Talmud Builders

    Yevamot 106a

    Chapter 12 - Mitzvat Chalitzah

    גם: יבמות דף ק״ו ע״א, פרק י״ב מצות חליצה

    English translation - Yevamot 106a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1§ The Sages taught: A mistaken ḥalitza is valid. The Gemara asks: What constitutes a mistaken ḥalitza ? Reish Lakish said: Any case in which they say to a yavam who is not well versed in halakha : Let her remove your shoe, and in doing so you will take her in marriage, i.e., the yavam understands that by allowing ḥalitza he will actually be marrying her. Although he actually intended to marry her, having allowed her to remove his shoe validates the ḥalitza . Subsequently it is prohibited for the woman to marry him, and she is permitted to others.

    2Rabbi Yoḥanan said to him: I teach that whether in a case where he had intended to perform valid ḥalitza and she did not intend, or whether she had intended and he did not intend, the ḥalitza is invalid, unless they both intend together as one to perform a proper ḥalitza that would permit her to marry others. And yet you say that in that case when he doesn’t have any intention of permitting her to others, and actually intends to marry her through the act of ḥalitza , her ḥalitza is valid?

    3Rather, a mistaken ḥalitza that is valid refers to any case in which they say to him: Let her perform ḥalitza on you, with the intention of releasing her bond, on the condition that she will give you two hundred dinars afterward, and even if she does not give him the money the ḥalitza is valid, as the stipulated condition is not binding. This idea of Rabbi Yoḥanan is also taught in a baraita , which states: A mistaken ḥalitza is valid. What constitutes a mistaken ḥalitza ? Any case in which they say: Let her perform ḥalitza on you on condition that she will give you two hundred dinars.

    4And an incident occurred involving a certain woman, who happened before her yavam for levirate marriage, yet he was not suitable for her, and they, the judges, said to him: Let her perform ḥalitza on the condition that she will give you two hundred dinars. Afterward, when she did not pay, the incident came before Rabbi Ḥiyya and he validated that ḥalitza .

    5One man came before Rabbi Ḥiyya bar Abba with his yevama in order to have the court convince her to perform a levirate marriage. Rabbi Ḥiyya said to her: My daughter, stand up, for we are beginning to discuss your case now, and the participants must stand. She said to him: Say that her sitting, referring to her desire to remain seated as an act of refusal of even contemplating the possibility of performing levirate marriage, is therefore tantamount to her standing, as levirate marriage is not an option for her. In other words, the option that will enable her to remain standing proud in the future is not to enter into levirate marriage with this man. Rabbi Ḥiyya said to her: Are you acquainted with this yavam and do you know him well enough to know why he wants to perform levirate marriage with you although you are not interested? She said to him: Yes, it is money that he saw in her, a euphemism for herself, and he wants to consume it by taking it from her, and therefore he wishes to enter levirate marriage.

    6Rabbi Ḥiyya said to her: Is he not amenable to you? She said to him: No, I am certain he is not good for me. Rabbi Ḥiyya accepted her wish, but knowing that the yavam was adamant in his desire to marry her, he said to the yavam : Let her remove your shoe, and in doing so you will take her in marriage, for he wanted to mislead him into allowing ḥalitza , which would disqualify a subsequent levirate marriage between them. After he allowed her to perform ḥalitza , Rabbi Ḥiyya said to the yavam : Now, she is disqualified for you forever, since you allowed her to perform ḥalitza . Although you thought it was an act of marriage, she is no longer permitted to marry you, so you have nothing to lose if you permit her to marry others. Therefore, allow her to perform valid proper ḥalitza , so she will be permitted to others. By performing a second ḥalitza , even Rabbi Yoḥanan, who disqualified this form of a mistaken ḥalitza , would have no problem permitting her to remarry based on the second ḥalitza .

    7It is told: The daughter of Rav Pappa’s father-in-law, i.e., his sister-in-law, happened before her yavam for levirate marriage, yet he was not suitable for her, although he wished to perform levirate marriage. The case came before Abaye. Abaye said to the yavam : Let her remove your shoe, and in doing so you will take her in marriage. Rav Pappa said to him: Does the Master, i.e., do you, not accept what Rabbi Yoḥanan said, that this type of ḥalitza does not work at all? Abaye said to him: But what shall I say to him?

    8He said to Abaye that he should say to him as Rabbi Yoḥanan himself suggested: Let her perform ḥalitza on the condition that she will give you two hundred dinars. Convince him to allow ḥalitza on the basis that he will profit financially from it. Abaye told the yavam to do so and he did. After he let her perform ḥalitza , Abaye said to Rav Pappa’s sister-in-law: Go give him the money, for you have agreed to give him two hundred dinars. Rav Pappa said to Abaye on her behalf that a case of: I was fooling you, was what she did to him. She never seriously intended to give him the money when accepting his stipulated condition, and even though the ḥalitza is valid one cannot force her to pay.

    9Isn’t it taught in a baraita : One who was running away from prison and came upon a ferry. He said to the ferry man: Take a dinar, i.e., he offered to pay an amount much larger than the standard fee, and take me across the river. Despite the escapee’s commitment, it is ruled in the baraita that the ferryman receives nothing other than his usual rate, as the escapee is legally exempt from paying the higher amount he had agreed to pay.

    10Apparently, one could have said in such a case: I was deceiving you and never really intended to live up to my side of the agreement, and therefore it is not an actual debt. Here too, she may say to him: I was fooling you, and she is therefore exempt from paying the two hundred dinars. Abaye heard this and agreed.

    11Abaye was amazed at Rav Pappa’s sharpness, as he was a young man at the time of this incident. Therefore, he said to Rav Pappa: Where is your father? He said to him: He is in the city. Where is your mother? He said: In the city. Abaye, who was orphaned in his youth, felt that a large part of Rav Pappa’s success came because his parents lived in close proximity to him and provided for all his needs, freeing him from any need to get involved in business affairs and enabling him to immerse himself in Torah without distractions. Abaye felt a twinge of jealousy and set his gaze upon them, Rav Pappa’s parents, in the pain that he did not have similarly supportive parents, and both Rav Pappa’s father and mother died.

    12§ The Sages taught: A mistaken ḥalitza is valid, while a mistaken bill of divorce is invalid. A coerced ḥalitza is invalid, while a coerced bill of divorce is valid. The Gemara clarifies: What are the circumstances of a coerced bill of divorce? If they force him until he says: I want to give the bill of divorce, then even this type of ḥalitza also should be valid, as although he was initially coerced, he acquiesced. And if he did not say by the end of the giving of the bill of divorce: I want to divorce her, then even this type of coerced bill of divorce should also not be acceptable.

    13The Gemara answers that this is what the Sage said: A mistaken ḥalitza is always valid, while a mistaken bill of divorce is always invalid. A coerced ḥalitza and a coerced bill of divorce are sometimes valid and sometimes invalid. How so? With regard to the one who says after being coerced: I want to give the bill of divorce, it is effective, although he says this as a result of being under compulsion. With regard to the one who does not say: I want to give the bill of divorce, the divorce is invalid.

    14As it is taught in a baraita : It is said with regard to some offerings: “He shall offer it” (Leviticus 1:3). This teaches that they may coerce him to bring the offering he owes. I might have thought this means that he brings the offering totally against his will. Therefore, the continuation of that verse states: “In accordance with his will” (Leviticus 1:3). How can these two contradictory expositions be reconciled? They coerce him by imposing fines or penalties until he says: I want to. And similarly, you find the same principle with respect to bills of divorce for women, as it is prohibited for anyone other than the husband to write the bill of divorce, but they coerce him until he says: I want to divorce her, and then write the bill of divorce on his behalf.

    15§ Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Judges can allow a man and woman to conduct ḥalitza even if the judges do not recognize the participants. In other words, even if they do not have complete testimony before them that proves that these two people are a yavam and a yevama , if two people wish to perform ḥalitza , the judges are not required to check their identities. Likewise, with regard to women making declarations of refusal: If a young woman after reaching majority comes to make a declaration of refusal against her husband, she may do so, even if witnesses do not recognize her and they do not know for sure that she is the wife of the supposed husband.

    16Therefore, in cases where the woman is not identified, although the court may perform ḥalitza and refusals, it may not write a document of ḥalitza , i.e., a document attesting that ḥalitza took place, unless they, the judges, recognize her. And witnesses to the act may not write a document of a declaration of refusal, i.e., a document attesting that a refusal took place, unless they, the judges, recognize the woman, as we are concerned about the possibility of a mistaken court. Perhaps a court will not know that such a document is not complete proof that the action was conducted properly, and will consider it as proof that it was the yevama in this document who removed the shoe, or the wife in this document who made a declaration of refusal. Since the first court can conduct ḥalitza and refusals without accepting witnesses attesting to the identities of the involved parties, a second court cannot rely on these attesting documents alone, but must verify the identities before declaring the women eligible for marriage.

    17And Rava himself said the opposite of what he quoted in the name of others: A court may not conduct ḥalitza unless they, the judges, recognize the participants, and a court may not convene a declaration of refusal unless they, the judges, recognize the young woman. Therefore, witnesses may write a document of ḥalitza even if they do not recognize the woman themselves, as one who witnessed a court conduct ḥalitza can be sure that the court already checked the party’s identities thoroughly. And witnesses may write a document of refusal even if they do not recognize the young woman who has refused, relying on the fact that witnesses must have already attested to their identities. And we need not be concerned about the possibility of a mistaken court, as there is no reason to fear that the first court conducted the case without properly identifying the participants.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    על מנת שתתן לך מאתים זוז - ואע"ג דלא יהבא ליה חליצתה כשירה כדמפורש בכתובות בהמדיר (כתובות דף עד.) דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן תנאה שאפשר להתנות על ידי שליח שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד הוי תנאיה תנאה וכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר:

    בתי עמודי - עמודי והתייבמי לו:

    ישיבתה - מהתייבם לו:

    זו היא עמידתה - זו היא תקנתה:

    לישנא אחרינא בתי עמודי - עמודי על רגליך דכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים בעמידה:

    ישיבתה זו היא עמידתה - קיטעת היא או חולה. אמר לה ידע לה מכיר הוא בה שרוצה לייבמה אמרה ליה אין וממונא חזא בה:

    ידעת ליה - מכרת היא בו שום דבר גנאי:

    אמרה ליה אין ממונא חזא לה - דבר זה היא יודעת בו שאין בא לייבמה אלא כדי לאכול ולכלות ממונה ולגרשה:

    להא דר' יוחנן - דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם:

    הב ליה - דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא כשאר שכירות דעלמא:

    אמר ליה - כיון דחליצה כשירה היא משום דינא נמי לית ליה דכיון דעליה רמיא למיעבד ולא בעי משטה אני בך עבדה ליה:

    מעברא - מעבר ים בספינה:

    אמר ליה אביי - לרב פפא:

    אבוך היכא - כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדן שמעתיך:

    ושכבו - אבוה ואימיה:

    גט מוטעה פסול - אם אינה מקיימת תנאה דאיפשר לגט ע"י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה:

    וכן בגיטי נשים - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

    חולצין אע"פ שאין מכירין - יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין בו שהוא יבמה נזקקין להן ב"ד וחולצין:

    וממאנין - ב"ד נזקקין למיאון אע"פ שאין מכירין:

    לפיכך - הואיל ונזקקין להם אע"פ שאין מכירין אותם:

    אין כותבין גט חליצה - עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנין לה להיות בידה לזכות אא"כ מכירין שהן יבם ויבמה. והשתא דאין כותבין אא"כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבה מיניה דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבי לה:

    חיישינן לב"ד טועין - אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה בפנינו מפלוני ואפילו לא כתבו בו ואישתמודעינהו חיישינן שמא תראה גט זה לב"ד אחר ויסמוכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט זה יבמה הוא אם לאו וישיאו אותה ויהיו טועין בהלכה שאין יודעין שחולצין וממאנין ואע"פ שאין מכירין:

    לפיכך - הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין:

    כותבין גט חליצה - עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואע"פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא טעו ב"ד בהלכה זו לומר חולצין אף על פי שאין מכירין וחלצו לה ממי שאינו יבמה:

    יבמות 106 עמוד א

    Baraita

    1תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה. אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ר"ל כל שאומרים לו: חלוץ, ובכך אתה כונסה.

    2אמר ליה רבי יוחנן, אני שונה: בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד. ואת אמרת חליצתה כשירה?!

    3אלא כל שאומרים לו: ״חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז״. תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

    4ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו: ״חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז״, ובא מעשה לפני רבי חייא והכשירה.

    5ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא. אמר לה: בתי, עמודי! אמרה ליה: אימא ישיבתה זו היא עמידתה. אמר לה: ידעת ליה? אמרה ליה: אין, ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה.

    6אמר לה: לא ניחא לך? אמרה ליה: לא. אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. לבתר דחלץ לה, אמר ליה: השתא, מינך אפסלא לה, חלוץ לה חליצה מעלייתא, כי היכי דתישתרי לעלמא.

    7בת חמוה, דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן? ואלא היכי אימא ליה?

    8אמר ליה: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה. אמר ליה: משטה אני בך עבדה ליה.

    9מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו, ואמר ליה: טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו.

    10אלמא אמר ליה משטה אני בך הכא נמי, משטה אני בך.

    11אמר ליה: אבוך היכא? א"ל במתא. אימך היכא? א"ל במתא. יהיב בהו עיניה ושכיבן.

    Baraita

    12ת"ר חליצה מוטעת כשרה. גט מוטעה פסול. חליצה מעושית פסולה. גט מעושה כשר. היכי דמי? אי דאמר ״רוצה אני״ אפי' חליצה נמי, ואי לא אמר ״רוצה אני״ גט נמי לא.

    13הכי קאמר: חליצה מוטעת לעולם כשר, וגט מוטעה לעולם פסול. חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. הא דאמר ״רוצה אני״, הא דלא אמר ״רוצה אני״.

    14דתניא: (ויקרא כב, יח) ״יקריב אותו״ מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו ת"ל ״לרצונו״. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר ״רוצה אני״. וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר ״רוצה אני״.

    15אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין אע"פ שאין מכירין, ממאנין אע"פ שאין מכירין.

    16לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא אם כן מכירין, ואין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין, דחיישינן לבית דין טועין.

    17ורבא דידיה אומר: אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אא"כ מכירין. לפיכך כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין, וכותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין, ולא חיישינן לבית דין טועין.

    Tosafot

    בתי עמודי - ללשון שפי' בקונטרס עמודי וחלצי לו משמע שצריך עמידה לחלוץ ושמא לכתחלה בעי ולא מיפסלא בהכי כדפרישי' לעיל (יבמות דף קג.) גבי בין עומד בין יושב בין מוטה:

    אין לו אלא שכרו - היינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא (ב"ק קטז: ושם) גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך ואע"פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר:

    רבא אמר רב סחורה - והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף לג. ושם) אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון פירוש שהאיר עיני באותה משנה אחת רבה גרס התם אבל רבא היה תלמידו מובהק כדמשמע הכא ובכמה דוכתין ואית דגרסי התם רבא וי"ל דה"ק אפילו לא אסברן אלא זוהמא ליסטרון בלבד אני חייב לקרוע עליו:

    לפיכך אין כותבין גט חליצה אא"כ מכירין כו' - פירש בקונטרס דחיישינן שמא יטעו בית דין האחרון וישיאוה בלא הכרת יבם ויסמכו על בית דין הראשון וא"ת ואמאי חולצין בית דין הראשון אע"פ שאין מכירין וניחוש דלמא מייתי סהדי שחלצה בב"ד ויסמכו בית דין האחרון עלייהו וישיאוה לשוק בלא הכרה וי"ל דעדים אינם מעידין לחצאין וישאלו להם אם הכירום בית דין הראשון דכולי האי ודאי לא חיישינן:

    ורבא דידיה אמר כו' ולא חיישינן לבית דין טועין - פירוש שמא טעו ב"ד הראשון ועשו בלא הכרה כך פירש הקונטרס וקשה דאין פירוש בית דין טועין שוה דחיישינן לבית דין טועין דרב סחורה היינו בית דין אחרון ולא חיישינן לבית דין טועין דרבא היינו בית דין הראשון ועוד קשה לר"י דאמר פ' יש נוחלין (ב"ב דף קלח: ושם) אמר רב דימי הילכתא לא חיישינן לב"ד טועין ופריך מ"ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין דחיישי' לבית דין טועין כו' אלמא בדרבא גרסי' חוששין לבית דין טועין ונראה לר"י כגירסת ספרים ישנים דגרסי בדרב סחורה לא חיישינן ובדרבא חיישינן וה"פ לא חיישינן לבית דין טועין שמא יטעו בית דין אחרון להשיאה ע"י חליצה שיעידו בחליצה ולא בהיכירא דכולי האי לא חיישינן אלא יחזרו עליהם אם הכירו ב"ד הראשון ורבא סבר דאין חולצין אא"כ מכירין שמא יטעו בית דין האחרון להשיאה על ידי עדים ויאמרו שלא עשו כ"א בהכרה והקשה הר"ר יהודה מדתניא בתוספתא (פי"ב) חולצין לאשה אע"פ שאין מכירין אותה תיקשה לרבא משמיה דנפשיה ותירץ דתוספתא מיירי דאורייתא ואמוראי דהכא איירי דרבנן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בתי עמודי - מה שפירש רש"י ז"ל משום דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה אינו מחוור בעיני, וכבר הארכתי בה למעלה (קג, א) גבי בין יושב בין עומד בין מוטה בס"ד.

    אמר ליה השתא מינך איפסילא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר אני רוצה ואפילו בשוטים. דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) אתא עובדא קומי ר' מנא ועבד כר"ל, [כד] משמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה זמן [תניינות]. וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן מיהא לא מעגנין לה. והכי משמע לי דתנן לקמן בפרק בית שמאי (יבמות קיא, ב) יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואמרינן עלה בגמרא (קיב, א) עד שכופין אותו לחלוץ נכופהו ליבם, ופרקה רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכיון דאסירא ליה כופין אותו לחלוץ, ואפילו לא באה מחמת טענה. דעד כאן לא בעינן באה מחמת טענה אלא כדי לכתוב עליו אגרת מרד כדאיתא בכתובות פרק אע"פ (כתובות סד, א) אי נמי ליתן כתובה למי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה מחמתו, דאי באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה ואם לא לא יתן כתובה כדאיתא לעיל בשלהי פרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א) אבל כל שיושבת עגונה אפילו בלא טענה כופין אותו לחלוץ. והא דאמר ליה רב פפא לאביי לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, ואמר ליה אביי אלא היכי נעביד ואמר ליה חליץ לך על מנת שתתן לה מאתים זוז, ולא שבקיה דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו. משום דלא ניחא ליה בכפיה, דלמא לא מיתרצה אי נמי דגברא אלמא הוא ולא מצו כפו ליה. אי נמי כיון דאפשר ליה בלא כפיה, לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך.

    אלא היכי נעביד אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן כו' - והוא הדין לכל שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה, אלא שטועה שיועיל לו בזה מצד אחר, וכאותה שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם אתא עובדא קומי ר' חייא בר ווא א"ל בני האשה הזאת אינו רוצה לך דרך יבום אלא חליץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין, מן דחלץ לה אמר ליה אין אתו משה ושמואל לא שרו לה.

    בתר דחלוץ אמר לה זיל הב ליה אמר ליה רב פפא משטה אני בך עבדה ליה. איכא למידק היכי הוה מחייב ליה אביי למיתן לי, ורב פפא למאי אצטריך לאתויי ראיה מן הבורח מבית האסורין דאינו פטור אלא בדאתני ליה טפי מאגריה, והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן תתקיים ואם לאו תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט. ותדע לך דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא. ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כחרה, הרי אלו עליה כחוב ועל כרחיה מקבל, כדמוכח במציעא (עז, ב) גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון אלא על כרחין אין מחייבין אותה, אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת. וכיון שכן הכא נמי ימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא, והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה. ויש לומר דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא, ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ו) אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ב ליה) דמדין שכירות הוה בעי חיובי. אלא מכיון דלאו הגון לה הוא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למיחלץ, האי כעין אנוסה היא. ואיהו נמי לא פסיד מידי, דהא לא חזי ליה מינה מידי, והלכך לא יהבה ליה מידי, דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה. וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו. וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן בלבד. אבל רפאהו יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויש מי שפירש דטעמא דמתניתין דמי שהיה בורח מבית האסורין, היינו משום דחייב הוא להצילו, ומשום הכי אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. (ועיין ריטב"א ומאירי).

    הגרש"י ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובהל' גדולות וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין וכו' לפיכך כתובין אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לבית דין טועין. ופירש רש"י ז"ל אין עדים כותבין לה דחוששין לבית דין טועין, דאם כותבין לה העדים ראינה שחלצה בבית דין פלוני ואף על פי שלא יכתבו לו ואשתמודענוהו חיישינן שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוהו על פי גט זה, דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי. אבל כשלא יכתבו לה אף על פי שתביא עדים לבית דין שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי, דכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני בית דין, לעולם אין הבית דין מתירין אותה לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוהו אם לאו. אי נמי דכיון שהיא באה ואין גיטה בידה, חוששין שמא לא נגמרה להם עדות ולא הכירוהו ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולפיכך העדים יכולים לכתוב אף על פי שאין מכירין, ואין חוששין שמא טעו בית דין וחלצו אף על פי שלא הכירו, שאין חוששין לבית דין טועין. וקשה קצת דכיון דאין חולצין אלא אם כן מכירין, מאי רבותא דלא חיישינן לבית דין טועין, אפילו בעדים נמי בכי הא לא חיישינן, דלעולם בראשונים אין חוששין שמא טעו, כדתניא התם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלא, ב) גבי מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך גובה ואין צריך להביא ראיה. ושמא מתוך שאמר רב הונא חוששין לבית דין טועין, אמר נמי רבא אין חוששין. ואף על גב דהכא אמרינן בדרבא אין חוששין לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין ילפינן מינה דחוששין לבית דין טועין, לא תיקשי לך, דהכא קאי אלפיכך כותבין, כלומר כיון שאין בית דין חולצין עד שיכירו לפיכך העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אף על פי שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינין אם לא, לפי שאין חוששין לבית דין טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין אלמא חוששין לבית דין טועין, כלומר, מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי. משום דקא סבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא. ואם בית דין ראשון נזקקין להם אף על פי שלא הכירום, יבואו בית דין אחרון לטעות אחר הראשון ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו ויסמכו עליהם ויתירום, וזה הוא שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין. ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך, דכיון שחולצין אף על פי שאין מכירין הכל יודעין ולא טעו בכך לומר שהכירו. אבל אלו כתבו לה העדים בכי הא חיישינן דלמא יטעו, משום דקסבר דלא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל. ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסי בדרב הונא אין חוששין לבית דין טועין ובדרבא חוששין לבית דין ובדרבא חוששין לבית דין טועין (עיין תוס' ד"ה ורבא בשם ספרים ישנים), וה"פ חולצין אף על פי שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו בית דין שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום, לפיכך לא הזכירו עדים משום דעדים דאי לא כתבי ואשתמודענוהו אלא סתם לאו כלום הוא. ולמי שכתב ואשתמודענוהו ליכא למיחש, דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבו הכי אלא אם כן קים להו במלתא דקמאי אשתמודעוהו. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. כלומר, שאם יטעו הבית דין הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לעדים טועין ליכא למיחש כדאמרן, דאי לא כתבי ואשתמודענוהו לא סמכי בית דין עלייהו, דבתר בי דינא לא דייקא אבל בתר עדים דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (שם). ואם תאמר למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין. ומאי שמנא מהא דתנן בקדושין פרק האומר (סג, ב) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמרינן עלה בגמרא (שם) נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. זו אינה קושיא, משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו יבמה אלא אחר, וזה מערים כדי לפוטרה מן היבם ולישאה במקום אחר, ואינן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה, דמימר אמרינן זה בעצמו הוא שנחלץ או אחר אחר היה לו שחלץ ופטרה, וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם. אבל התם ליכא למיחש למידי, דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן, וכיון שכן אף הן אין מקלקלין את עצמן וחוששין שמא יבא בעל ומערער. ואם תאמר ניחוש שמא יהא שמו כשם אותו שקדש. כבר אמרו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסז, ב). ואם תאמר ניחוש דלמא מסיק שמיה כשם אותו שקדש. כבר אמרו (שם) צריך להכיר שם האיש בגט והוא הדין נמי לשם האשה, ואם תאמר עוד אף על פי שהוחזקו שמותיהן בעיר, ניחוש דלמא אחרינא יש דשמו כשמו כך לתרי יוסף בן שמעון בעיר אחת לא חיישינן, כדאיתא בגט פשוט (ב"ב קסז, ב ותוס' שם ד"ה וליחוש והוכיחו כן מב"מ יח, ב) ואיתא נמי לקמן במכלתין (יבמות קטו, ב). ותדע לך דלא דמו דהא התם (קדושין שם) נאמן אף לכנוס כדאמר רב אסי התם וקיימא לן כותיה.

    הא דאמר רבא אין ממאנין אלא אם כן מכירין - פירוש אלא אם כן מכירין האשה, אבל בשמכירין האשה אף על פי שאין מכירין הבעל ממאנין, דמאי איכפת לן בבעל, דהא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום, שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא. אלא ההקדפה בהכרת האשה במיאון, דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה שנתקדשה. ואם תאמר היא גופה מאי איכפת לן והלא אלו רוצה למאן תמאן, ואם היא אינה רוצה למאן בבעל מאי קא מהנה להו האי דממאנה עכשיו בפנינו. ויש לומר דלמא מייתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מאנה לה וקרובים ירתי לה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 106a

    Yevamot 106a. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 435 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 106a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026