Talmud Builders

    Yevamot 31b

    Back to index

    English translation — Yevamot 31b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1let the land remain in the possession of Bar Shatya. Since no substantiated proof was brought forth, the land remains in the hands of its current possessor. As such, the same should be true with regard to cases of betrothal and divorce whose status is uncertain; the woman should remain in her former presumptive status.

    2Rather, Rabba’s understanding of the mishna must be rejected, and Abaye said: The mishna should be understood according to that which is written: “His fellow speaks of him” (Job 36:33). This principle teaches that a related case can be inferred from the single case cited. The mishna teaches the case where it is uncertain whether the item is closer to him or closer to her with regard to betrothal, and the same is true with regard to divorce if it is uncertain whether the bill of divorce fell closer to him or closer to her. Similarly, the mishna teaches the case of bills that were written in a questionable manner with regard to divorce, and the same is true with regard to betrothal.

    3Rava said to him: If you understand that the legal ruling in all of these cases is the same, and the mishna was written in the style of: His fellow speaks of him, then what is the meaning of the term: This is, that the mishna teaches? The mishna in fact emphasizes that this is a betrothal whose status is uncertain and this is a divorce whose status is uncertain, which indicates this case alone and no other.

    4Rather, Rava said: All of the cases that exist with regard to betrothal whose status is uncertain exist in cases of divorce as well. However, there are some cases of uncertainty with regard to divorce that do not exist with regard to betrothal, as betrothal performed with a questionable bill is not disqualified. Accordingly, the term: This is, utilized in the mishna with regard to divorce, is not specific and does not imply exclusion of the case where it is possibly closer to him and possibly closer to her. Rather, because the mishna teaches the ruling of: This is, with regard to betrothal, where it is specific it teaches the phrase: This is, with regard to divorce as well. The Gemara asks: And what does the phrase: This is, mentioned with regard to betrothal, come to exclude? The Gemara answers: It comes to exclude the matter of the date, which is not essential with regard to betrothal, as when one betroths a woman by means of a document the date need not be written.

    5The Gemara asks about this matter itself: And for what reason did they not institute that the date must be included in the betrothal document? This policy works out well according to the one who says that the reason the Sages instituted that the date must be written on a bill of divorce is due to the profits. As the husband receives the profits from the wife’s properties during the period of their marriage, it was necessary to write a date on the bill of divorce in order to know at what point his right to receive or sell these items was terminated. However, it was not necessary to include a date on a deed of betrothal, as this document serves only to create a bond of betrothal, and there are no profits from a betrothed woman. A husband does not have the right to receive profits from his betrothed’s property until she is his full-fledged wife.

    6However, according to the one who says that the Sages instituted the requirement of including the date in the bill of divorce due to a case where a man is married to the daughter of his sister, then they should institute that he must include the date in a deed of betrothal as well. Occasionally a man might marry the daughter of his sister, whom he loves all the more because she is his close relative in addition to being his wife. If he knows that she acted licentiously while she was married to him, he might grant her a bill of divorce without a date so as to save her from the death penalty. Were witnesses to come forth and testify to her behavior, she could claim that at the time of her licentious act she was already a divorced woman. If this was indeed the reason for the Sages’ instituting the requirement of including the date in a bill of divorce, then the date should be included in a deed of betrothal as well, for an undated document of betrothal could be utilized equally well to prove the innocence of the daughter of his sister. If she acted licentiously in the period prior to her betrothal, she would not be penalized. Therefore, the date should be written on this document as well.

    7The Gemara answers: Because there are those who betroth by means of money and those who betroth by means of a deed, the Sages did not institute that the date must be written in the document. As the date of the betrothal has no place in the act of betrothal by means of money, the Sages did not distinguish between the various modes of betrothal.

    8Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: But with regard to a slave, where there are those who acquire them with money and there are those who acquire them with a deed, the Sages nevertheless instituted that the date must be written in a slave’s deed of purchase. He responded: There, with regard to slaves, the majority of people purchase them by means of a deed. Here, with regard to betrothal, the majority of people perform betrothal by means of money.

    9If you wish, say a different reason why the Sages did not institute that the date must be included in a deed of betrothal. This is due to the fact that it is not possible to institute this in a manner that will ensure that no problems will result. How would we do this? If we leave the deed of betrothal with her, she will erase the date, and so it would remain impossible to prove the juncture at which her licentious behavior took place. If we leave the deed with him, then there are times when she is his sister’s daughter and he might cover for her by erasing the date himself.

    10If we leave it with the witnesses who signed the document, if they remember themselves the date when the deed was given to the woman, the date need not be written in the document itself, for let them come forth and testify from their memory. And if they do not remember by themselves, then there are times when they see the date that is written and come forth to testify on that basis. And the Merciful One states: “By the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15). From this verse it is derived: From their mouths, and not from their writings, indicating that testimony is proper only if the individual stated it of himself, and not on the basis of what is written.

    11The Gemara asks: If that is so, let us say that with regard to divorce as well. In cases of divorce there should also be a concern lest the woman erase the date on the bill of divorce in her possession. The Gemara responds: There, in the case of a bill of divorce, the date comes to save her, since the bill of divorce removes her status as a man’s wife. She therefore would fear erasing anything lest she disqualify the bill altogether, thereby possibly rendering herself a married woman again (Ramban). Here, however, when dealing with a deed of betrothal, the date comes to her disadvantage, since until now she was presumed to be a single woman, and if there is no date on the document then she clearly cannot be punished.

    12MISHNA: In the case of three brothers who were married to three unrelated women, and one of the brothers died, the following occurred: The second brother performed levirate betrothal with the wife of the deceased brother and before he was able to consummate the levirate marriage he died as well, leaving behind two women who happen before the third brother for levirate marriage. Then those two women must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage.

    13As it is stated: “If brothers dwell together and one of them dies and he has no child, the wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin; her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5). This teaches that a woman eligible for levirate marriage is one who has one levirate relationship and not one who has a double levirate relationship. In this case, the wife of the first deceased brother requires levirate marriage due to both the marriage with her first husband as well as the levirate betrothal with the second brother. Rabbi Shimon says: He may consummate the levirate marriage with whichever woman he wishes and then perform ḥalitza with the second.

    14GEMARA: The Gemara asks: If the halakha that a woman who has a double levirate relationship is exempt from levirate marriage is by Torah law, as indicated by the proof offered in the mishna, she should not require ḥalitza as well, but be completely exempt. Rather, it is by rabbinic law. The restriction on levirate marriage in this case is not by Torah law, as by Torah law the brother is allowed to consummate the levirate marriage with both of these women since each was the wife of a different brother. The requirement for ḥalitza in this case was instituted as a rabbinic decree lest people say that two yevamot who come from a single household can enter into levirate marriage. Since the second brother had performed levirate betrothal, people might come to think that both were actually married to him. If the third brother consummates the levirate marriage with both women, it would lead people to think that it is permitted to take two of a brother’s wives in levirate marriage, when in fact the Torah allows the yavam to marry only a single wife of the deceased.

    15The Gemara asks: So let him consummate the levirate marriage with one woman and perform ḥalitza with the other one, and this would eliminate our concern. The Gemara responds: We do not do this due to a rabbinic decree lest they say: When there are two women from a single household, part of it must be built

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תנא בקידושיןספק קרוב לו כו' וה"ה בגירושין:

    ותנא בגירושיןכתב בכתב ידו וכו' וה"ה לקידושין:

    ה"ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושיןוזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין:

    כל שיש בקידושיןכגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין:

    ויש בגירושיןשאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן:

    וזהו דגירושין לאו דוקאדמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ"ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו:

    הניחא למ"דבגיטין בפ' כל הגט (גיטין דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות:

    ארוסה לית לה פירילפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא.):

    משום בת אחותושמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים ממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם מעידים כבר נתגרשה:

    ליתקין זמןנמי בשטר קדושין שמא תזנה ויאמר קודם קידושין הוה:

    והא עבדאמכירת עבד:

    ותקון רבנן זמןבכל שטרי מכירה [של עבד כדי] לידע מאיזה זמן יאכל פירות שזה קנה נכסי עבדו:

    מחקה ליהלזמן ותאמר קודם קידושין היה זנות זה:

    לינחיה גבי עדיםמאי מהני אי דכירי אימת הוה קידושין אפי' אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמרת דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי והאי לאו עדות הוא דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים (דברים י״ט:ט״ו) ולא שיעידו על פי כתבם:

    גבי גירושין נמיאמאי תקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן נינחיה:

    להצלה דידה קאתיוליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזינתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת אשת איש. ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לאחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה:

    הכא לחובה דידה קאתיזמן דקידושין ואי תקון לה רבנן זמן וזינתה כבשה ליה לשטרא או מחקה ליה וקיימא אחזקת פנויה כדמעיקרא:

    מתני' זיקת שני יבמיןדכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספת עליה זיקת מאמרו הרי כשמת זה נותרו עלה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקה דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני א"נ לא עבד בה מאמר לא הוה עלה אלא זיקת ראשון:

    מייבם לאיזו שירצהכדקתני טעמא בפרק שני בברייתא אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל:

    וחולץ לשניהדחדא לא מיפטרא בביאה דאידך דלמא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות הבאות מב' בתים וייבומי תרווייהו נמי לא דלמא מאמר קני והוו להו ב' יבמות הבאות מבית אחד:

    גמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא כו'לרבנן פריך:

    אלא מדרבנןדמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות מב' בתים ותרוייהו מצי לייבומי ורבנן הוא דגזרו שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות:

    יבמות 31 עמוד ב

    1וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא!

    2אלא אמר אביי: (איוב לו, לג) ״יגיד עליו ריעו״. תנא בקידושין, וה"ה לגירושין. תנא בגירושין, וה"ה לקידושין.

    3א"ל רבא: אי ״יגיד עליו ריעו״, מאי ״זהו״ דקתני?

    4אלא אמר רבא: כל שיש בקידושין יש בגירושין, ויש בגירושין מה שאין בקידושין, וזהו״ דגירושין לאו דוקא. אלא, משום דתנא ״זהו״ בקידושין, תנא נמי ״זהו״ בגירושין. וזהו״ דקידושין למעוטי מאי? למעוטי זמן, דליכא בקידושין.

    5ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין? הניחא למ"ד משום פירי ארוסה לית לה פירי.

    6אלא, למ"ד משום בת אחותו ליתקין זמן!

    7משום דאיכא דמקדש בכספא ואיכא דמקדש בשטרא, לא תקון רבנן זמן.

    8א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: והא עבדא, דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא, ותקון רבנן זמן! התם רובא בשטרא, הכא רובא בכספא.

    9אב"א משום דלא אפשר. היכי ליעביד? לינחה גבי דידה מחקה ליה. לינחה גבי דידיה זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה.

    10לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד. ואי לא זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר: ״מפיהם״, ולא מפי כתבם.

    11אי הכי, בגירושין נמי נימא הכי! התם להצלה דידה קאתי, הכא לחובה דידה קאתי.

    Mishna

    12ג' אחין נשואין ג' נכריות, ומת אחד מהן, ועשה בה השני מאמר, ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות.

    13שנאמר: ״(דברים כה״, ה) ״ומת אחד מהן... יבמה יבא עליה״ שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת ב' יבמין. רבי שמעון אומר: מייבם לאיזו שירצה, וחולץ לשניה.

    Gemara

    14ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא, חליצה נמי לא תיבעי! אלא מדרבנן, וגזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות.

    15ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא! גזירה שמא יאמרו: בית אחד, מקצתו בנוי׃

    Tosafot

    וארעא אוקמא בחזקת בר שטיאלא דמי לההיא דאמר בקידושין (דף עט:) ובבבא בתרא (דף קנג: ושם) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה:

    אי יגיד עליו ריעו מאי זו היא דקתניהוה מצי למיפרך אי יגיד עליו ריעו ליתני כולהו בחד וליתני חד מינייהו באידך כדפריך בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט.):

    למעוטי זמן דליתיה בקידושיןמספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים:

    והא עבדא דאיכא דקני בכספא כו'פירש בקונטרס שטר קניית עבד וקשה לר"י דא"כ מ"ש דנקט עבד דהו"מ למינקט שטר מכירת קרקע וכל שטרי מקח וממכר ועוד דהתם לא תיקון רבנן זמן ונראה דאשטר שיחרור קאי דתיקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וה"ק והא עבדא איכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא והשתא ניחא הא דמשני התם רובא וכו' וא"ת בפ"ק דגיטין (דף ט.) דתנן בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני נמי זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתיה בקידושין וי"ל דכל מילי דחשיב התם ודפריך התם הוי חד טעמא בגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל זמן דשחרורי עבדים בא להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי:

    דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו'קשה לר"י דבהגוזל קמא (ב"ק דף צח. ושם:) גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר"י דה"נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קו:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש (דברים י״ט:ט״ו) פרש"י ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד:

    להצלה דידה קאתיפי' בקונט' דהשתא דתיקון זמן אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה אחזקת אשת איש וקטלינן לה ואין נראה דבהדיא אמר בפ' שני דגיטין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא זמן לא קטלינן לה ואר"י דה"פ להצלה דידה קאתי שהגט בא להצילה ולהגיד שהיא מגורשת ולכך יראה למחוק הזמן כי סבורה שיפסול בכך וגרע כחו טפי אבל ודאי אי הוה מחקת ליה לא הוה קטלינן לה הכא לחובה דידה קאתי דהקידושין באין להעיד שהיא מקודשת ומחקה ליה לעולם לזמן:

    שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריותהו"מ למנקט ואחד מופנה:

    מדרבנן וגזירה כו'משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת מאמר ולא גזרינן לה אטו אשת שני מתים וא"כ מי שעליה זיקת יבם אחד כו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפרק בתרא דגיטין (דף פב: ושם) אמרי' אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא ואפי' בחד דוכתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה (יבמות דף צו:) גבי בן תשע שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת השניה חולצת או מתייבמת הראשונה שהיא בעלת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת ופריך בגמרא ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מיבום פירוש כי הכא ומסיק לרבי יוחנן דעשו ועשו ופליג תנא דשמעתין אההוא תנא דהאי תנא דשמעתין גזר משום צרה פירוש הא דקא אסר בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה כדגזר בשמעתין דלמא חליץ והדר מייבם כדפירש בקונטרס אבל משום זיקת שני יבמין לא מיתסרא דלאו דאורייתא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא לעיל דאפי' היכא דליכא צרה בהדה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא ותנא דהתם לא גזר משום צרה פי' הא דקא אסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא דאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים וההיא דריש המגרש (גיטין פב:) כההוא תנא וריב"ן פירש שם דלכולי עלמא אשת שני מתים דאורייתא ותנא דהכא גזר אף באשת השני משום צרה דהיינו בעלת מאמר דקא סבר כיון דבעלמא אשת שני מתים דאורייתא מחמירי אפי' באידך ותנא דהתם לא מחמיר כולי האי ולא גזר באשתו של בן תשע אטו בעלת זיקת שני יבמים וקשה דהכא מסיק דטעמא דהך תנא משום הנך גזירות דמפרש הכא ועוד דהתם קרי רבא לאשתו צרה וקאמר נמי ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה כו' והכא קרי לבעלת מאמר צרה וריב"ן הקשה לעצמו שתי קושיות הללו ופר"י עיקר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינן זהו דקדושין למעוטי זמןנראה לי פירושו למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתינו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זו בכלל משנתינו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי. אבל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד כי היכי דאיתיה בגרושין איתיה בקדושין. כלומר דכי היכי דגרושין מכלל משנתינו נפקן, הכי נמי נפקן מכלל משנתינו בקדושין. לאו על אנפא חדא איתנהו בקדושין וגרושין, דאלו בגרושין הויא ספק מגורשת ולא נפקא ממשנתנו אלא לחליצה ולא ליבום, שאף זו אינה מתיבמת. ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגרמי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כלל היא, ואידך לאו צרתה היא וחולצת או מתיבמת. דהמקדש בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, דלעולם אין קדושין בפחות משנים, כדילפינן דבר דבר מממון. ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע בקדושין פרק האומר (סה, ב) משום דקא מחייב לאחריני. ובגטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייב לאחריני, או משום דכתיב ביה וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכתיב וכתב בספר וחתום והעד עדים. וכלשון הזה נ"ל שפרש"י שכתב בגטין (פו, א ד"ה ואם נשאת) גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, דכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה ואף על גב דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא עד כאן וכענין שהכשיר נמי עד אחד בטומאה שלאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ואין לך בהן אלא מקומן דאם כן גזירה שוה דדבר דבר למאי אצטריך וכדקיימא לן אין דבר שבערוה פחות משנים ויותר מזה כתבתי בקדושין פרק האומר (שם בד"ה אמר ליה רב אשי) בס"ד.

    והא עבדא דאיכא דקני בכספאפירש רש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד. ואין פירושו מחוור דאטו תקון רבנן זמן שיהיה שטר המכר נפסל בכך כדרך שתיקנו בגיטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים, ועוד אם כן מאי שנא עבדים דנקט לימא והא קרקע דאיכא דקני בכספא אלא שטר שחרור קאמר, והכי פירושו הא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא וכדתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו ותקנו רבנן זמן כדרך שתקנו בגיטין דחד דינא אית להו כדילפינן גזירה שוה מלה לה, והשוו אותה חכמים בתקנותיהן, והתם נמי איכא משום פרי ומשום זנות נמי דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל וזמנין דרחים ליה אדון דעבד ליה נייח לנפשיה ומחפה על הבנים.

    אי דלא דכורי מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבםפרש"י על פי שנים עדים אמר רחמנא ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכא דקשיא להו ליתו שטרא קמי בי דינא ותתקיים ובית דין דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש דלא דמי לשטרות דעלמא דכל שטרא דלא נפיק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא דהא אי בעי כבשי לה הלכך לא גמרינן מיניה. והקשה הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות דף ט, א) דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרען כמה שטרי בשוקי. ופירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן, הלכך הוי ליה ההוא שטרא כעדות על פה. ואפשר שאף כונת הרב אלפסי ז"ל לכך, ותדע לך דעל כרחך שטר קדושין זה גם כן נמסר כבר לאשה או לשלוחה בשעת קדושין ואינו מוכח עכשיו ביד העדים אלא כעין שלישית ועוד שאם כוונת הרב ז"ל כמו שסובר הראב"ד ז"ל לינחיה גבי שליש דעלמא אלא שאף דעת הרב ז"ל כן שאין השטר הזה אלא כעין פנקס בעלמא וזו מתשובת הרמב"ן נר"ו שהציל את רבינו ז"ל בספר הזכות. ואם תאמר מכל מקום לינחיה גבי עדים דזמנין דדכירי מתוך שטרא ואתו מסהדי ומהמני כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ואסיקנא אף על פי שאין זוכה מעצמו. יש לומר כיון דהא לאו משום שטרא הוא דאפילו כתבי הכי בפנקס בעלמא מעיד הוא עליה, בכי הא לא תקינו רבנן זמן בשטרא.

    התם להצלה דידה קאתיפירוש רש"י ז"ל דהשתא דתקון רבנן זמן בגיטין אי מחקה ליה מוקמינן לה אחזקתה וקטלינן לה ואינו מחוור דמספיקא לא קטלינן לה דספק נפשות להקל. ועוד דבהדיא אמרינן בפרק המביא בתרא בגטין (יז, ב) גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן, ופריק לרמאי לא חיישינן אלמא אי גזייה הואיל והצל הציל וההיא בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום אחותו מפרשא, וכן פירשה שם רש"י ז"ל (בד"ה גזייה) אלא הכי פירושו גיטא להצלה דידיה קא אתי וסברא אי מחקא ליה לזמן איפסיל ליה גיטא ומוקמינן לה בחזקת אשת איש הלכך לא מחקה ליה. אבל שטר קדושין לחובה דידה קא אתי ומחקה ליה לזמן דסברה מאי אמרי(נן) דשטרא פסילא הוא כל שכן דמוקמינן לה בחזקת פנויה, הלכך אי מנח ליה גבי דידה מחקא ליה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 31b

    Yevamot 31b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 253 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תנא בקידושין ספק קרוב לו כו' וה"ה בגירושין:

    ותנא בגירושין כתב בכתב ידו וכו' וה"ה לקידושין:

    ה"ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין:

    כל שיש בקידושין כגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין:

    ויש בגירושין שאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן:

    וזהו דגירושין לאו דוקא דמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ"ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו:

    הניחא למ"ד בגיטין בפ' כל הגט (גיטין דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות:

    ארוסה לית לה פירי לפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא.):

    14 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 31b · Sefaria

    Tosafot

    וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא לא דמי לההיא דאמר בקידושין (דף עט:) ובבבא בתרא (דף קנג: ושם) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה:

    אי יגיד עליו ריעו מאי זו היא דקתני הוה מצי למיפרך אי יגיד עליו ריעו ליתני כולהו בחד וליתני חד מינייהו באידך כדפריך בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט.):

    למעוטי זמן דליתיה בקידושין מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים:

    והא עבדא דאיכא דקני בכספא כו' פירש בקונטרס שטר קניית עבד וקשה לר"י דא"כ מ"ש דנקט עבד דהו"מ למינקט שטר מכירת קרקע וכל שטרי מקח וממכר ועוד דהתם לא תיקון רבנן זמן ונראה דאשטר שיחרור קאי דתיקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וה"ק והא עבדא איכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא והשתא ניחא הא דמשני התם רובא וכו' וא"ת בפ"ק דגיטין (דף ט.) דתנן בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני נמי זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתיה בקידושין וי"ל דכל מילי דחשיב התם ודפריך התם הוי חד טעמא בגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל זמן דשחרורי עבדים בא להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי:

    דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו' קשה לר"י דבהגוזל קמא (ב"ק דף צח. ושם:) גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר"י דה"נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קו:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש (דברים י״ט:ט״ו) פרש"י ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד:

    להצלה דידה קאתי פי' בקונט' דהשתא דתיקון זמן אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה אחזקת אשת איש וקטלינן לה ואין נראה דבהדיא אמר בפ' שני דגיטין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא זמן לא קטלינן לה ואר"י דה"פ להצלה דידה קאתי שהגט בא להצילה ולהגיד שהיא מגורשת ולכך יראה למחוק הזמן כי סבורה שיפסול בכך וגרע כחו טפי אבל ודאי אי הוה מחקת ליה לא הוה קטלינן לה הכא לחובה דידה קאתי דהקידושין באין להעיד שהיא מקודשת ומחקה ליה לעולם לזמן:

    שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות הו"מ למנקט ואחד מופנה:

    מדרבנן וגזירה כו' משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת מאמר ולא גזרינן לה אטו אשת שני מתים וא"כ מי שעליה זיקת יבם אחד כו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפרק בתרא דגיטין (דף פב: ושם) אמרי' אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא ואפי' בחד דוכתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה (יבמות דף צו:) גבי בן תשע שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת השניה חולצת או מתייבמת הראשונה שהיא בעלת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת ופריך בגמרא ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מיבום פירוש כי הכא ומסיק לרבי יוחנן דעשו ועשו ופליג תנא דשמעתין אההוא תנא דהאי תנא דשמעתין גזר משום צרה פירוש הא דקא אסר בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה כדגזר בשמעתין דלמא חליץ והדר מייבם כדפירש בקונטרס אבל משום זיקת שני יבמין לא מיתסרא דלאו דאורייתא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא לעיל דאפי' היכא דליכא צרה בהדה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא ותנא דהתם לא גזר משום צרה פי' הא דקא אסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא דאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים וההיא דריש המגרש (גיטין פב:) כההוא תנא וריב"ן פירש שם דלכולי עלמא אשת שני מתים דאורייתא ותנא דהכא גזר אף באשת השני משום צרה דהיינו בעלת מאמר דקא סבר כיון דבעלמא אשת שני מתים דאורייתא מחמירי אפי' באידך ותנא דהתם לא מחמיר כולי האי ולא גזר באשתו של בן תשע אטו בעלת זיקת שני יבמים וקשה דהכא מסיק דטעמא דהך תנא משום הנך גזירות דמפרש הכא ועוד דהתם קרי רבא לאשתו צרה וקאמר נמי ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה כו' והכא קרי לבעלת מאמר צרה וריב"ן הקשה לעצמו שתי קושיות הללו ופר"י עיקר:

    Tosafot on Yevamot 31b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן זהו דקדושין למעוטי זמן נראה לי פירושו למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתינו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זו בכלל משנתינו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי. אבל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד כי היכי דאיתיה בגרושין איתיה בקדושין. כלומר דכי היכי דגרושין מכלל משנתינו נפקן, הכי נמי נפקן מכלל משנתינו בקדושין. לאו על אנפא חדא איתנהו בקדושין וגרושין, דאלו בגרושין הויא ספק מגורשת ולא נפקא ממשנתנו אלא לחליצה ולא ליבום, שאף זו אינה מתיבמת. ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגרמי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כלל היא, ואידך לאו צרתה היא וחולצת או מתיבמת. דהמקדש בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, דלעולם אין קדושין בפחות משנים, כדילפינן דבר דבר מממון. ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע בקדושין פרק האומר (סה, ב) משום דקא מחייב לאחריני. ובגטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייב לאחריני, או משום דכתיב ביה וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכתיב וכתב בספר וחתום והעד עדים. וכלשון הזה נ"ל שפרש"י שכתב בגטין (פו, א ד"ה ואם נשאת) גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, דכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה ואף על גב דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא עד כאן וכענין שהכשיר נמי עד אחד בטומאה שלאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ואין לך בהן אלא מקומן דאם כן גזירה שוה דדבר דבר למאי אצטריך וכדקיימא לן אין דבר שבערוה פחות משנים ויותר מזה כתבתי בקדושין פרק האומר (שם בד"ה אמר ליה רב אשי) בס"ד.

    והא עבדא דאיכא דקני בכספא פירש רש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד. ואין פירושו מחוור דאטו תקון רבנן זמן שיהיה שטר המכר נפסל בכך כדרך שתיקנו בגיטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים, ועוד אם כן מאי שנא עבדים דנקט לימא והא קרקע דאיכא דקני בכספא אלא שטר שחרור קאמר, והכי פירושו הא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא וכדתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו ותקנו רבנן זמן כדרך שתקנו בגיטין דחד דינא אית להו כדילפינן גזירה שוה מלה לה, והשוו אותה חכמים בתקנותיהן, והתם נמי איכא משום פרי ומשום זנות נמי דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל וזמנין דרחים ליה אדון דעבד ליה נייח לנפשיה ומחפה על הבנים.

    אי דלא דכורי מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם פרש"י על פי שנים עדים אמר רחמנא ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכא דקשיא להו ליתו שטרא קמי בי דינא ותתקיים ובית דין דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש דלא דמי לשטרות דעלמא דכל שטרא דלא נפיק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא דהא אי בעי כבשי לה הלכך לא גמרינן מיניה. והקשה הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות דף ט, א) דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרען כמה שטרי בשוקי. ופירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן, הלכך הוי ליה ההוא שטרא כעדות על פה. ואפשר שאף כונת הרב אלפסי ז"ל לכך, ותדע לך דעל כרחך שטר קדושין זה גם כן נמסר כבר לאשה או לשלוחה בשעת קדושין ואינו מוכח עכשיו ביד העדים אלא כעין שלישית ועוד שאם כוונת הרב ז"ל כמו שסובר הראב"ד ז"ל לינחיה גבי שליש דעלמא אלא שאף דעת הרב ז"ל כן שאין השטר הזה אלא כעין פנקס בעלמא וזו מתשובת הרמב"ן נר"ו שהציל את רבינו ז"ל בספר הזכות. ואם תאמר מכל מקום לינחיה גבי עדים דזמנין דדכירי מתוך שטרא ואתו מסהדי ומהמני כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ואסיקנא אף על פי שאין זוכה מעצמו. יש לומר כיון דהא לאו משום שטרא הוא דאפילו כתבי הכי בפנקס בעלמא מעיד הוא עליה, בכי הא לא תקינו רבנן זמן בשטרא.

    התם להצלה דידה קאתי פירוש רש"י ז"ל דהשתא דתקון רבנן זמן בגיטין אי מחקה ליה מוקמינן לה אחזקתה וקטלינן לה ואינו מחוור דמספיקא לא קטלינן לה דספק נפשות להקל. ועוד דבהדיא אמרינן בפרק המביא בתרא בגטין (יז, ב) גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן, ופריק לרמאי לא חיישינן אלמא אי גזייה הואיל והצל הציל וההיא בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום אחותו מפרשא, וכן פירשה שם רש"י ז"ל (בד"ה גזייה) אלא הכי פירושו גיטא להצלה דידיה קא אתי וסברא אי מחקא ליה לזמן איפסיל ליה גיטא ומוקמינן לה בחזקת אשת איש הלכך לא מחקה ליה. אבל שטר קדושין לחובה דידה קא אתי ומחקה ליה לזמן דסברה מאי אמרי(נן) דשטרא פסילא הוא כל שכן דמוקמינן לה בחזקת פנויה, הלכך אי מנח ליה גבי דידה מחקא ליה.

    Rashba on Yevamot 31b · Sefaria

    Ritva

    אלא אמר אביי יגיד עליו ריעו תנא בקדושין וה"ה בגירושין נמי חולצת ולא מתייבמת וק"ל ואמאי נייד אביי מאוקמתא דרבא ומפיק מתני' מפשטא דזהו לאו דוקא דהא ממאי דפריך אביי דב' כתי עדים ספקא דרבנן הוא כעובדי דבר שטי' סייעת' היא לרבה דבגרושין מיהת אוקי איתת' בחזקתה שהיא בחזקת התר לשוק ואם אתה אומר חולצת מדרבנן שמא תתייבם ופגע באשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת וכדקא משני רבא לעיל וי"ל דמ"מ מתני' דגיטין שהית' עומד' בר"ה הוה תיובתי' דרבא דמדקתני מחצ' על מחצה חולצת ולא מתייבמת דהא בד' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא ואם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא ודאי ליתיה להאי טעמא ולא חייש לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ותנא בקדושין וה"ה בגירושין ורבא חזר והודה לאביי בזה דכל שיש בקדושי' יש בגרושין ובגרושין נמי בספק קרוב לו ספק קרוב לה חולצת ולא מתייבמת ומיהו לא יתברר לן אי משום דאע"ג דמיירי בב' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא כדאמר אביי השתא ולא ניחוש לומר ואם אתה אומר חולצת ולא מתייבמת או משום דאכתי לרבא כד הוה סבר מעיקרא דב' כתי עדים ספיק' דאורייתא היא אלא דבמתני' בכת א' דספיקא דרבנן ומאי דאודי לאביי היינו דלא חיישי' לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ולפום פשטא דשמעת' משמע כלשון הראשון דלגמרי הודה רבא לאביי דב' כתי עדים ספיקא דרבנן מעובדא דבר שטיא ושלא ניחוש לומר אם אתה אומר חולצות מתייבמת וכן פוסק ר"י ז"ל וק"ל הא דאמרי במס' קדושי' בעובדא דינאי מלכא שהיו אומרי' אשתו נשבית למודעית ויבוקש הדבר ולא נמצא היכי דמיא אלימא דבתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הרי נמצא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלמא לא מוקמי לה אחזקתה ותירוץ ז"ל דאע"ג דאמרי דהיכא דאיכא תרי לבהדי תרי אוקי איתתא בחזקתה ואוקי גברא אחזקתי' הא אזלי' ביה לחומרא מדרבנן לאיסורין של תורה כגון קדושין או גרושין דהכ' ודאי דינאי מלכא מדרבנן הוא דפסלינן לה לעבודה ולתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן לא עבדינן שום חומרא כדאמר בכתובות בהדיא דנפקא עליה קלא דבן גרושה ובן חליצה הוא דכי הוו תרי לבהדי תרי מכשירין ליה כדמוכח התם ומיירי לתרומה בזמן הזה מדרבנן וכן הוא זה וכבר הארכתי בה במקומו בתירוצי' אחרים והאי עובדא דבר שטיא כבר פי' במקומו בפ' האשה שנתארמל' וכן הלכתא והא דמייתי לה אביי בלשון דילמא משום דמספיקא ליה דילמא לאיחלופי ילפי איסורא מממונא וגבי איסורא תרי ותרי ספיקא דאורייתא:

    זהו דקדושי' למעוטי מאי למעוטי זמן דליתיה בקדושי פי' דשט' קדושי' שאין בו זמן כשר לגמרי ואפי' מדרבנן דלא תקון בה רבנן זמן כדמפר' ואזיל וכיון דלא נקטי' הכא אלא למעוטי זמן מכלל דגבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או שאין בו אלא עד א' בקדושי' נמי פסולים אבל נחלקו בזה רבותי י"א שאין פיסולן שוה דגבי קדושי' פסולים הם מן התור' לכל דבר שאין דבר שבערוה פחות מב' וגבי גרושי' הוא משום דכתב וכתב לה ואין למדין המנו לקדושי' דשאני קדושי' דמחייב לאחריני וי"א דכיון דבגירושים נמי בעי שנים דבר שבערוה הוא והתם כתיבה ג"ש:

    כי אכשר רחמנא כתב ידו היינו משום דכתיבת ידו חשובה כעדים למעבד מעשה כשטר ואפילו בגרושי' דבעי' כריתות ולהקל וכל דכן בגירושי' שבא לאסור ולהחמיר ולית לן למיחש בהא במאי דמחייב לאחריני ותדע דהא איתקש הויה ליציא' לענין קדושי שטר וכיון דכן ילפי' לגמרי הלכך כתב בכתב ידו כשר מן התורה ופסול מדרבנן וצרתה חולצת ולא מתייבמת וגבי כתב בכתב סופר ואין בו אלא עד א' כשר דאיכא לאכשורי כשטר קדושי' דהא למ"ד דמיירי בספרא דמובהקי כתב סופר הוי ובמקו' חותם ידו נמי לא הוי כקדושי' דהכא והכא אין דבר שבערוה פחות מב' ולמאן דמוקי' דחתם סופר ועד כ"ש וכ"ש וזהו האמת לפי דעתי וכן דעת מרן ז"ל המובהק הר"ם ובתוס' העלו הדבר הזה:

    והא עבדא דאיכא דקם בכספא פרש"י ז"ל שטר קנין של עבד ותקון רבנן זמן דבכל שטרי מכר תקון רבנן והקשו עליו שלא מצינו בשום מקום בתלמוד שפסלו שטר מכר וממון דעלמא שאין בו זמן ולא תקינו אלא משום בת אחותו דאסורה או משום פירי דתקונהו רבנן ועוד דא"כ אמאי פריך מעבד ליפרך משטר מכירת קרקעות לפי פי' דבשטר שחרור עבד מיירי ומשמע לן דתיקון ביה רבנן זמן כיון דבדיני תורה גמירי לה מאשה בהא נמי דרבנן שוו גיטי נשים ושחרורי עבדי' דבעבד נמי דאיכא למיחש לפירות ואיכא למיחש נמי שיבא לחפות עליו אי רחים ליה משום דעבד לו קורת רוח כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל ויכתוב עליו שחרור בלא זמן כדי שלא יוציאנה ולחפות על הבנים והא דאמרינן דאיכא עבדא דקני בכספא ואיכא דקני בשטרא ה"פ דאיכא עבדא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא כדתנן וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים גבי שטר ע"י עצמו והא דדחי' דהתם רובא בשטרא משום דבכסף ע"י אחרים לא שכיח כפר"י ז"ל:

    ואי לא דכירי זמנין חזו מכתב וסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם פרש"י ז"ל שיעידו מעצמם על פיהם ולא שיעידו מפני מה שרואים בכתבם ובעלמא דרשי' באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפי' רבי' ז"ל בפי' החומש ותרווייהו שמעינן להו מקראי וזה מן הלשון שבתלמוד שמתחלף פי' והכא חיישינן שמא יעידו על פי כתבם בלי שזכרו הענין כלל מעצמם ואפי' ע"י הכתב דאי לא הא דאמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' לאחר כמה שנים ואסיק ר' יוחנ' אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא ע"י הכתב לפי מה שכתב שם ר"י אלפסי ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר בב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעי ורב אלפס תירץ דשאני הכא כיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא ולא אמרי' דה"ל ככותב עדותו בפנקס וק"ל דהא הכא לידה דאיתתא או שלוחא מטא ועוד כמה שטרי מקרען בשוקא שהעדים חותמים ולא מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששולחים עיקר הדבר וי"ל דכיון דשאני הכא דכיון דלא חזי למתבע לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר לראייה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות והנכון בעיקר הקושיא דליתא לקושיא מעיקרא דודאי אלא דמפקי ליה עדים לשטר קדושי' לבית דין ומעידים על כתב ידם ה"נ דמהני ותלמודא הוא דקאמר דחיישינן דילמא לא בעי עדים לאפוקי דאמרי לא יהא שטר כתב ידינו גדול מעדות פינו אי נמי דלא חתמיה להו הוא ואתו ומסהדי על פה מאי דחזו בשטרא בדלא דכירי לה לסהדותא והוו ליה מפיהם ולא מפי כתבם וזה ברור מפי הר"ם ז"ל וא"ת ולנחי' גבי שליש או לינחי' בב"ד לפום מאי דפרישנ' דאע"ג דלא חזי למהוי בה הוי שטר ראיה דבשלמא לפי' רב אלפס ז"ל ל"ק וי"ל דכיון דלא חזו לאנוחי שטרא בידיהם דהנהו דשייכי במילתא לא בעו רבנן למעבד להא תקנתא כיון דזכות דבת אחותו לא שכיח משום פרי ליכא:

    א"ה בגרושין נימא הכי ופרקינן התם זמן להצלה דידה קא אתי ולא מחיקה ליה פרש"י ז"ל דכיון דקא תקון רבנן זמן כי נפיק גיטא שאין בו זמן פסול וקטלינן לה דמוקמינן לה אחזקת' דהויא בחזקת אשת איש והקשו עליו חדא דמקמי דתקון רבנן זמן לא הוה קטלינן ליה דספק נפשות להקל משום פסולה דתקנתא דרבנן לא קטלינן לה ועוד דאמרי' בפ' המביא גט תניין (די"ז) גזייה לזמן ויהבי ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלא אי עביד מהני והתם לכ"ע אמרי' לה בין למ"ד משום פרי בין למ"ד משום בת אחותו וכפרש"י ז"ל שם לכפר"י ז"ל גיטא עיקרו להצלה דידה לאפוקה מחזקת אשת איש וצריך הוא לה על כל פנים דאי לא קטלינן לה על זנותא וכיון דצריך הוא לה סברא דאי מחקה ליה מיפסל דכלהו נשי לאו דינא גמירי אבל שטר קדושין דלחיובה דידה איתעביד למעבד אשת איש מידע ידעה דכי קרעיה ליה או מחקא ליה ומפסיל דזנותא הוא דהוי בחזקת פנויה הלכך קרע' לי' או מחקה ליה וצ"ע:

    ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא ויאמרו פי' דהא בחליצה זו אין איסור אלא שיאמרו שעשינו חליצה בכדי וכיון דכן משום הא לית לן לבטולי מצית יבמין ופרקינן אי במייבם וכו' עד וקם ליה באשר לא יבנה וכו' פי' דלפום דעתייהו שסבורים ששתי יבמות אלו מבית א' מהם אתו למישרי הכי כשרים מבית א' ממש וקם ליה באשר לא יבנה:

    Ritva on Yevamot 31b · Sefaria

    Meiri

    בשני של גיטין י"ז א' ביארנו שחכמים תקנו זמן בגיטין אלא שטעם תקנתו נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלר' יוחנן טעם תקנתו משום בת אחותו ולריש לקיש משום פירי ומפני שהוא סובר שמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכתיבת הגט נתינת עין לגרש הוא ובכאן שאלו מפני מה לא תקנו זמן בקדושין בשלמא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחפה דהא פירי משום פירקונה איתקון אלא למאן דאמר משום בת אחותו דהיינו ר' יוחנן שהלכה כמותו למה לא תקנוהו בקדושין גם כן שהרי יש לחוש בהן משום חפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד לאחר הזנות ואי משום דאיכא דמקדש בכספא הא עבדא ר"ל בגט חירות שבו דאיכא דקני בכספא שהרי קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ותקינו ביה זמן דחד דינא אית להו דהא גמרינן לה לה מאשה ואיכא נמי משום פירי דהיינו מעשה ידיו ומציאתו וכן יש בו משום חפוי כגון שנשא בת ישראל ונוח לו לאדון להכשיר את הבנים ופירשו בה משום דלא איפשר דהיכי נעביד נינחייה גבי דידה מחקא ליה נינחייה גבי דידיה שמא ישא בת אחותו ויחפה עליה נינחייה גבי עדים אי דכירי ניתו ונסהדו אי דלא דכירי וליחזו בכתבייהו מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם כלומר הואיל ואינם זכורים אף לאחר ראיית הכתב ושמא תאמר לינחייה גבי עדים דאדחזו כתב דידהו רמי אנפשייהו ודכירי וכדאמרינן כותב אדם עדותו כו' ואע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל הואיל ועל ידי ראיית הכתב הוא זכור התם דממונא הוא לא גזרינן אבל הכא דדיני נפשות הוא גזרינן דילמא סמכי אכתבא ומסהדי ושמא תאמר נינחייה גבי בית דין או ביד שליש טריחא להו מילתא ולא מזדקקו ומטעם זה לא תקנו זמן בקדושין ומכל מקום כל שכתבו בו זמן למדין הימנו אף לדיני נפשות ושאלו אי הכי בגירושין נמי נימא הכי ותירץ גירושין דעיקר הגט להצלה דידה קא אתי שאם תזנה אחר כך תהא פטורה לא מחקה ליה לזמן משום דחיישא דילמא מפקעא הצלתה בהכי קדושין דלחובה קאתו לעשותה ארוסה מכאן ואילך מחקא ליה ויש מפרשים בהצלה דידה פירושים אחרים וכבר ביארנו סתירתם בשני של גיטין י"ח ב' וכן הארכנו בדין מפיהם ולא מפי כתבם בכדי הצורך בשני של כתובות כ' א':

    המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שלשה אחים נשואים לשלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד לא שעליה זיקת שני יבמין ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה אמר הר"ם סבת זה אינו מן אמרו יבמה וכו' עד שיהא אסורא דאורייתא ואמנם היא גזירה מדרבנן אולי יחשוב ששתיהן מבית אחד הן ואילו ייבם להם אחד או חלץ לאחת וייבם שניה יחשוב שזה גם כן מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד ואין הלכה כר"ש:

    אמר המאירי שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת והרי שנזדקקו שתיהן לשלישי ואלמלא המאמר היו שתי יבמות משני בתים והיה יכול ליבם שתיהן ואין זיקת שני מעכבתו אדרבה פקעא לה וליכא מידי דכי קיימי תרוויהו ראויה לכל אחת מהן וכשמת האחד יאסר לזה על הדרך שכתבנו למעלה ל"א א' לשיטתנו ואלו היה המאמר קונה קנין גמור נתרוקנה זיקת הראשון ואורעה לזיקת השני והיו שתי יבמות מבית אחד עכשו שהמאמר קונה מקצת ואינו קונה לגמרי מצד מה שקונה נעשו במקצת שתי יבמות מבית אחד ומצד מה שאינו קונה נשארו עדין במקצת שתי יבמות משני בתים ומתוך כך שתיהן חולצות ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה את שאין עליה אלא זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ושאלו בגמרא ואם זיקת שני יבמין דאוריתא חליצה נמי לא תיבעי אלא קרא אסמכתא בעלמא וזיקת שני יבמין אינה אלא מדרבנן שהמאמר אינו קונה מן התורה ומן הדין מיבם לשתיהן שהרי משני בתים הן אלא דמדתקון רבנן מאמר הדבר דומה כאלו הן מבית אחד ויאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ובית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואם תאמר ליבם אחת ולחלוץ אחת יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכי תימא יאמרו ויאמרו ומאי איסורא איכא שמאחר שייבם את האחת אף כשיאמרו שהן מבית אחד חליצת האחרת אינה כלום אי מיבם ברישא הכי נמי אלא דילמא חליץ ברישא ולפי מה שסוברים שמבית אחד הם כשחלץ אינו ראוי ליבם דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה ומתוך כך שתיהן חולצות ואיפטורי חדא בדאידך לא דהא מדאוריתא שני בתים הם אלא שתיהן חולצות ולא תימא הני מילי היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה על הדרך שכתבנו אלא אפילו היכא דליכא צרה אלא יבמה אחת שמת בעלה ועשה בה השני מאמר ומת ונזדקקה לשלישי חולצת ואינה מתיבמת והיא הקרויה אשת שני מתים כמו שיתבאר בפרק האשה רבה צ"ו ב':

    ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה משום דמספקא ליה מאמר אם קונה אם לאו והילכך יבומי לתרויהו לא דילמא קני והוו להו מבית אחד איפטורי חדא בדאידך נמי לא דילמא לא קני והוו להו שני בתים אלא מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשני שאם מאמר השני מאמר אשת השני הוא בועל ונפטרה צרתה וחליצה דידה בכדי וגזירה דילמא חליץ והדר מיבם לית ליה ואם מאמר השני אינו כלום אשת ראשון הוא בועל וחליצה האחרת חליצה גמורה היא ואין הלכה כר' שמעון ומפני שהמאמר קונה במקצת ואינה קונה לגמרי:

    מכל מקום פירשו בגמרא שאם נתן השני גט למאמרו הותרה לשלישי כשימות השני ולא סוף דבר צרתה אלא אף היא דמאי דעבד הא שקליה ונמצא המאמר כאלו אינו ודוקא שנתן גט בפירוש למאמרו ולא לזיקתו הא אם נתן גט סתמא פסלה לכל האחים ואפילו צרתה כן ואף כשנתן גט למאמרו בפירוש שהותרה אף היא דוקא לשלישי או לשאר אחים אבל לדידיה ודאי אם לא מת אסורה הואיל ועבד בה מעשה וצרתה דקאמר יש מפרשים אשת השני שנעשית לה צרה במאמר זה ואינו כן שזו כל שכן שבנתן גט סתם מותרת אלא פירושו צרתה הבאה עמה מבית בעלה ויש פוסקים בזו כלישנא קמא דגמרא דקאמר בנתן גט למאמרו דהותרה צרתה ולא היא ר"ל צרתה דמבית בעלה כגון ראובן ושמעון ולוי ומת ראובן ועשה שמעון מאמר ונתן גט למאמרו ולא לזיקתו וצרתה ר"ל אשה אחרת של ראובן מותרת ללוי אבל היא עצמה אסורה ללוי דמיחלפא בבעלת גט דעלמא ובגט סתם אסורה אף צרתה ר"ל צרה שהזכרנו אבל צרתה של בית אחר כגון אשה אחרת של שמעון אפילו נתן שמעון גט לזיקתו של אשת ראובן אין אשתו של שמעון נאסרת ללוי שהרי זיקת אשת ראובן אינה אוסרתה בלא מאמר כל שכן בזו שיש גט לזיקתו ומכל מקום עיקר הדברים לפסוק כלישנא בתרא והותרה אף היא כמו שכתבנו תחלה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    Meiri on Yevamot 31b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והא עבדא דאיכא דקני כו' וא"ת בפ"ק דגיטין כו' וי"ל דכל מילי דחשיב התם כו' אבל זמן דשחרורי עבדים בא להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי עכ"ל ולמ"ד נמי דאיתקון זמן משום שמא יחפה על בת אחותו מ"מ לא בא הזמן להתירה דהא א"נ מחקה ליה לזמן לא קטלינן לה מספיקא וע"י הזמן שיראה למוחקו קטלינן לה וא"כ אדרבה הזמן לא בא אלא לאוסרה (ב) כפי' התוס' לקמן ובתוס' בפ"ק דגיטין תירצו קושייתם בע"א וע"ש:

    Chidushei Halachot on Yevamot 31b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 31, Amud Bet, about 253 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא!…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אלא אמר אביי: (איוב לו, לג) ״יגיד…”

      Named: אביי.

    3. Segment 39 words

      Opens “א"ל רבא: אי ״יגיד עליו ריעו״, מאי…”

      Named: רבא.

    4. Segment 434 words

      Opens “אלא אמר רבא: כל שיש בקידושין יש…”

      Named: רבא.

    5. Segment 514 words

      Opens “ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין? הניחא…”

    6. Segment 67 words

      Opens “אלא, למ"ד משום בת אחותו ליתקין זמן!…”

    7. Segment 711 words

      Opens “משום דאיכא דמקדש בכספא ואיכא דמקדש בשטרא,…”

    8. Segment 824 words

      Opens “א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב…”

      Named: רב אחא, רב יוסף, רב אשי.

    9. Segment 920 words

      Opens “אב"א משום דלא אפשר. היכי ליעביד? לינחה…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד.…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “אי הכי, בגירושין נמי נימא הכי! התם…”

    12. Segment 1219 words

      Opens “מתני׳ ג' אחין נשואין ג' נכריות, ומת…”

    13. Segment 1327 words

      Opens “שנאמר: (דברים כה, ה) ״ומת אחד מהן...…”

      Named: רבי שמעון.

    14. Segment 1421 words

      Opens “גמ׳ ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא, חליצה…”

    15. Segment 1511 words

      Opens “ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא! גזירה שמא יאמרו:…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Yevamot 31b · Segment 8 — “א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: והא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Yevamot 31b · Segment 2 — “אלא אמר אביי: (איוב לו, לג) ״יגיד עליו ריעו״.…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 31b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026