Talmud Builders

    Yevamot 6a

    Chapter 1 - Chamesh Esreh Nashim

    גם: יבמות דף ו׳ ע״א, פרק א׳ חמש עשרה נשים

    English translation - Yevamot 6a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the reference is not to a situation where a father demanded that his child perform prohibited labor on Shabbat that entails karet . Rather, he instructed him to transgress the prohibition against driving a laden animal. Although it is prohibited to cause animals to work on Shabbat, this does not entail the penalty of karet , as it has the status of a regular prohibition. And this shows that if one’s father told him to desecrate Shabbat by driving a donkey, even so, the positive mitzva to honor one’s parents does not override the prohibition against driving a laden animal.

    2§ The Gemara asks: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition. Just as it was inferred above from the case of ritual fringes, in which the positive mitzva overrides the prohibition against diverse kinds, that all other positive mitzvot similarly override any prohibition, perhaps one should infer from the case of honoring one’s parents that positive mitzvot do not override prohibitions at all.

    3And if you say that one should not infer this from here, as the prohibitions of Shabbat are different in that they are more serious, and for this reason the mitzva to honor one’s parents does not override these prohibitions, this cannot be the case, as the tanna speaks generally of a father who instructs a son to perform a regular prohibition, not to desecrate Shabbat, and he does not raise any difficulty of this kind.

    4As it is taught in a different baraita : One might have thought that if one’s father said to his son, who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure with impurity imparted by a corpse, so as to bring me an item from a ritually impure place, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot , I am the Lord your God” (Leviticus 19:3). This verse teaches: All of you are obligated in My honor. This proves that the tanna does not differentiate between desecrating Shabbat, which is a severe prohibition, and a priest becoming ritually impure with impurity imparted by a corpse, which is a lighter prohibition.

    5§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning and accepts the claim that the baraita does not speak of one whose father asked him to desecrate Shabbat by performing a prohibited labor that entails karet , but of a father who instructed his son to drive a laden animal. As for the difficulty that this apparently indicates that a positive mitzva does not override any type of prohibition, the reason that this is not the case is because there is room to refute this argument.

    6The Gemara explains how the previous claim can be countered: What about the fact that these instructions of a father are different, as when one drives an animal on Shabbat in honor of his parents this is merely preparation for the mitzva of honoring one’s parents, since the son is not actually feeding or clothing his father at the time. Consequently, this is not a proper fulfillment of a positive mitzva, and therefore the case of a father who instructs his son to drive an animal cannot be used as a source with regard to other instances.

    7Rather, it could enter your mind to say: The principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that entails karet is derived from the building of the Temple. As it is taught in a baraita : One might have thought that the building of the Temple should override Shabbat; therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot and revere My Sanctuary, I am the Lord” (Leviticus 19:30), which means that all of you are obligated in My honor. God is honored when Shabbat is observed, and He demands the observance of Shabbat even when the Temple is being built.

    8The Gemara analyzes this baraita : What, is it not referring to building the Temple by performing prohibited labors on Shabbat whose violation entails karet , such as building and demolishing? And the reason the building of the Temple does not override Shabbat is that the Merciful One specifically writes: “Keep My Shabbatot ,” from which it may be inferred that if that were not so, the positive mitzva would override Shabbat. It is therefore possible to deduce from here that in general, positive mitzvot override even prohibitions that entail karet .

    9The Gemara responds: No, here too the reference is to the prohibition against driving a laden animal, and even so the positive mitzva to build the Temple does not override the prohibition against driving a laden animal on Shabbat. The Gemara asks again, as before: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition.

    10And if you say that prohibitions of Shabbat are different in that they are more severe, this cannot be the case, as the tanna speaks generally and he does not raise any difficulty of this kind as it is taught in the aforementioned baraita : One might have thought that if one’s father said to his son who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot , I am the Lord your God” (Leviticus 19:3), which means: All of you are obligated in My honor.

    11Rather, there is no proof from here with regard to all Torah prohibitions, because there is room to refute that argument as follows: What about the fact that these instances of driving an animal on Shabbat are merely a preparation for the mitzva of building the Temple, and are not a mitzva in itself? The Gemara raises a difficulty: Let the halakha that preparation for a mitzva does not override a prohibition be derived from there, the case of honoring one’s parents, as stated previously. Why repeat this matter with regard to the building of the Temple?

    12The Gemara responds: Yes, it is indeed so. And why do I need the verse: “You shall keep My Shabbatot , and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30)? After all, the halakha that the building of the Temple does not override the prohibition against driving an animal on Shabbat is derived from the case of honoring one’s parents. The Gemara answers: It is necessary to derive that which is taught in a baraita : One might have thought that a person should be in reverence of the Temple and turn the Temple itself into an object of worship. Therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot , and revere My Sanctuary.” The term keeping is stated with regard to Shabbat, and the term reverence is stated with regard to the Temple. Just as in the case of keeping stated with regard to Shabbat,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לאו דמחמר - אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ׳:י׳) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ"ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור:

    ואפ"ה לא דחי - בתמיה:

    וליגמר מהכא - דלא דחי אפילו לאו גרידא:

    וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי - דקי"ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן:

    והא תנא בעלמא קאי ולא פריך - והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי:

    אמר לו אביו - לכהן:

    היטמא - בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת:

    אלא - לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ"ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה"א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה:

    מאי לאו בבונה וסותר - איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה"א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת:

    והא תנא בעלמא גמר - לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך:

    תיפוק לי מהתם - מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה:

    נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש - והקישן הכתוב בפסוק אחד:

    יבמות ו עמוד א

    1לאו דמחמר, ואפי' הכי לא דחי.

    2אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה, ליגמר מהכא דלא לידחי!

    3וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי, ולא קפריך!

    4דתניא, יכול אמר לו אביו: היטמא, או שאמר לו: אל תחזיר, יכול ישמע לו? ת"ל (ויקרא יט, ג) ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״, כולכם חייבין בכבודי.

    5אלא, משום דאיכא למיפרך:

    6מה להנך שכן הכשר מצוה.

    7אלא, סד"א תיתי מבנין בית המקדש. דתניא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל (ויקרא יט, ל) ״את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו״ כולכם חייבין בכבודי.

    8מאי לאו, בבונה וסותר, וטעמא דכתב רחמנא ״את שבתותי תשמורו״, הא לאו הכי דחי!

    9לא, לאו דמחמר, ואפילו הכי לא דחי. ואלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי!

    10וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי, ולא קא פריך! דתניא, יכול אמר לו אביו: היטמא, או שאמר לו: אל תחזיר, יכול ישמע לו תלמוד לומר: ״איש אמו ואביו תיראו וגו'״ כולכם חייבים בכבודי.

    11אלא, משום דאיכא למיפרך: מה להנך שכן הכשר מצוה. הכשר מצוה תיפוק לי מהתם?

    12אין הכי נמי. ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו״ למה לי? מיבעי ליה, לכדתניא: יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר: ״את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו. נאמרה שמירה בשבת, ונאמרה מורא במקדש. מה שמירה האמורה בשבת׃

    Tosafot

    ניגמר מהכא דלא דחי - משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי"ל דדייק תנא מדלא אשמועי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא"ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש"ה הוא דלא דחי אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבדה כולהו עשה ולא תעשה נינהו וי"ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי א"כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמיר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה:

    והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך - קשה דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ליה ואדרבה כ"ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ולא תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה דנהי דהתם לא דחי הכא דחי אע"ג דאיכא לאו ועשה משום דהוקש כבודם ויש לומר כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת והאי לא דחי תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום:

    שכן הכשר מצוה - פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ"מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר"י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ"ב (יבמות דף כ. ושם) ילפי' מקרא ועוד אמרי' בההיא שמעתא (דף כא.) דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא (ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל"ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת) ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי' הקונט' תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי' בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה"א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה"א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר"י ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה:

    יכול יתיירא אדם מבית המקדש - גבי אביו לא הוצרך לומר כן דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות אבל גבי המקדש איצטריך משום דהוי דבר שבקדושה א"נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו אבל במקדש אין יכול למצוא אלא בדוחק כמו שמפרש והולך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לא בלאו דמחמר [וכו'] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי. ואיכא למידק מ"ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב"ן ד"ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה, וכדאמרינן לקמן (יבמות ז, א) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (יבמות ט, א) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (יבמות ה, ב ד"ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד"א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב' כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי. ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג"ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (לעיל יבמות ג, ב) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (לעיל יבמות ה, ב) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ"ל. אח"כ מצאתי בתוס' (הרא"ש ו, ב ד"ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו', ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו'. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר' יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה.

    ונגמר מהכא דלא דחי - איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ"ל (רבינו יונה ומובא בריטב"א ה, ב ד"ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות.

    ולגמר מהכא דלא דחי - תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (לב, א) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה.

    והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך - קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע"כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס"ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי.

    את שבתותי תשמרו אני ה' - פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש"י ז"ל (לעיל יבמות ה, ב ד"ה כולכם) פירש דאני ה' קא דריש.

    מה להנך שכן הכשר מצוה - פרש"י ז"ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע"כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (לעיל יבמות ה, ב) ומיתת ב"ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (יבמות ו, ב) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 6a

    Yevamot 6a. The full printed text of this folio side - 12 numbered segments, about 209 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 6a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026