Talmud Builders

    Yevamot 90b

    Back to index

    English translation — Yevamot 90b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rav Ḥisda said to Rabba: I wanted to raise a difficulty against you from the halakha of an uncircumcised man. The Sages decreed that one who converts on the eve of Passover may not partake of the Paschal lamb, due to his ritual impurity. According to Beit Hillel, one who separates from the foreskin by being circumcised is ritually impure like one who separates from the grave ( Pesaḥim 92a). This is the halakha despite the fact that by Torah law he is obligated to bring the offering. Rav Ḥisda continued: And I also thought of asking from the case of sprinkling the waters of a purification offering for one who became ritually impure through contact with a corpse, as the Sages rendered it prohibited for one who is impure to receive the sprinkling on the eve of Passover that occurred on Shabbat, although this prevents him from partaking of the Paschal lamb.

    2And I was likewise going to raise a question from the case of a circumcision knife, which the Sages decreed may not be carried on Shabbat, despite the fact that this entails the neglect of a Torah mitzva. And I also wanted to raise a question from the case of a linen cloak, on which the Sages did not allow one to place ritual fringes made of wool. This is a decree that was issued lest he do the same with a garment worn only at night, which is exempt from fringes, and therefore this would be a mixture of wool and linen that is forbidden, although this means that he is unable to fulfill the mitzva of ritual fringes.

    3And likewise I wanted to mention a difficulty from the case of the lambs sacrificed on Shavuot . When the festival of Shavuot occurs on Shabbat, the Sages rendered it prohibited to sprinkle the blood of its sacrificial lambs if the offerings had not been slaughtered with the proper intention, despite the fact that the sprinkling itself is not prohibited by Torah law. And similarly, there is a difficulty with regard to the halakha of the shofar , which is sounded on Rosh HaShana, and yet the Sages rendered it prohibited for it to be blown on Shabbat, lest one carry it four cubits in the public domain.

    4And finally I wished to raise a difficulty from the case of a lulav , which may not be carried on the first day of Sukkot that occurred on Shabbat, for the same reason the Sages rendered it prohibited to sound the shofar on Rosh HaShana that occurs on Shabbat. However, now that you have resolved for us that an action defined as a case of: Sit and refrain from action, is not considered uprooting, all these are also cases of sit and refrain from action.

    5The Gemara suggests: Come and hear another proof. The verse states with regard to a true prophet: “To him you shall listen” (Deuteronomy 18:15). From here it is derived that even if the prophet says to you: Transgress one of the mitzvot of the Torah, for example, as in the case of Elijah at Mount Carmel, who brought an offering to God on that mountain during a period when it was forbidden on pain of karet to sacrifice offerings outside the Temple, with regard to everything that he permits for the requirement of the hour, you must listen to him. This indicates that a Torah mitzva can indeed be uprooted in an active manner.

    6The Gemara answers: There it is different, as it is written: “To him you shall listen,” which means that it is a positive mitzva to obey a prophet, and a positive mitzva overrides a prohibition. The Gemara asks: And let him derive from this case a principle that the Sages have the same power as a prophet. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. Since Elijah acted with the aim of preventing the Jewish people from worshipping idols, it was temporarily permitted for him to override a mitzva, in order to strengthen Torah observance with regard to a particular matter in which the people are lax.

    7The Gemara suggests another proof. Come and hear: The Sages rendered it prohibited for a man who has sent a bill of divorce to his wife to cancel it in the presence of a court without her knowledge after he has given the bill of divorce to his messenger but before she gets the document. The prohibition was instituted to prevent a situation where the messenger, who is unaware of the cancellation, gives her the bill of divorce and she marries another man under the mistaken impression that she is divorced. If he proceeded to nullify it regardless, it is nullified; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: He cannot nullify or add to its condition in a case where the bill of divorce included a stipulation. For if so, i.e., if he has the ability to cancel the bill of divorce, what good is the power of the court in their decree that one may not do so?

    8The Gemara explains the proof from this source: And here it is a case where by Torah law, the bill of divorce is nullified, and yet due to the reason of: What good is the power of the court, his nullification is ineffective, which means that we permit a married woman to all men. The Gemara answers: The halakhot of marriage afford no proof, as with regard to one who betroths a woman, he betroths on the authorization of the Sages, and in this case the Sages nullified the betrothal, which they can do because their consent was required for the betrothal to be effective in the first place.

    9Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case when he betrothed with money, as it can be explained that the Sages declared the money ownerless, thereby negating the betrothal. However, if he betrothed by means of sexual relations, what can be said? The Gemara answers: The Sages equated his relations with this woman with licentious sexual intercourse. Since in this situation as well the acquisition of betrothal is effective only by authorization of the Sages, they have the power to declare it invalid.

    10The Gemara cites yet another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar ben Ya’akov said: I have heard that the reason why the court may administer lashes and punish not by Torah law, i.e., in response to actions for which one is not liable to receive punishment by Torah law, is not so as to transgress matters of Torah, but to establish a safeguard for the Torah. And an example of this is an incident involving a certain person who rode on a horse on Shabbat in the days of the Greeks, an act that is prohibited by rabbinic law, and they brought him to the court and they stoned him as a desecrator of Shabbat. They did so not because he was deserving of this, as riding a horse is not punishable by stoning by Torah law, but because the hour required it, as at that time Jews were negligent with regard to Shabbat observance.

    11And again, an incident occurred involving a certain person who cohabited with his own wife under a fig tree in plain view, and they brought him to the court and flogged him, not because this punishment was fitting for him, as it is not prohibited by the Torah for one to engage in relations with his wife wherever he chooses, but because the hour required it, to discourage others from engaging in licentious behavior. This shows that the court can uproot a Torah mitzva even by means of a positive action such as stoning. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. As stated above, the court may uproot a Torah mitzva so as to strengthen Torah observance in general, as was the case with the prophet Elijah.

    12§ The mishna taught: Neither this one, her first husband, nor that one, her second, may become impure for her, if they were priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha ? The Gemara explains that it is written: “But to his relative, who is close to him, for her he may defile himself” (Leviticus 21:2), and the Master said: “His relative” is his wife.

    13And it is further written: “He shall not defile himself, a husband among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4). It may be inferred from this apparent contradiction between the verses that there is a husband who becomes impure for his wife, and there is a husband who does not become impure. How so? He becomes impure for his fit wife, but he does not become impure for his disqualified wife. Since in the case of the mishna, the woman in question is disqualified with regard to both men, neither of them may become impure for her.

    14§ The mishna further taught: Neither this one nor that one is entitled to her found articles. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that the found object of a wife belongs to her husband? So that he should not harbor enmity toward her, due to her refusal to give him the item she found. Here, however, let him harbor much enmity toward her, as the Sages want him to divorce her.

    15§ And the mishna also taught that neither man is entitled to her earnings. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that a wife’s earnings belong to her husband? Because she eats his food. In this case here, since she does not have rights to his food, her earnings are not his either.

    16§ And the mishna further taught that they may not nullify her vows. The Gemara similarly explains: What is the reason that the Merciful One states that a husband may nullify his wife’s vows? So that she should not have to fulfill a vow that will cause her to become repulsive to him, such as refraining from washing or from applying cosmetics. Here, let her be highly repulsive, as the Sages want their relationship to end.

    17§ The mishna taught that if she was an Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אמר ליהרב חסדא לרבא:

    בעאי לאותובך ערל והזאה וכו'דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה:

    ערלדאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח:

    הזאהשבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

    ואזמללגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה:

    וסדין בציציתדמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (מנחות דף מ.):

    וכבשי עצרתלא קבלתי מרבותי ומ"מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו'. והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני:

    שופר ולולבמצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו':

    אליו תשמעוןבנביא אמת כתיב:

    כגון אליהו בהר הכרמלשהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה:

    מיגדר מילתאלעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים:

    ביטלובעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל:

    מה כח ב"ד יפהשהתקינו שלא לעשות כן:

    והא הכא דמדאורייתא מצי מבטל ליהעד דמטי לידה דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ונתן בידה ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא:

    אדעתא דרבנןתולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר:

    ואפקעינהו רבנןעל ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע דהפקר ב"ד הפקר:

    התינח קדיש בכספאאיכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה:

    קדיש בביאהמאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה:

    א"לכיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות. ואית דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי כסף דאורייתא נינהו ומג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה במסכת קידושין (דף ב.) וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי שינויא דשני שויוה רבנן כו' הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא:

    שהיה רוכב על סוסואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה (ביצה דף לו:):

    וסקלוהוכמחלל שבת גמור:

    צריכה לכךהיתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה:

    שהטיחבעל:

    כדי שלא תתגנה על בעלהכגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט:

    יבמות 90 עמוד ב

    1אמר ליה, בעאי לאותובך: ערל, הזאה.

    2ואזמל, סדין בציצית.

    3וכבשי עצרת, ושופר,׃

    4ולולב. השתא דשנית לן ״שב ואל תעשה״ לא מיעקר הוא, כולהו נמי ״שב ואל תעשה״ נינהו.

    5ת"ש (דברים יח, טו) ״אליו תשמעון״ אפילו אומר לך: עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו.

    6שאני התם, דכתיב: ״אליו תשמעון״. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני.

    7ת"ש בטלו מבוטל, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו, ולא להוסיף על תנאו. א"כ מה כח ב"ד יפה.

    8והא הכא, דמדאורייתא בטל גט, ומשום ״מה כח בית דין״ קא שרינן אשת איש לעלמא! מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין,׃

    9א"ל רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

    10ת"ש א"ר אלעזר בן יעקב: שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

    11ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך! מיגדר מילתא שאני.

    12ולא זה וזה מטמאין לה. מנלן? דכתיב: ״(ויקרא כא״, ב) ״כי אם לשארו הקרוב אליו״, ואמר מר: ״שארו״ זו אשתו,׃

    13וכתיב: ״(ויקרא כא״, ד) ״לא יטמא בעל בעמיו להחלו״, יש בעל שמיטמא, ויש בעל שאין מיטמא. הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו כשרה, ואינו מיטמא לאשתו פסולה.

    14ולא זה וזה זכאין במציאתה וכו'. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי ליה איבה. הכא תיהוי ליה איבה ואיבה.

    15ובמעשה ידיה. טעמא מאי אמרי רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקאכלה מזוני, הכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה לאו דידיה.

    16ולא מיפר נדריה. טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה, הכא תתגנה ותתגנה.

    17היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה וכו'.

    Tosafot

    כולהו נמי שב ואל תעשה הואוא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה"ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא:

    וליגמר מיניהוא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב:

    כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדשפי' בפרק השולח (גיטין לג.) [וע"ע תוס' ב"ב מח:]:

    טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבהתימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע"פ (כתובות נח:) ק כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא:

    היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטאוא"ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל יבמות לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר"י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ונגמר מינה מגדר מלתא שאנייש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

    ולא זה וזה מטמאין להמאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

    מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבהואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

    כדי שלא תתגנהפירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 90b

    Yevamot 90b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 302 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אמר ליה רב חסדא לרבא:

    בעאי לאותובך ערל והזאה וכו' דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה:

    ערל דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח:

    הזאה שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

    ואזמל לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה:

    וסדין בציצית דמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (מנחות דף מ.):

    וכבשי עצרת לא קבלתי מרבותי ומ"מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו'. והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני:

    שופר ולולב מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו':

    16 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 90b · Sefaria

    Tosafot

    כולהו נמי שב ואל תעשה הוא וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה"ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא:

    וליגמר מיניה וא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב:

    כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' בפרק השולח (גיטין לג.) [וע"ע תוס' ב"ב מח:]:

    טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה תימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע"פ (כתובות נח:) ק כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא:

    היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא וא"ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל יבמות לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר"י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:

    Tosafot on Yevamot 90b · Sefaria

    Rashba

    ונגמר מינה מגדר מלתא שאני יש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

    ולא זה וזה מטמאין לה מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

    מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

    כדי שלא תתגנה פירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.

    Rashba on Yevamot 90b · Sefaria

    Ritva

    ת"ש אליו תשמעון עד הכל לפי השעה שמע לו וא"ת ולמה ליה דאדרבה שאני התם כדקאמר לפי שעה שהוא הוראת שעה בעלמא. הא לתקן לדורות כן אין שומעי' לו וי"ל דהשתא קס"ד דנקט לפי שעה לומר שהנביא או ב"ד מורין כן אפי' לדורות לצורך שום תיקון ושום סייג לתורה ולאפוקי שלא יאמרו חזר בו הקב"ה ממצוה זו שזה בכלל לא תגרע ממנו:

    ונגמר מיניה ופרקי' מגדר מילתא שאני אבל פרש"י ז"ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל בזה השיבם מעבודת כוכבים וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשבתות אבל בעלמא לא ויש שפיר' שב ואל תעשה שאני מגדר מילתא שאני כלומר לעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילת' לשעה אבל לעקור דבר מן התור' לדורות לא וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב"ד עוקרי' או אפי' לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם אבל לעקור לד"ת לדורות אין להם רשות:

    ולא זה וזה מטמאי' לה מ"ט כלומר למה אין הראשון שהוא בעלה מן התורה מיטמא לה ובדין הוא דיכולים למימר דמשום קנסא כי זו ודאי קרא ולא ענו לה כשהוא יורש ואינו קובר אלו היה חייב לקברה מן התורה אלא דקושטא דמילתא קא משני מדאוריתא אינו מטמא לאשתו פסולה:

    הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה פי' דהא קרי ביה שארו אבל אשתו פסול' דבעמוד והוצי קרי' ביה לא יטמא בעל בעמיו:

    ולא במציאת' מציאה מ"ט תקינו רבנן משום דלא תהוי לה איבה הכא תהוי ותהוי וא"ת א"כ אלמנה לכ"ג למה זכאי במציאת' דהתם נמי תהוי לה איבה וי"ל דשאני התם כיון דיש לה כתובה וכל תנאי כתובה חוץ ממזונות כדי שלא יהיו גורמי' לקיימה אינו בדין שלא יהא הוא זכאי במציאתה אבל הכא שאין לה תנאי כתובה ולא כתובה אע"ג דשורת הדין שלא נקנוס אותה בדידה ראו חכמי' ללכת אחר טעם עיקר התקנה כדי לקנסה לתת איבה בניהם כדי שיוציאנה:

    Ritva on Yevamot 90b · Sefaria

    Meiri

    ולמדת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן אתה מוצא בערל שאמרו בגר שמל וטבל ערב הפסח שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומדברי סופרים גזירה שמא יעשה לשנה הבאה כמו שנאמרה בפסחים פרק האשה ונדחית בכך מצות קרבן הפסח שהיא מצות עשה וכן אתה מוצא בהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאין מזין אותו בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לעשות פסח שהוא בחובת עשה וכן אתה מוצא באיזמל שאין מביאין אותו אפילו דרך גגות וחצרות כדי לקיים מצות מילה בזמנה וכן הדין בציצית ר"ל טלית של פשתן בתכלת של צמר לדעת הפוטר אע"פ שכלאים בציצית מותר מן התורה מפני שחכמים גזרו בה משום כסות לילה כמו שביארנו וכן לולב ושופר שנדחין בשבת מגזירת הבאה וכלן משום דשב ואל תעשה שאני ומה שהוזכרו כאן כבשי עצרת לענין ביאור פירושו בכבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן שכשרים והם כשלמים בעלמא להיות ניתרין באכילה כמו שביארנו בשני של יום טוב שיזרק הדם ויאכל הבשר ואם היה שבת כגון שחל עצרת בשבת וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק אע"פ שאם זרק הורצה אלמא אתי שבות של זריקה ודחי עשה של אכילת קדשים ומכל מקום לענין פסק אינה עולה יפה שהרי אין זריקת שבת מועלת לאכילת היום שהרי אסור לבשל כמו שביארנו במסכת יום טוב:

    כבר ביארנו שכל שנעשה בהוראת שעה דרך גדר וסייג וקדוש השם עוקרין בו דבר מן התורה אף בקום עשה והוא הענין שסמך בו אליהו בהר הכרמל לשחוט קדשים בחוץ ולהקריב בבמות בשעת איסורן כדי לעשות גדר וסייג להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את העם בתשובה ומכאן אמרו אליו תשמעון אפילו אמר לך נביא עבור על אחת מן המצות בהוראת שעה שומעין לו חוץ מעבודה זרה שאפילו העמיד חמה באמצע רקיע אין שומעין לו אפילו לשעה הא במצוה אחרת ולשעה שומעין לו כמו שביארנו בסנהדרין צ' א' ועל זו אמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בשני יוניים שהיו פרוצין באותו זמן בעבירות והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו מפני שהשעה צריכה לכך:

    בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או שלח לה שליח לבטלו הרי זה בטל ובראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם ולא היה מודיע לאשה והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דלא ידעא ומינסבא ומכל מקום אף לאחר התקנה אם בטלו שלא בפניה מבוטל ולא הוקשה ממנה כאן אלא לדעת רשב"ג ואין הלכה כמותו וכבר ביארנו הענין יפה במקומו בשלישי של גיטין ל"ג א':

    Meiri on Yevamot 90b · Sefaria

    Maharam

    תוד"ה ולגמור מיניה וכו' אברהם היכא שמע ליה יצחק בהר המוריה וכו' עד ואמר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו וכו'. ר"ל דלעולם אפילו לב"ד שרי לעבור משום מגדר מלתא והיינו משום דהב"ד יודעים דכשיעברו בענין זה יהיה גדר לדבר אבל התם אי לאו דהיה מוחזק איך היו סומכין עליו להקריב שחוטי חוץ כדי שירד אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא לעבודת כוכבים שמא לא ירד האש ונמצא שיעברו על דברי תורה בחנם לכך צריך התם טעמא דמשום דהיה מוחזק בנביאות היו סומכין עליו וק"ל:

    Maharam on Yevamot 90b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 90, Amud Bet, about 302 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “אמר ליה, בעאי לאותובך: ערל, הזאה.…”

    2. Segment 23 words

      Opens “ואזמל, סדין בציצית.…”

    3. Segment 33 words

      Opens “וכבשי עצרת, ושופר,…”

    4. Segment 416 words

      Opens “ולולב. השתא דשנית לן ״שב ואל תעשה״…”

    5. Segment 524 words

      Opens “ת"ש (דברים יח, טו) ״אליו תשמעון״ אפילו…”

    6. Segment 610 words

      Opens “שאני התם, דכתיב: ״אליו תשמעון״. וליגמר מיניה!…”

    7. Segment 723 words

      Opens “ת"ש בטלו מבוטל, דברי רבי. רבן שמעון…”

      Named: רבן שמעון.

    8. Segment 823 words

      Opens “והא הכא, דמדאורייתא בטל גט, ומשום ״מה…”

    9. Segment 917 words

      Opens “א"ל רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא,…”

      Named: רב אשי.

    10. Segment 1041 words

      Opens “ת"ש א"ר אלעזר בן יעקב: שמעתי שב"ד…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “ולא זה וזה מטמאין לה. מנלן? דכתיב:…”

    13. Segment 1326 words

      Opens “וכתיב: (ויקרא כא, ד) ״לא יטמא בעל…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “ולא זה וזה זכאין במציאתה וכו'. טעמא…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “ובמעשה ידיה. טעמא מאי אמרי רבנן מעשה…”

    16. Segment 1615 words

      Opens “ולא מיפר נדריה. טעמא מאי אמר רחמנא…”

    17. Segment 177 words

      Opens “היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה וכו'.…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Yevamot 90b · Segment 7 — “…מבוטל, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Yevamot 90b · Segment 9 — “א"ל רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 90b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026