Talmud Builders

    Yevamot 40a

    Back to index

    English translation — Yevamot 40a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1as initially, before the flour was consecrated, it was among all other foods that are permitted to him, and then when the flour was consecrated as a meal-offering, it became forbidden to him, and then once a handful of the offering was brought on the altar, it reverted from its forbidden status and became permitted to him. One might have thought that it would revert to its original permitted status; therefore, the verse states: “It shall be eaten unleavened in a sacred place” (Leviticus 6:9), which indicates that it is a mitzva to eat it.

    2The Gemara asks: Granted, according to Rava, who said: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of the Rabbis; according to him, here, in the first clause, this is what the baraita is saying: “It shall be eaten unleavened in a sacred place” indicates that it is a mitzva for the priest who prepares the offering to eat it himself. As, initially, before the flour was consecrated, it was among all other foods that are permitted to him: If he wishes, he may eat it, and if he wishes, he may choose not to eat it. When the flour was consecrated, it became forbidden to him, and then once a handful was brought on the altar, it reverted from its forbidden status and became permitted to him. One might have thought that it would revert to its original permitted status, so that if he wishes, he may eat it, and if he wishes, he may choose not to eat it.

    3The Gemara interjects that the logic of this last statement seems implausible: Could it be that if he wishes, he may choose not to eat it? But isn’t it written: “And they shall eat those things through which atonement is attained” (Exodus 29:33), which teaches that the priests eat portions of the offering and by their doing so the owners who brought the offering attain atonement? Clearly, then, the eating of the offerings is not volitional.

    4Rather, the baraita should be understood as saying: One might have thought that if he wishes, he may eat it, and if he wishes, another priest may eat it; therefore, the verse states: “It shall be eaten unleavened in a sacred place” (Leviticus 6:9), to teach that it is a mitzva for the priest who prepares the offering to eat it himself. This explanation of the first clause of the baraita is entirely consistent with Rava’s explanation of the latter clause concerning the mitzvot of levirate marriage. In his opinion, both clauses demonstrate that there is a mitzva to perform an action in a case where one might have thought there was none.

    5However, according to Rav Yitzḥak bar Avdimi, who said that the baraita is in accordance with the opinion of Abba Shaul and explained the baraita accordingly as teaching the correct manner in which the mitzva is to be performed, here, in the first clause concerning the meal-offering, what two manners of eating are there of which one would be prohibited?

    6And if you would say that the baraita might refer to two types of eating and is saying: One might have thought that if he wishes he may eat it with an appetite, and if he wishes he may eat it though an act of excessive eating, forcing himself to eat despite already being fully satiated; perforce this is not correct, as does excessive eating have the legal status of an act of eating? Didn’t Reish Lakish say: One who eats through an act of excessive eating on Yom Kippur is exempt from the punishment of karet indicated in the verse: “For whatever soul it be that shall not be afflicted in that same day shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29)? From this it is apparent that excessive eating does not have the legal status of an act of eating.

    7The Gemara therefore suggests a different interpretation of the baraita that is consistent with Rav Yitzḥak’s opinion: Rather, say the baraita is referring to two different manners in which the meal-offering was prepared: If he wishes he may eat it unleavened, and if he wishes he may eat it leavened.

    8The Gemara interjects that the logic of this last statement seems implausible: Could it be that if he wishes, the offering could be leavened? But isn’t it written: “Their portion shall not be baked leavened” (Leviticus 6:10), and Reish Lakish said that both the handful brought on the altar and even the priest’s portion shall not be baked leavened? Rather, the baraita should be understood as saying: One might have thought that if he wishes he may eat it unleavened, and if he wishes he may eat it even if it was prepared by being boiled. Therefore, the verse taught that one must eat it unleavened. Understood in this way, this clause of the baraita is also consistent with Rav Yitzḥak’s opinion.

    9The Gemara asks: With regard to this possibility of eating the meal-offering boiled, what are the circumstances, i.e., how is it classified? If it is considered to be unleavened because it is presumed that the flour never managed to rise before it was cooked, then it is unleavened and there is no reason to prohibit its use; and if it is not considered to be unleavened because it is presumed that the flour managed to rise before it was cooked, then it is certainly disqualified from use because the Merciful One states that the offering must be “unleavened” (Leviticus 10:12). How, then, could one ever have questioned whether it is permitted to eat the meal-offering if it was boiled?

    10The Gemara explains: No; actually, I could say to you that the boiled meal-offering is considered to be unleavened, and nevertheless it is disqualified because it is for this very reason that the verse repeated the requirement that it be unleavened, in order to invalidate a meal-offering that was boiled.

    11The Gemara asks: But if boiled flour is invalid as a meal offering, then with regard to this statement that we said that boiled flour is unleavened, for what halakha is it relevant? The Gemara answers: It is to say that a person fulfills his obligation with it on Passover. This is because even though he initially boiled it, since he subsequently baked it in an oven, it is called “bread of affliction” (Deuteronomy 16:3), and therefore a person fulfills his obligation with it on Passover.

    12MISHNA: One who performs ḥalitza with his yevama is like any one of the other brothers with respect to the inheritance of the deceased brother’s estate, i.e., each of the brothers takes an equal share of the inheritance. And if there is a father of the deceased, who is still alive, the property of the deceased belongs to the father. One who consummates levirate marriage with his yevama thereby acquires his deceased brother’s property solely for himself. Rabbi Yehuda says: In either case, whether he consummated the levirate marriage or performed ḥalitza , if there is a father who is still alive, the property belongs to the father.

    13GEMARA: The Gemara asks with regard to the opening clause of the mishna: The fact that one who performs ḥalitza does not gain any special rights to the inheritance of the deceased brother is obvious; why did the mishna teach it? The Gemara answers: It could enter your mind to say that the ḥalitza takes the place of the levirate marriage and therefore the brother who performs ḥalitza should take all the property in the same way as one who consummates the levirate marriage. Therefore, the mishna teaches us that this is not the case.

    14The Gemara asks: If so, that the mishna’s point is to teach that by performing ḥalitza one is not afforded any additional rights to the inheritance, why is the mishna formulated as: He is like any one of the other brothers, placing the emphasis on what he gains? It should have instead taught: He is still only like one of the other brothers, which would emphasize the mishna’s point that by performing ḥalitza he does not gain any additional rights.

    15Rather, the mishna needs to teach the opening clause in this manner because it could enter your mind to say that since by performing ḥalitza with his yevama he caused her to forfeit the possibility of consummating the levirate marriage, he should be penalized and should forfeit any entitlement to his brother’s property. Therefore the mishna teaches us that this is not so.

    16§ The mishna states: If there is a father of the deceased, who is still alive, the property of the deceased belongs to the father. The Gemara explains: As the Master said with regard to the laws of inheritance ( Bava Batra 115a): A father of the deceased takes precedence over all the father’s descendants. Therefore, since the father is still alive, the brothers do not inherit at all.

    17The mishna states: One who consummates levirate marriage with his yevama thereby acquires his deceased brother’s property. The Gemara asks: What is the reason for this? The Merciful One states in the Torah: “He shall succeed in the name of his dead brother” (Deuteronomy 25:6), and he has succeeded him by marrying his wife; consequently, he succeeds him by acquiring his property as well.

    18§ The mishna continues by citing an opposing opinion. Rabbi Yehuda says: In either case, whether he consummated levirate marriage or performed ḥalitza , if there is a father who is still alive, the property belongs to the father. The Gemara cites a ruling on this dispute: Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And similarly, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    19And Ulla said, and some say that it was Rabbi Yitzḥak Nappaḥa who said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? As it is written: “And it shall be that the firstborn that she bears shall succeed in the name of his dead brother” (Deuteronomy 25:6). The term “firstborn” is understood to be a reference to the yavam . By referring to him in this way the Torah indicates that his rights to his brother’s estate are like those of a firstborn child’s rights to his father’s estate: Just as a firstborn has no rights to any of his father’s estate during the lifetime of the father, and he may take his double portion only upon the father’s death, so too, this yavam as well has no rights to any of his brother’s estate during the lifetime of the father.

    20The Gemara asks: If there is truly a comparison between the yavam who consummated the levirate marriage and a firstborn, then one should also say that just as the firstborn takes a double portion of his father’s estate after the death of the father, so too, this yavam should become entitled to take a double portion of the father’s estate after the father’s death, i.e., the portion due to him as a son, and that portion that would have been awarded to his brother. However, this is not the case; if the yavam is not actually the father’s firstborn then he receives only an equal portion of the inheritance together with the other brothers.

    21The Gemara explains: Is it written in the Torah: He shall succeed in the name of his father? No, it is written: “He shall succeed in the name of his dead brother,” which indicates that he succeeds his brother but not in the name of his father, i.e., the Torah never granted him any special entitlement to his father’s estate, and so he should not receive a double portion of it.

    22The Gemara asks: Since Rabbi Yehuda holds that the halakha that the yavam inherits from his brother, which is stated in the verses describing levirate marriage, applies only when the father is no longer alive, perhaps the other halakhot in those verses also apply only when the father is no longer alive, and accordingly one should say: When there is no father who is still alive, which means that the yavam takes the inheritance, only then should the mitzva of levirate marriage apply, but when there is a father who is still alive, which means that the yavam does not take the inheritance, in that case the mitzva of levirate marriage should not apply.

    23The Gemara rejects the possibility of saying this: Does the Merciful One make the mitzva of levirate marriage dependent upon inheritance? Certainly not; rather, in all cases the yavam should consummate the levirate marriage, and then if there is an inheritance to which he is entitled, he takes it, and if not, he does not take it.

    24Rabbi Ḥanina Kara, the Bible expert, was sitting before Rabbi Yannai, and he was sitting and saying: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yannai said to him: Leave the study hall and recite your verses outside, as you are incorrect in your ruling; in fact, the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    25In another incident, a tanna who would recite baraitot in the study hall taught a baraita before Rav Naḥman: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Naḥman said to him: But then it follows that in accordance with whose opinion is the halakha ? It is the opinion of the Rabbis. The Gemara asks: But this fact is obvious, as in a dispute between one individual Sage and many other Sages, the halakha is always decided in accordance with the opinion of the many.

    26The tanna said to him: Are you saying that this statement in the baraita is unnecessary and so I should remove that ruling from the baraita when I recite it in the future? Rav Naḥman said to him: No, do not remove it, as although the statement is unnecessary, it is correct. Rav Naḥman explained further: It must be that originally the baraita that you were taught stated: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling was difficult for you because you knew that the halakha is always decided in accordance with many, and so you reversed the statement of the baraita to say, as you presently recited it, that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And with regard to the manner in which you reversed it, you reversed it well, and therefore you should leave it in its current form.

    27MISHNA: In the case of one who performs ḥalitza with his yevama , by rabbinic decree it is as though she had been married to him and then he divorced her. Consequently, he is forbidden to engage in relations with her relatives and she is forbidden to engage in relations with his relatives.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שבתחלהקודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר:

    ונאסרהכשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ:

    יכול תחזור וכו'כדמפרש:

    בשלמא לרבא דאמר רבנן היאומצוה קתני ולא קתני למצוה:

    ה"ק כו' ואכלו אותםאת הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה:

    רצה הואכהן שעבד עבודתה:

    אלא לרב יצחקדתני למצוה ואבא שאול היא:

    הכא מאי תרי גווני איכאדקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע"כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא:

    אכילה גסה מי מקריא אכילה והאמר ר"ל כו'וכיון דלאו אכילה היא מואכלו אהרן ובניו דרישא נפקא:

    פטורדלא עבר על אשר לא תעונה שאף זה עינוי הוא שמזיק את עצמו:

    אלאתרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת"ל מצות תאכל ולא חמץ:

    לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותהלהכי סמיך חלקם ללא תאפה חמץ לומר אפי' שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ ומהתם נפקא:

    חלוטברותחים:

    רצה חלוט אוכלהת"ל מצות ולא חלוט:

    אי מצה היא מצה היאוהיכי מימעיט ממשמעות דמצות תאכל:

    ואי לאו מצה היא מצות אמר רחמנאבשירי מנחת חובה דכתיב בצו את אהרן ואכלוה מצות וה"ה לשאר מנחות ולמה לי מצות תאכל:

    מתני' הרי הוא כאחד כו'ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו:

    זכה בנכסי האחואפילו גירשה למחר:

    גמ' פשיטאדלא איבד זכותו:

    מהו דתימאכלומר לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי:

    אי הכידלגרועי אתא הוה ליה למיתני אינו אלא כאחד כו':

    ה"ג אלא סלקא דעתך אמינא ליקנסיה הואיל ואפסדה מייבוםשפסלה על האחין:

    אף האי נמילאחר מיתת האב אם מת האב לאחר יבומו של זה מודה ר"י דנוטל זה חלקו וחלק אחיו:

    על שם אחיו כתיב ולא על שם אביוכתיב וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל תו לא שקיל [דאי שקיל השתא לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו דהא ירתינהו]:

    היכא דאיכא אב דלא שקיליבם נחלה לא תתקיים מצות יבום:

    איסמייהלכולה מתני' דמשנה שאינה צריכה היא:

    אמר ליה לאתסמייה דאת הלכה כרבי יהודה אתנייך ומשנה צריכה הואי:

    ומיקשה הוא דקשיא לךהיכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה ואפכת לה ושפיר עבדת דאפכת לה:

    מתני' אסור בקרובותיהכאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה:

    יבמות 40 עמוד א

    1שבתחלה היתה עליו בכלל היתר. נאסרה, וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל ״מצות תאכל במקום קדוש״ מצוה.

    2בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא, הכי קאמר: ״מצות תאכל במקום קדוש״ מצוה. שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה (נאסרה, חזרה והותרה, יכול תחזור להיתירה הראשון), רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה.

    3רצה אינו אוכלה?! והכתיב: ״(שמות כט״, לג) ״ואכלו אותם אשר כופר בהם״, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין!

    4אלא: רצה הוא אוכלה, רצה כהן אחר אוכלה, ת"ל ״מצות תאכל במקום קדוש״ מצוה.

    5אלא לרב יצחק בר אבדימי, דאמר אבא שאול היא, הכא מאי תרי גווני איכא?

    6וכי תימא: רצה לתאבון אוכלה, רצה אכילה גסה אוכלה, אכילה גסה מי שמה אכילה? והאמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה׃

    7אלא: רצה מצה אוכלה, רצה חמץ אוכלה.

    8והכתיב: ״(ויקרא ו״, י) ״לא תאפה חמץ חלקם״, ואמר ריש לקיש: ואפילו חלקם לא תאפה חמץ! אלא: רצה מצה אוכלה, רצה חלוט אוכלה.

    9האי חלוט היכי דמי? אי מצה היא הא מצה היא, ואי לא מצה היא ״מצות״ אמר רחמנא!

    10לא, לעולם אימא לך מצה היא, ולהכי תנא ביה קרא לעכב.

    11אלא חלוט מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא? לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אע"פ דחלטיה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור ״לחם עוני״ קרינא ביה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

    Mishna

    12החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה. ואם יש שם אב נכסים של אב. הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו. ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך, אם יש שם אב נכסים של אב.

    Gemara

    13פשיטא! סד"א חליצה במקום יבום קיימא, ונשקול כולהו נכסי, קמ"ל׃

    14אי הכי, הרי הוא כאחד מן האחים אינו אלא כאחד מן האחים מיבעי ליה!

    15אלא, סד"א הואיל ואפסדה מיבום, לקנסיה, קמ"ל:

    16אם יש שם אב. דאמר מר: אב קודם לכל יוצאי ירכו.

    17הכונס את יבמתו וכו'. מ"ט (דברים כה, ו) ״יקום על שם אחיו״ אמר רחמנא, והרי קם.

    18ר' יהודה אומר וכו'. אמר עולא: הלכה כר' יהודה. וכן א"ר יצחק נפחא: הלכה כר' יהודה.

    19ואמר עולא, ואיתימא ר' יצחק נפחא: מ"ט דר' יהודה, דכתיב: ״(דברים כה״, ו) ״והיה הבכור אשר תלד״ כבכור, מה בכור אין לו בחיי האב אף האי נמי אין לו בחיי האב.

    20אי: מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב!

    21מידי ״יקום על שם אביו״ כתיב״? ״יקום על שם אחיו״ כתיב, ולא ״על שם אביו״.״

    22אימא: היכא דליכא אב דלשקול נחלה תתקיים מצות יבום, היכא דאיכא אב [דלא] שקיל נחלה לא תתקיים מצות יבום.

    23מידי יבום בנחלה תלה רחמנא? יבומי מיבמי, ואי איכא נחלה שקולי ואי לא לא שקיל.

    24יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי, ויתיב וקאמר: הלכה כר' יהודה. א"ל פוק קרי קרייך לברא, אין הלכה כר' יהודה.

    25תני תנא, קמיה דרב נחמן: אין הלכה כר' יהודה. א"ל אלא כמאן, כרבנן? פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים!

    26א"ל אסמייה?! א"ל לא. את הלכה אתנייך, ומוקשה הוא דאקשי לך, ואפכת. ולמאי דאפכת, שפיר אפכת.

    Mishna

    27החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.

    Tosafot

    רצה כהן אחר אוכלהוהא דדרשינן בפ"ב דקדושין (דף נג.) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב א"נ הכא מרבוי ילפינן דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה:

    מאי תרי גווני איכאדליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה:

    אכילה גסה ביוה"כ פטורוא"ת דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר דף כג. ושם) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) משל לב' בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם פסחו ואחד אכלו אכילה גסה ומשמע התם דתרוייהו נפקי אלמא הויא אכילה וי"ל דתרי עניני אכילה גסה הם:

    מצות אמר רחמנאפי' בקונט' ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' ובשמיני של מלואים כתיב ואפילו לשמואל דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט:) דלא ילפינן דורות משעה שמא הכא איכא שום יתור:

    שנה בה קרא לעכבהך דהכא לא הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דעלמא דמהיכא תיתי לעכב דדלמא למצוה הוא דאמר רחמנא דלא ליעבד חלוט אלא לעכב כלומר דבעינן מצה מעלייתא ולא חלוט:

    כיון דהדר אפייה בתנוראו באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אר"ת דהתם בלא הדר אפייה בתנור ועוד אר"ת דהתם בחלוט גדול דומיא דאשישה ולא חשיב לחם עוני לפי שהוא גדול ולא משום דחלוט א"נ התם בבלילתו קשה והכא בבלילתו רכה כגון סופגנין או חלת המשרת דמפרש התם דהיינו חלוט של בעלי בתים דלא מחייב בחלה ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע"ג דחלטיה אבל בלילתו עבה מיפסל לעשות דחשיב לחם עשירות אפי' לא הדר אפייה ובפ' כל שעה (שם ד"ה פרט) הארכתי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא וכו'תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא. וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו, (עיין פסחים ל, ב שאין החלוט מחמיץ). להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה.

    כיון דהדר אפייה בתנור או באלפספירוש דהא מדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט (מנחות נג, א) שמע מינה דלחם הוא ואפילו הדר אפייה באלפס, דהא במנחות מנחת מאפה תנור איכא ומנחת מרחשת ומנחת מחבת איכא.

    יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קםכלומר ואף על פי שפירש מיד אחר כניסה וכמו שפרש"י (במשנה ד"ה זכה). ירושלמי (ה"ז) היו שתי יבמות עשה מאמר בזו ובעל לזו מה נפשך אם במאמר יזכה אם בביאה יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי. ולא אמרינן בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אף על פי שגירש מיד, דשאני התם דהרי קם ואלו רצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא (ועיין ריטב"א).

    ואלא כמאן כרבנן פשיטאתמיהא לי מלתא דפסקו בה עולא ור' יצחק נפחא כר' יהודה מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא. ובירושלמי (שם) נמי פסקו כר' יהודה רב ור' יהושע בן לוי ור' הושעיא. ונראה לי דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכה כר' יהודה ולא תנא תנא הלכה כרבנן ארגיש ביה דאיהו לא הוה דאיכא מאן דפסק כר' יהודה ואיהו איפכא תני לה משום דקשיא ליה כדמפרש ואזיל, ומשום הכי אמר ליה למאי דסבירא לך למאי איצטריכו למיפסק הלכה כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתנייך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 40a

    Yevamot 40a. The full printed text of this folio side — 27 numbered segments, about 485 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שבתחלה קודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר:

    ונאסרה כשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ:

    יכול תחזור וכו' כדמפרש:

    בשלמא לרבא דאמר רבנן היא ומצוה קתני ולא קתני למצוה:

    ה"ק כו' ואכלו אותם את הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה:

    רצה הוא כהן שעבד עבודתה:

    אלא לרב יצחק דתני למצוה ואבא שאול היא:

    הכא מאי תרי גווני איכא דקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע"כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 40a · Sefaria

    Tosafot

    רצה כהן אחר אוכלה והא דדרשינן בפ"ב דקדושין (דף נג.) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב א"נ הכא מרבוי ילפינן דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה:

    מאי תרי גווני איכא דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה:

    אכילה גסה ביוה"כ פטור וא"ת דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר דף כג. ושם) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) משל לב' בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם פסחו ואחד אכלו אכילה גסה ומשמע התם דתרוייהו נפקי אלמא הויא אכילה וי"ל דתרי עניני אכילה גסה הם:

    מצות אמר רחמנא פי' בקונט' ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' ובשמיני של מלואים כתיב ואפילו לשמואל דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט:) דלא ילפינן דורות משעה שמא הכא איכא שום יתור:

    שנה בה קרא לעכב הך דהכא לא הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דעלמא דמהיכא תיתי לעכב דדלמא למצוה הוא דאמר רחמנא דלא ליעבד חלוט אלא לעכב כלומר דבעינן מצה מעלייתא ולא חלוט:

    כיון דהדר אפייה בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אר"ת דהתם בלא הדר אפייה בתנור ועוד אר"ת דהתם בחלוט גדול דומיא דאשישה ולא חשיב לחם עוני לפי שהוא גדול ולא משום דחלוט א"נ התם בבלילתו קשה והכא בבלילתו רכה כגון סופגנין או חלת המשרת דמפרש התם דהיינו חלוט של בעלי בתים דלא מחייב בחלה ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע"ג דחלטיה אבל בלילתו עבה מיפסל לעשות דחשיב לחם עשירות אפי' לא הדר אפייה ובפ' כל שעה (שם ד"ה פרט) הארכתי:

    Tosafot on Yevamot 40a · Sefaria

    Rashba

    אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא וכו' תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא. וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו, (עיין פסחים ל, ב שאין החלוט מחמיץ). להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה.

    כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס פירוש דהא מדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט (מנחות נג, א) שמע מינה דלחם הוא ואפילו הדר אפייה באלפס, דהא במנחות מנחת מאפה תנור איכא ומנחת מרחשת ומנחת מחבת איכא.

    יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם כלומר ואף על פי שפירש מיד אחר כניסה וכמו שפרש"י (במשנה ד"ה זכה). ירושלמי (ה"ז) היו שתי יבמות עשה מאמר בזו ובעל לזו מה נפשך אם במאמר יזכה אם בביאה יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי. ולא אמרינן בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אף על פי שגירש מיד, דשאני התם דהרי קם ואלו רצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא (ועיין ריטב"א).

    ואלא כמאן כרבנן פשיטא תמיהא לי מלתא דפסקו בה עולא ור' יצחק נפחא כר' יהודה מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא. ובירושלמי (שם) נמי פסקו כר' יהודה רב ור' יהושע בן לוי ור' הושעיא. ונראה לי דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכה כר' יהודה ולא תנא תנא הלכה כרבנן ארגיש ביה דאיהו לא הוה דאיכא מאן דפסק כר' יהודה ואיהו איפכא תני לה משום דקשיא ליה כדמפרש ואזיל, ומשום הכי אמר ליה למאי דסבירא לך למאי איצטריכו למיפסק הלכה כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתנייך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת.

    Rashba on Yevamot 40a · Sefaria

    Ritva

    אינו אלא כאחד מן האחי' מבעי ליה סד"א הואיל ואפסדה מיבם פי' לא קאמרי' דלעולם אתא תנא לאשמועי' שלא יפסד חלקו ולא פשיטא הוא דסד"א הואיל וכו' :

    והא דתנן הכונס את יבימתו זכה בנכסי אחיו פי' דיקום על שם אחיו פי' דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וא"ת למה לן למיסב עלה הרי קם וי"ל דתנא דמתני' אתא לאשמועי' שזכה בנכסי' ואע"פי שיש שם אב שהוא נוחל בעלמא להכי פרישנא טעמא דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וכיון שכן יש במשמעו אעפ"י שיש שם אב ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' במשנתי' דה"ק זכה בנכסי' אעפ"י שגרשה בו ביום וכיון שכן להכי אצריכיה לומר יקום אמר רחמנא והרי קם ומיהו אמרי' בירושלמ' שאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמו' שעשה מאמר בזו וכנס לזו לא זכה בנכסי':

    על שם אחיו כתיב וכיון דלא שקיל תו לא שקיל ותי' רבתי הוא דהאי מאי דשקיל אחרי כן בנכסי אביו על שם אחיו הוא שנוטל חלקו וחלק אחיו וי"ל דהיינו מאי דאמרי' דעל שם אחיו משמע לאחיו כשמת דהא על אחיו הרי הוא כתב בנחלת אחיו כדגמרי' בג"ש בפ' כיצד וא"כ הראוי לנחול אותו כשימות ולא שיטול חלקו כשימות אחיו אחרי כן:

    היכא דאיכא אב לא תתקיים מצות יבום פי' דכולה פרשה תלויה זו בזו ומהדרי מידי בנחלה תלה רחמנא כלומ' לא תלה אלא נחלה ביבום:

    פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וא"ת והא כמה אמוראי דפסקו לעיל כר' יהודה והיכי מתמהי על מאן דפסק כרבנן שמתרצי' דכיון דלא אמר הלכה כחכמים משמע לן דקסבר דליכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה ולהכי אמר ליה לפי דבריך אינך צריך לפסוק כלום דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואינו מחוור והנכון דאפי' איכא כמה אמוראי דפסק' הלכה כיחידאה כל היכא דתנא לה סתמא כל כמה דלא נפסק כיחידאה מסתמא משמע לו דס"ל דהלכת' כרבנן ואינו צריך לפסוק כדבריהם:

    ולמאי דאפכת אפכת שפיר פי' כיון ששנו הלכה כרבי יהודה שפיר אפכת לומר אין הלכה כר' יהודה האי לישנא עדיף טפי מלמימ' הלכה כחכמי' או כי היכי דתיפוק מדברי הפוסק הלכה כר' יהודה או משום דלא תשנה הרבה בגרסא שאמרו לך ומפני זה כפל רב נחמן לשונו לומר למאי דאפכת שפיר אפכת ופסקו רבוותא ז"ל הלכה כרב נחמן דבתרא:

    Ritva on Yevamot 40a · Sefaria

    Meiri

    האוכל אכילת קדשים אכילה גסה לא יצא שאין אכילה גסה קרויה אכילה וכמו שאמרו האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור ולאו דוקא מלא תעונה מפני שאף אכילה זו יש בה ענוי אלא אף מאכילה שאינה קרויה אכילה ויש שואלים בה שהרי אמרו בהוריות י' ב' מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וגו' לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ואמר ליה ריש לקיש האי פושע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עבד יש לומר שאכילה גסה האמורה שם לאו דוקא אלא שאוכלים להשביע נפשם ולא לכונת מצוה וכבר ידעת שמצות אין צריכות כונה:

    רוב המנחות נאכלות מצה ואפילו שיירי מנחה הנאכלים לכהנים שנאמר לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם וכו' ואע"פ שהחלוט מצה היא מכל מקום מנחה אינה בחלוט אפילו חזר ואפאו בתנור אלא אפייה גמורה מתחלתה וחלוט זה שאנו אומרין שהוא מצה ר"ל שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"פ שחלטו ברותחין מתחלתו פירושו הואיל ואחר כך אפאו בתנור או באילפס שמאחר שכן לחם הוא ומה שאמרו פסחים ל"ו ב' לחם פרט לחלוט פירושו שלא חזר ואפאו ויש בתירוצה פנים אחרים וכבר ביארנום במקומם בשני של פסחים:

    המשנה הרביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מכל האחין לנחלה אם יש שם אב הנכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ר' יודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב אמר הר"ם אין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה ר"ל לנחלת נכסי האח המת שלא נאמר הואיל וחלץ לה והפקיעה מיבום קונסין אותו שיפקע הוא מן הנחלה לגמרי אלא אין קונסין אותו והרי הוא כאחד מן האחים לנחלת נכסיו ויורש עם שאר אחים אם אין שם אב ואם יש שם אב הנכסים של אב שמאחר שנעקרה מצות יבום האב קודם לכל יוצאי ירכו:

    הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו המת ואפילו גירש מיד ואפילו במקום שיש שם אב דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם:

    ר' יהודה אומר בין כך ובין כך ר"ל בין חלץ בין כנס אם יש שם אב הנכסים של אב ולא נאמר שהיבם קם תחת אחיו לנחלה אלא במקום שאין אב ופירשו בגמרא טעמא מדכתיב והיה הבכור אשר תלד מה בכור אינו נוטל בחיי האב כלום שהרי האב קודם אף יבם אינו יורש בחיי האב כלום ושאלו עליה בגמרא אם כן נימא נמי מה בכור לאחר מיתת אב נוטל פי שנים אף יבם כן ר"ל שיטול פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו כלומר והרי אינו כן שאין היבם יורש נכסי האח אלא מה שהיה מוחזק ביד האח אבל אינו נוטל חלק המת בנכסי האב וכן אם נפלו למיתנא נכסים ממקום אחר אין היבם זוכה בהם אלא כל האחים יורשים בשוה ותירץ מידי יקום על שם אביו כתיב וזו ראיה לשיטה שכתבנו בפרק כיצד כ"ד ב' בסוגית המשנה הששית שאין היבם נוטל חלק אחיו המת אלא במה שהיה מוחזק בידו ומכל מקום לשיטה אחרת שכתבנו שם אנו צריכים לפרש כאן אי מה בכור נוטל פי שנים אף יבם לאחר מיתת אב יהא נוטל פי שנים ר"ל אע"פ שאין אחיו בכור יטול הוא חלק בכורה כבכור ויהא זוכה בשלשה חלקים חלקו וחלק אחיו וחלק בכורה אע"פ שלא היה אחיו בכור ותירץ לו מידי על שם אביו כתיב כו' ומכל מקום זוכה הוא בחלק אחיו על כל פנים אם היה המת פשוט באחת ואם היה בכור בשתים ואין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן ובתלמוד המערב פ"ד ה"ז אמרו היו שם שתי יבמות עשה מאמר לזו ובעל לזו מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת האחין מותרין והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו אמר הר"ם העקר בזה שהאדם כאשר חלץ לאשת אחיו הנה כאלו היא היתה אשתו וגרשה וכל מה שיתחייב מקרובי האשה כאשר גרשה יתחייב מקרובי החלוצה וכמו כן תאסר עליו צרת קרובת חלוצתו מפני שקרובת חלוצתו כערוה היא עליו וכבר בארנו שצרת ערוה היא אסורה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Yevamot 40a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח כו' יש לדקדק דמאי קא קשיא ליה למאי הלכתא קאמרת דחלוט מצה היא דהא שפיר איכא הלכתא הכא דאי הוי אמר לאו מצה היא ע"כ אתא קרא דמצות תאכלו לעכב ממש והשתא דמצה היא מהיכא תיתי לעכב אלא למצוה אמר רחמנא דלא תיעבד כמו שפירשו התוס' וי"ל דהא נמי קא קשיא לך דמנא לך הא למימר דמצה היא ולא אתא קרא אלא למצוה דלמא לאו מצה היא ואתא קרא לעכב ממש ולפי זה הא דמשני לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח דאיכא התם יתורא דקרא לומר דמצה היא (ג) וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 40a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 40, Amud Aleph, about 485 words in 27 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 27 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “שבתחלה היתה עליו בכלל היתר. נאסרה, וחזרה…”

    2. Segment 237 words

      Opens “בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא…”

      Named: רבא.

    3. Segment 317 words

      Opens “רצה אינו אוכלה?! והכתיב: (שמות כט, לג)…”

    4. Segment 414 words

      Opens “אלא: רצה הוא אוכלה, רצה כהן אחר…”

    5. Segment 514 words

      Opens “אלא לרב יצחק בר אבדימי, דאמר אבא…”

      Named: רב יצחק בר אבדימי, אבא.

    6. Segment 623 words

      Opens “וכי תימא: רצה לתאבון אוכלה, רצה אכילה…”

    7. Segment 77 words

      Opens “אלא: רצה מצה אוכלה, רצה חמץ אוכלה.…”

    8. Segment 823 words

      Opens “והכתיב: (ויקרא ו, י) ״לא תאפה חמץ…”

    9. Segment 917 words

      Opens “האי חלוט היכי דמי? אי מצה היא…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “לא, לעולם אימא לך מצה היא, ולהכי…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “אלא חלוט מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא?…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “מתני׳ החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן…”

    13. Segment 1311 words

      Opens “גמ׳ פשיטא! סד"א חליצה במקום יבום קיימא,…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “אי הכי, הרי הוא כאחד מן האחים…”

    15. Segment 157 words

      Opens “אלא, סד"א הואיל ואפסדה מיבום, לקנסיה, קמ"ל:…”

    16. Segment 1611 words

      Opens “אם יש שם אב. דאמר מר: אב…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “הכונס את יבמתו וכו'. מ"ט (דברים כה,…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “ר' יהודה אומר וכו'. אמר עולא: הלכה…”

      Named: עולא.

    19. Segment 1931 words

      Opens “ואמר עולא, ואיתימא ר' יצחק נפחא: מ"ט…”

      Named: עולא.

    20. Segment 2017 words

      Opens “אי: מה בכור נוטל פי שנים לאחר…”

    21. Segment 2115 words

      Opens “מידי ״יקום על שם אביו״ כתיב? ״יקום…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “אימא: היכא דליכא אב דלשקול נחלה תתקיים…”

    23. Segment 2315 words

      Opens “מידי יבום בנחלה תלה רחמנא? יבומי מיבמי,…”

    24. Segment 2421 words

      Opens “יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי,…”

    25. Segment 2518 words

      Opens “תני תנא, קמיה דרב נחמן: אין הלכה…”

      Named: רב נחמן.

    26. Segment 2616 words

      Opens “א"ל אסמייה?! א"ל לא. את הלכה אתנייך,…”

    27. Segment 279 words

      Opens “מתני׳ החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה, והיא…”

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Yevamot 40a · Segment 18 — “…אומר וכו'. אמר עולא: הלכה כר' יהודה. וכן א"ר…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 40a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026