר יד:

    שבת דאיסור סקילה - יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע"ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק:

    (לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים:

    לא תאכל דם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם:

    אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת - שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:

    יבמות 114 עמוד א

    1דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו, מייתי להו. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. לימא מסייע ליה: לא יאמר אדם לתינוק ״הבא לי מפתח״, ״הבא לי חותם״, אלא מניחו תולש, מניחו זורק.

    2אמר אביי: ״תולש״ בעציץ שאינו נקוב, ״זורק״ בכרמלית דרבנן.

    3ת"ש עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו ״כבה״ ואל תכבה״, מפני שאין שביתתו עליהם. קטן הבא לכבות אומרים לו ״אל תכבה, ששביתתו עליהם.

    4א"ר יוחנן: בעושה על דעת אביו, דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל, מי שרי? עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד.

    5ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. מצא בידו פירות אין זקוק לו! אמר רבי יוחנן: בדמאי הקילו.

    6אלא טעמא דדמאי, הא ודאי בעא לעשורי? והאמר ר' יוחנן: בעושה על דעת אביו! אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה, קאי הכא מדחי, קאי הכא מדחי.

    7ת"ש בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה, מצא בידו פירות אין זקוק לו! בתרומה דרבנן.

    8תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ. ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים. ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת. ובגדול אסור. אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.

    9קתני מיהא אין חוששין ביונק שקץ! התם משום סכנה. אי הכי גדול נמי!

    10גדול בעי אומדנא. קטן נמי ליבעי אומדנא! אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב.

    11אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. היכי דמי? אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב אסור! לא צריכא דאיכא צערא.

    12וקסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן, יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן.

    13ת"ש (ויקרא יא, מב) ״לא תאכלום כי שקץ הם״, לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו, דאמר להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו ליה בידים.

    14תא שמע: (ויקרא יז, יב) ״כל נפש מכם לא תאכל דם״, להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו, דאמרי להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים.

    15ת"ש (ויקרא כא, א) ״אמור... ואמרת״, להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו, דאמר להו לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים.

    16וצריכי: דאי אשמעינן שקצים׃

    Tosafot

    אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו - ה"מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו:

    אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה - והא דקאמר הש"ס בס"פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר' יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה"ר אלחנן:

    וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד - וא"ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ"ת אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי' בריש פ' בכל מערבין (עירובין ד' כז:) דממעט דגים מדכתי' בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ"מ כיון דגמרי' מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי"ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור"ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר"י מדאמר בפ' חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי' הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר"ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק:

    שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו' - קשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות ד' ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (ד' כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר"י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש"ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור"י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. לא ידעתי מפני מה לא חלק בדידה דהו"ל למיתני אבל מניחו מביא דתולש וזורק מאן דכר שמיה פתח במביא וסיים בתולש וזורק. ויש לומר דמאי דנקט לא יאמר לתינוק הבא לי חותם ולא קאמר תלוש וזרוק לרבותא נקט הבא, דאלו אמר לא יאמר לתינוק תלוש, היינו דוקא משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא, אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד' אמות, ואי נמי לבן עזאי דאמר (שבת ה, ב) מהלך כעומד דמי ליכא איסורא דאורייתא ואפילו יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אפשר שיעקרו מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד' אמות, ואחר כך ימלך להכניסו לרשות היחיד, דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא, קא משמע לן דלא יאמר לו אפילו הבא, וכל שכן שלא יאמר לו תלוש. וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפילו תלש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו. כנ"ל.

    קטן שבא לכבות אין שומעין לו - ק"ל והא לאו דאורייתא הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילות וכדקיימא לן כר' שמעון (שבת קה, ב) ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליך ושביתתו עליהן משמע דלר'יהודה קאמר וברייתא לר' יהודה היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה כנ"ל.

    רב יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה. קשיא לי הא דאתמר בנדה בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) גבי מופלא סמוך לאיש הקדיש ואכלו אחרים רב הונא אומר אין לוקין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, במאי קא מיפלגי במופלא סמוך לאיש דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן, ואותביה עליה דרבי יוחנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלא נדרא דרבנן, אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא. ופריק רבא בר שילא מפר לה ממה נפשך, אי דרבנן דרבנן ודרבנן הוא, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו. והא קא גדלה ואכלה בההיא הפרה קמייתא, אמר רבא בר לוי מפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל, והא אין הבעל מפר בקודמין, כדרב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא ר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אי מצווין להפרישו אם לאו, ועוד קשיא לי דהא תניא הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח, והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאלו אמר קומי אכולי, ואפילו בעושה על דעת אביו אמרינן הכא דמצווין להפרישו, כדאמרינן בגי קטן שבא לכבות אין שומעין לו דאוקימנא בעושה על דעת אביו. ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו, אלא מפר לה וספי לה בידים דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. אבל לגירסת הספרים דלא גרסי אלא, דמשמע דאכתי אדרבה בר שיאל קיימי' קשיא. ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסינן כהני דגרסי אלא בדרב פנחס. ותו לא צריכא לטעמיה דרבא בר שילה. והדין נותן דכיון דאתית להכי מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי ולעולם אין אומרים לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל. אי נמי אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא. ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קלט, א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב"א שבת שם כא, א ד"ה שמעת ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות ד). ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו"ת ח"א סי' צ"ב הביא רק מעירובין, ואף הרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ח הביא רק מערובין] ובערובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז, ב) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור. ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לא, ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (ל, ב) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר. אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר"ה (לג, א ד"ה ה"ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים. עוד כתב הוא ז"ל (הכ"מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו'. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה שם) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (לעיל יבמות קיג, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו'. ובנדה פרק יוצא דופן (שם) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב, א) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו' כנ"ל.

    הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ. מסתברא דהא דנקט עכו"ם לא שיהא חלב העכו"ם אסור יותר מחלב בת ישראל, דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר. ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי. ותניא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה כו, א) נכרי לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אלמא לכולי עלמא חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד, ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה. אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וז"ש במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (שמות רבה פר' א פי' ל ומובא להלן). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו. וחלב בהמה טמאה אסור, אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינה צריך אומדנא כדאיתא הכא. ותמהני על ר"ח ז"ל שכתב מהאי מתניתין שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע"כ. ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה. אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י (הי"ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר"ח ז"ל מכרעא. ולדבריו איכא למימר דפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפרק אין מעמידין במקום דליכא מניקת בת ישראל מוכנת שם להניקו היא שנויה. וטעמא דר' מאיר דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, סכנת הנקת נכרית אלימא טפי, ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי, והלכך טפי עדיף לאמתוני ולאתויי ליה מניקה בת ישראל ממקום קרוב. אבל היכא דאיכא מניקה בת ישראל לא יהבינן ליה חלב נכרית כלל. וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (ה"א) אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכיך אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ע"כ גירסת ירושלמי. אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי מדמייתי עלה הא דמביאין לו חלב מכל מקום, דאי בדאיכא חלב טהור לכולי עלמא אסור למיספא ליה חלב בהמה טמאה. ומכל מקום נראה לי דאנן דקיימא לן דאין בית דין מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל, משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו באסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמ"ש למעלה. ומצאתי בואלה שמות רבה (פר' א פי' ל) האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא כן תנינין בת ישראל לא תינק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזרתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והיינו דכתיב את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון. וצ"ת.

    הא דאבא שאול דאמר נוהגים היינו יונקים מבהמה טהורה בי"ט - דמשמע דוקא ביו"ט אבל בשבת לא ואוקימנא בדליכא סכנה אלא דאיכא צערא ואפילו הכי בשבת אסור. לא קיימא לן כותיה אלא כר' מרינוס דאמר בכתובות פרק אף על פי (כתובות ס, א) דגונח יונק והולך בשבת ואינו חושש, וכמו שפסק רבינו אלפסי במס' שבת (קמה, א) וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אף על פי (שם בד"ה מפרק) בס"ד.

    קתני מיהת אין חוששין ביונק שקץ אלמא אין ב"ד מצווין להפרישו - פירוש ומשמע ליה השתא דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למיספא ליה בידים, לא. והא דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הוא הדין דהוה ליה לאפלוגי ולמיתני בדידה אבל לא יניקנו חלב מן הנכרית ומן בהמה טמאה וחדא מינייהו נקט, ופרקינן שאני התם משום סכנה, כלומר ויונק דקתני מביאין לו חלב מכל מקום ומניקים אותו קאמר משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. והיינו דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות ולא קתני אבל לא יניקהו חלב מבהמה טמאה, דבשר נבלות דוקא הוא דלא ספינן ליה משום דלאו מסוכן הוא אצלו עד דאמידניה כגדול, אבל חלב מכל מקום ספינן ליה ולא בעי לאומדנא כנ"ל. ולענין קטן אוכל נבלות לא איפשיטא הכא אי בית דין מצווין להפרישו או לא. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו דהא רב יצחק בר ביסנא ור' פדת דעבדו בה עובדי. וכמה דוכתי נמי דאמרינן להדיא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו, וכדמקשינן לעיל (יבמות קיג, א) ובגטין פרק הנזקין (גיטין נה, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא הכין הלכתא. פרק האשה שלום

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 114a

    Yevamot 114a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 361 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 114a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026