Talmud Builders

    Yevamot 39a

    Back to index

    English translation — Yevamot 39a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And Abaye holds that according to Beit Hillel, with regard to the husband’s rights to his wife’s property, his hand is like her hand, but not any stronger. Accordingly, the yavam has a weaker hand in her property than she does, because the rights of a yavam are always weaker than those of the husband himself. Therefore, she is considered to be in possession of the property, and when she dies, her heirs, i.e., her father and his heirs, inherit it. However, Beit Shammai assume that the husband’s hand is stronger than his wife’s hand. Therefore, the hand of the yavam , which is weaker than the husband’s hand, is nevertheless equally as strong as the hand of the yevama , and therefore they rule that if she dies, the yavam and her heirs divide up the property.

    2Rava said to him: I hold that if the property was bequeathed to her when she was still under the first husband, everyone, i.e., both Beit Hillel and Beit Shammai, agrees that his hand is stronger than her hand, and therefore the hand of the yavam will be equally as strong as that of the yevama , and if she dies the property will be divided between the two sides.

    3Therefore, Rava presents his own resolution to the apparent inconsistency in Beit Shammai’s rulings in the mishna: Rather, both this first clause and that latter clause concern cases in which property was bequeathed to her when she was a widow waiting for her yavam . The first clause concerns a case in which the yavam had not performed a levirate betrothal with her, and the latter clause concerns a case in which he had performed a levirate betrothal with her.

    4The Gemara explains the rationale behind Rava’s explanation: And Rava holds that according to Beit Shammai a levirate betrothal with a yevama affords her a status equivalent in some aspects to a woman who is definitely betrothed and in other aspects to a woman about whom there is uncertainty whether she is married. The Gemara elucidates: She is similar to a woman who is definitely betrothed with regard to nullifying the levirate bond of her rival wife, so that the rival wife need not perform levirate marriage or ḥalitza . And she is similar to a woman about whom there is uncertainty whether she is married with regard to empowering the yavam to divide up the property that she attained while she was waiting for her yavam .

    5The Gemara notes: An interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Elazar that is in accordance with the opinion of Rava. And an interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina that is in accordance with the opinion of Abaye.

    6The Gemara objects: And did Rabbi Elazar actually state this interpretation that is in accordance with the opinion of Rava? But didn’t Rabbi Elazar say: According to Beit Shammai a levirate betrothal acquires the yevama only with regard to nullifying the levirate bond of a rival wife so that she need not perform levirate marriage or ḥalitza ? This implies that it does not acquire her with regard to enabling the yavam to inherit from her. This, then, stands in contrast to Rava’s interpretation.

    7The Gemara offers two possible solutions: Reverse the opinions, so that Rabbi Elazar is in accordance with Abaye, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, is in accordance with Rava. And if you wish, say instead: Actually, do not reverse the opinions, since Rabbi Elazar can be understood to be in accordance with the opinion of Rava, as Rabbi Elazar could have said to you: When I said the statement that implies that a levirate betrothal acquires in a very limited sense, the intention was only that its acquisition is limited in that giving her a bill of divorce is still insufficient for her in order to release her from the levirate bond; rather, she also needs to perform ḥalitza . But to suggest that he does not acquire her with regard to dividing up the property she attained, did I say that? Certainly not, as in fact a levirate betrothal acquires her to that extent as well, as Rava assumes.

    8Rav Pappa said: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died.

    9The Gemara explains Rav Pappa’s statement: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, as it teaches: Her property that enters and leaves the marriage with her. What is the meaning of: That enters, and what is the meaning of: That leaves? Is it not: That enters into the domain of the husband and leaves the domain of the husband when she dies, and then enters into the domain of the father? Interpreted in this way, the mishna explicitly considers the period in which she was still married to her first husband, and likewise, the case in which she came into the possession of property should be understood as referring to a case in which she did so while still married. This is consonant with Abaye’s interpretation, but not with Rava’s.

    10And when Rav Pappa said: Even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died, he meant as follows: Instead of disputing who has the rights to the property itself, which necessitates considering the case after her death, let Beit Hillel and Beit Shammai dispute the more immediate case when she is still alive and dispute who has the rights to the use and produce of the property.

    11The Gemara concludes: And there is nothing more to say concerning this matter, i.e., as Rav Pappa noted, while it is undeniable that the mishna’s formulation supports Abaye’s interpretation, it is equally true that the case discussed by the mishna would appear to challenge his interpretation.

    12§ The mishna states: If the yavam consummated the levirate marriage with her, then her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara asks: With regard to what halakha is this said? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is to say that once they have consummated the levirate marriage, the only way to legally dissolve the marriage is if he divorces her with a bill of divorce, but ḥalitza is of no avail, and after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife, as the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife does not apply to her.

    13The Gemara examines the first clause of Rabbi Yosei bar Ḥanina’s statement: Isn’t it obvious that to sever his relationship with her, he divorces her with a bill of divorce? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that since it is written: “And take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage with her” (Deuteronomy 25:5), continuing to refer to the marriage as a levirate marriage even after the verse has stated that he took her as a wife, one might claim the Merciful One is saying that the original levirate bond continues to be upon her, and therefore, with ḥalitza , yes, they can sever the relationship, but with a bill of divorce, no, the relationship would not be severed. Therefore, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that the relationship can be severed with a bill of divorce alone.

    14The Gemara examines the second clause: Isn’t it obvious that after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that the mitzva that the Merciful One imposes upon him, he has performed, and therefore now that there is no longer any mitzva to marry her, she should once again be established as forbidden to him by the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. To dispel this notion, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that there is no longer any prohibition against remarrying her.

    15The Gemara challenges this ruling: But why not say that this is indeed so, that she should be forbidden to him? The Gemara explains: The verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5), indicating that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense.

    16§ The mishna states: The only exception to this is that her marriage contract will still be payable from the property of her first husband and not from the property of the yavam . The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: A wife was acquired to him by Heaven, and since he did not choose her as a wife, he did not obligate himself to pay her marriage contract.

    17The Gemara qualifies the mishna’s ruling: And if she has no ability to collect her marriage contract from the first husband, since he died without leaving any property with which to pay it, the Sages instituted an ordinance for her benefit that she must receive a new marriage contract from her second husband, i.e., the yavam . This was instituted so that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, since doing so would incur a financial burden on his part.

    18MISHNA: The mitzva of levirate marriage is for the eldest of the brothers to consummate the levirate marriage. If the eldest does not want to do so, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. If they do not want to do so, the court returns to the eldest brother and says to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.

    19If a brother made his decision dependent upon the possibility that one of his other brothers will eventually consummate the levirate marriage, saying that he will do so only if they do not, then whether he makes it dependent upon a brother who is currently a minor, meaning that the yevama should wait until he matures, or upon his eldest brother, who is not currently present, meaning the yevama should wait until he comes from overseas, or upon a brother who is a deaf-mute or an imbecile, as perhaps they will recover from their disability, the court does not listen to him; rather, the judges of the court say to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.

    20GEMARA: An amoraic dispute was stated: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi disagree with regard to a case in which there is the choice between consummation of the levirate marriage by a younger brother [ katan ] or ḥalitza performed by the eldest brother. One said: The consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, and the other one said: Ḥalitza performed by the eldest brother is preferable.

    21The Gemara explains: With regard to the one who said that consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, this is due to the fact that the mitzva of levirate marriage is through the actual consummation of the levirate marriage, and therefore preference is always given to consummation over the performance of ḥalitza . And the one who said ḥalitza performed by the eldest brother is preferable, this is because in the presence of the eldest brother, the consummation of the levirate marriage by a younger brother is considered nothing.

    22The Gemara suggests proof for the first opinion: We learned in the mishna: If the eldest does not want to consummate the levirate marriage, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. The Gemara suggests: What, is it not that he does not want to consummate the levirate marriage but is willing to perform ḥalitza ? And yet the mishna teaches: The court goes to each of the other brothers and requires them to consummate the levirate marriage. If so, conclude from here that the consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable.

    23The Gemara rejects the proof: No, the mishna might concern a case where the eldest does not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage, and it is only because he is unwilling to do either that the other brothers are considered. The Gemara asks: If this is so, then in the corresponding situation in the mishna in which the brothers do not want to do so, the case must be that they do not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage. But if so, why should the court invest the extra effort to return to the eldest brother to force him to fulfill his duty? Let the court force the other brothers to fulfill their duty. The Gemara responds: Since the mitzva is incumbent upon the eldest brother ab initio , it is he who is forced.

    24The Gemara suggests another proof: We learned in the mishna: If a brother makes his decision dependent upon a brother who is currently a minor, the court does not listen to him. The Gemara suggests: And if the consummation of the levirate marriage by a minor is preferable, why shouldn’t the court listen to him? Let the court wait, as perhaps he will mature and consummate the levirate marriage. Rather, it would appear that the mishna assumes that consummation by a younger brother is not preferable.

    25The Gemara responds: But even according to your reasoning that ḥalitza performed by an elder brother is preferable, what about the next case in the mishna, where a brother asks to wait until the eldest brother comes from overseas? In that case, as well, the mishna rules: They do not listen to him; but why shouldn’t they listen to him? Let the court wait, as perhaps he will come and at the very least perform ḥalitza . Rather, it is clear that the reason for the mishna’s ruling is that we do not delay the performance of any mitzva; therefore, if one of the brothers is currently unable to perform the mitzva, he is not considered at all. Consequently, no proof can be derived from the mishna.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וקסבר אביי ידו כידהמדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו. ובכתובות בהכותב (כתובות דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם:

    דידו עדיפא מידהואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים:

    הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר - קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים:

    וסיפא דעבד בה מאמרובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל יבמות כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב"ה לטעמיהו דאמרי לא קני:

    וקסבר רבאקנין מאמר לב"ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע"ג דב"ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו:

    כוותיה דאביידסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל:

    דקשיא מתהלקמן מפרש:

    ויוצאין מרשות הבעלכשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה:

    אדמיפלגי בגופהשל קרקע ולאחר מיתה:

    ליפלגו בחייה ולפירותהואיל וטעמא משום דידו כידה:

    ותו לא מידיאין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה:

    שמגרשה בגטולא בעי חליצה:

    ומחזירהאם רצה ולא מיתסרא עליה:

    ויבמהאע"פ שלקחה קרי ליה ויבמה:

    ואימא הכי נמיאכולה מילתא קאי:

    ולקחה לוויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש"מ הרי היא כאשתו. ויבמה אי לכדרבי בפ"ק (לעיל יבמות דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה:

    אשה הקנו לולייבם:

    מן השמיםולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה:

    ואי לית לה מראשוןדלית ליה נכסים:

    מתני' מצוה בגדולמוהיה הבכור (דברים כה):

    לא רצה כו'מפרש בגמ':

    תלה בקטןקטן ממש:

    ובגדולשהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך. והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת"ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא:

    עליך מצוהשאע"פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא:

    גמ' ביאת קטן וחליצת גדולגדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם. והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו:

    במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הואדהא מצוה אגדול רמיא:

    אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחיןאולי ייבמה:

    ואמאי חוזרין אצל גדולאי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב"ד כולי האי:

    יבמות 39 עמוד א

    1וקסבר אביי ידו כידה.

    2א"ל רבא: אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה.

    3אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם. רישא דלא עבד בה מאמר, סיפא דעבד בה מאמר.

    4וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה. ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים.

    5איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא, ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי.

    6ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר: מאמר לב"ש אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד!

    7איפוך. ואי בעית אימא: לעולם לא תיפוך אמר לך רבי אלעזר: כי אמרי אנא, דלא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה. לחלוק בנכסים דלא קני מי אמרי?

    8אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי, ואע"ג דקשיא ״מתה״.

    9דקתני: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי ״נכנסין״ ומאי ״יוצאין״? לאו ״נכנסין״ לרשות הבעל, ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב,׃

    10ואע"ג דקשיא ״מתה״, אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה, לפלגו בחייה ולפירות.

    11ותו לא מידי.

    12כנסה הרי היא כו'. למאי הלכתא? א"ר יוסי בר חנינא: לומר שמגרשה בגט ומחזירה.

    13מגרשה בגט, פשיטא? סד"א הואיל וכתיב: ״(דברים כה״, ה) ״ולקחה לו לאשה ויבמה״ אמר רחמנא: ועדיין יבומי הראשון עליה, בחליצה אין, בגט לא, קמ"ל׃

    14מחזירה. פשיטא? סד"א מצוה דרמיא רחמנא עליה עבדה, השתא תיקום עליה באיסור אשת אח, קמ"ל׃

    15ואימא הכי נמי? אמר קרא: ״ולקחה לו לאשה״, כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר.

    16ובלבד שתהא כתובתה כו'. מ"ט אשה הקנו לו מן השמים.

    17ואי לית לה מן הראשון תקינו לה משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

    Mishna

    18מצוה בגדול לייבם. לא רצה מהלכין על כל האחין. לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו, עליך מצוה: או חלוץ, או ייבם.

    19תלה בקטן עד שיגדיל, או בגדול עד שיבא ממדינת הים, או חרש או שוטה אין שומעין לו, אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם.

    Gemara

    20איתמר: ביאת קטן, וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר: ביאת קטן עדיפא, וחד אמר: חליצת גדול עדיפא.

    21מאן דאמר ביאת קטן עדיפא דהא מצוה בייבום. ומאן דאמר חליצת גדול עדיפא: במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא.

    22תנן: לא רצה מחזירין על כל האחין. מאי לאו: לא רצה לייבם אלא לחלוץ, וקתני: מהלכין אצל האחין, שמע מינה ביאת קטן עדיפא!

    23לא, לא רצה לחלוץ ולא לייבם, דכוותה גבי האחין: לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם. אמאי חוזרים אצל הגדול? למיכפייה לכפייה לדידהו! כיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן.

    24תנן: תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו. ואי ביאת קטן עדיפא, אמאי אין שומעין לו? נינטר דלמא גדיל ומייבם!

    25וליטעמיך, ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו, אמאי? נינטר דלמא אתי וחליץ? אלא כל שהויי מצוה לא משהינן.

    Tosafot

    וספק נשואה לחלוק בנכסיםלעיל פ' ד' אחין (יבמות דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה:

    אע"ג דקשיא מתהלרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ"מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע"ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי:

    אשה הקנו לו מן השמיםוא"ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע"פ שיש בני חורין לשני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר"י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי"ל דנפקא מינה אם גירשה ואח"כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני:

    ובחרש ושוטהמדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה"ה דה"מ למינקט מוכה שחין:

    גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו'אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וקסבר אביי ידו כידהנראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. (בכת"י כתוב על הפירוש הראשון נ"א נוסח אחר).

    ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין.

    ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.

    ביאת קטן וחליצת גדולפרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן יבמות סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל.

    נינטר ליה דלמא אתי וחליץלרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.

    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 39a

    Yevamot 39a. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 429 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וקסבר אביי ידו כידה מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו. ובכתובות בהכותב (כתובות דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם:

    דידו עדיפא מידה ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים:

    הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר - קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים:

    וסיפא דעבד בה מאמר ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל יבמות כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב"ה לטעמיהו דאמרי לא קני:

    וקסבר רבא קנין מאמר לב"ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע"ג דב"ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו:

    כוותיה דאביי דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל:

    דקשיא מתה לקמן מפרש:

    ויוצאין מרשות הבעל כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 39a · Sefaria

    Tosafot

    וספק נשואה לחלוק בנכסים לעיל פ' ד' אחין (יבמות דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה:

    אע"ג דקשיא מתה לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ"מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע"ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי:

    אשה הקנו לו מן השמים וא"ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע"פ שיש בני חורין לשני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר"י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי"ל דנפקא מינה אם גירשה ואח"כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני:

    ובחרש ושוטה מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה"ה דה"מ למינקט מוכה שחין:

    גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו' אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך:

    Tosafot on Yevamot 39a · Sefaria

    Rashba

    וקסבר אביי ידו כידה נראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. (בכת"י כתוב על הפירוש הראשון נ"א נוסח אחר).

    ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין.

    ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.

    ביאת קטן וחליצת גדול פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן יבמות סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל.

    נינטר ליה דלמא אתי וחליץ לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.

    Rashba on Yevamot 39a · Sefaria

    Ritva

    אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר פי' דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש"י ז"ל דאעפ"י דלבתר הכי עביד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה"ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד"ה:

    סיפא דעבד בה מאמר פי' קודם שנפלו לה נכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא' לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי' אומרים ב"ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב"ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי' דלאביי קשיא מתה דה"ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל"ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג"כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה' כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי' דלרבא ל"ק מתה וכדפרש"י ז"ל ובתוס'. ויש במשנתי' ג' דינים כדכתי' לשיטת רש"י ז"ל בפי' דמתני' לעיל וזו שיטת קצת רב"ה ז"ל אבל רב אלפס ז"ל והגאון ז"ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ"ע ידו של בעל כידה. וב"ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה"ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב"ש מודי' שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית' וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ' כדפי' ר"י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד"ה נכסים בחזקת יבם וכדת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני' תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק' מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק"ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי' שפיר' במשנתיה לשיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו גדולי רז"ל והוא הנכון:

    נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול' בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו' ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי' נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי' ד"ה היא כדפרי' לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי"ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי"על קג"ם דאע"ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני' כוותיה דאביי ה"ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי' משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ' מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני' הכל דין א':

    מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל וא"ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ' וי"ל דהתם אגב גררא נקטיה:

    ואע"ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות פי' אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ' וכדפריש לעיל ויש למ"ה ז"ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז"ל והיא כתובה בחדושין הארוכי' שלי:

    בחליצה אין בגט לא פי' אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ' לחוד' לא ס"ד דא"כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר"ם ז"ל:

    איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פירש"י ז"ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר"מ שמא יסריס וסוגיין לר"מ נמי היא מדאמרי' דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט' שני' ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו' מבן ט' שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי' רבי' ז"ל מהא דאמרי' בסמוך ת"ש לא רצה מהלכי' אצל כל האחי' אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית' דביאת קטן דאמרי' קטן ממש הוא פחות מבן י"ג שנה ויום א' מנא ליה דמתני' באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט' שנים ויום א' אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי' על כל האחים שראוין ליבום פי' ולרבנן קטן בן ט' שנים ויום א' בר ייבום הוא ולפרש"י ז"ל ק"ק כיון דקי"ל כרבנן היכי נקטי' לה לסוגייא כר"מ דלית הלכת' כוותיה וי"ל משום דאפי' לרבנן נהי דפחות מבן ט' ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ' מחליצת גדול אבל בתוס' פי' שמעתי' כפשט' בקטן בן ט' שנים ויום א' וכן נראה ולב"ה פחות מבן ט' שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ"מ סוגיי' כמ"ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה:

    אמאי חוזרי' אצל גדול פי' דבשלמא אי אמרת דמתני' לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי' חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו' בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי' דחוזרי' בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי' וניכפיינהו לדידהו פי' ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי' כיון דמצוה בגדול לדידי' כייפי' לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי' לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתי' לעיל בפ"ד אחים:

    Ritva on Yevamot 39a · Sefaria

    Meiri

    ורבא סבר דידו עדיפא מידה הואיל והוא יורשה ויד היבם מחתינן ליה חד דרגא מכולהו לפלגא והוא הדין בחייה ולפירות ומכל מקום יש מפרשים דאבית שמאי קאי כלומר ידו כידה וכשם שאם מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל כך אם מת הוא ואין שם יבם נתרוקן זכותו אצלה ונוטלת היא כל הנכסים וכי איכא יבם מספקא לן אי יבם במקום בעל קאי וירית להו אי לאו במקום בעל קאי ולא ירית מידי ומתוך כך יחלוקו ובית הלל סברי דלאו במקום בעל קאי ומכל מקום אביי אליבא דבית הלל כל שנפלו לה אפילו תחת הבעל אין ליבם בהם כלום ולרבא יד הבעל עדיפא וכי איכא יבם ירית לה לגמרי והיא שיטה שניה אי נמי מחתינן ליה דרגא מכלה לפלגא והיא שיטה שלישית ומכל מקום רבא פריש לה למתניתין כלה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דעבד בה מאמר וקא סבר מאמר לבית שמאי קונה לדחות צרה ולהוציאה בלא כלום מדין אחות אשה כמו שביארנו בפרק ארבעה אחין כ"ט א' במשנת שלשה אחים שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מהם ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת השני שבית שמאי אומרים אשתו עמו ר"ל אותה שעשה בה מאמר והלזו תצא מאחות אשה וספק נשואה לחלוק בנכסים אבל לבית הלל מאמר לא מהני ולא מידי ומהדרינן לאיפסוקי כאביי ואע"ג דקשיא מתה כלומר בחייה ולפירות נמי מצו פליגי ולרבא לא קשיא מתה דהא אוקמה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם ועשה בה מאמר דבעל לא זכה בהם מעולם ואף היבם בא לזכות מתחלה והיאך יש לו פירות אבל לאביי מיהא קשיא מכל מקום דיוקא דמתניתין כותיה אזלא ומשום אביי ורבא דהלכתא כרבא אין קושיא דעיקר פלוגתא לאו דידהו הוא ופלוגתא דאחריני הוא דאתו לפרושי בה טעמא ומכל מקום יש פוסקים כרבא על הדרך שכתבנו בביאור משנתנו ומעתה אתה יכול להבין מה שכל אחד ואחד פוסק לשיטתו היאך הוא מוציאה מן הסוגיא:

    זו היא הצעה של שמועה ומעתה אני כותב לך בקיצור דינין שבה וכלל הדברים בענינים אלו הוא ששמועה זו כוללת שלשה ענינים שבכל אחד מהם אתה צריך לברר שלשה דינין הראשון שומרת יבם שנזדקקה מן האירוסין הן שנפלו לה הנכסים בעוד שארוס שלה קיים הן שנפלו לה משנעשית שומרת יבם השני שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים משנזדקקה ליבם השלישי שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ושלשה דינין אלו אתה צריך לברר בכל אחד מהן בענין מכירה ר"ל אם יכולה למכור אם לאו והשני בעוד שלא מכרה אם יש לבעל שום זכות בפירות השלישי אם מתה מה יעשה בהן:

    ופרטיהן של דברים כך הם שומרת יבם מן האירוסין אפילו נפלו לה בעוד שהארוס קיים מוכרת ונותנת לכתחלה וקיים ואם לא מכרה אין ליבם כלום בפירות עד שיכנוס ואם מתה הרי הן של יורשיה וכן הדין לגמרי אף בשומרת יבם מן הנשואין כל שנפלו לה הנכסים משנעשית שומרת יבם אבל שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה רבו בה המחלוקות יש פוסקים בה שאינה מוכרת לכתחלה ואם מכרה מכרה קיים ואינו חולק עמה בפירות ואם מתה אינה יורשה אלא יורשיה יורשין אותה ויש פוסקין שכלן ליורשי הבעל כנכסי צאן ברזל ואם כן אם מכרה אינו קיים ומוציאים מן הלקוחות בחייה ולפירות ובגופא לאחר מיתה אלא שהיא חולקת בפירות ויש אומרין שאין ליבם כלום בפירות הואיל ואינו חייב לפדותה ויש פוסקים שבנכסי מלוג חולקים לענין ירושה ואם מכרה מכרה מחצה וכן כתובה ותוספת ונכסי צאן ברזל אין להם מקום אלא בנזדקקה מן הנשואין והדין בהם שכתובה ותוספת אפילו ייחד לה קרקע בחזקת יורשי הבעל הם וכן בחייה ולפירות אבל נכסי צאן ברזל יש אומרים שאף הם בחזקת יורשי הבעל אפילו גבתה שאין הגוביינא ברשות יבם אלא יחוד בעלמא ויש אומרים שיחלוקו וגאוני ספרד מחלקים בה שכל שהוא בעין אם גבתה יחלוקו ואם לא גבתה בחזקת יורשי הבעל ודוקא לענין פירות אבל לגופה של קרקע ולאחר מיתה אפילו לא גבתה יחלוקו זהו קצורן של דברים וכבר הבנת שיטת כל אחד מהם בביאור הסוגיא:

    וצריך שתדע שכל מה שהעמדנוהו לכשמתה בחזקת יורשי הבעל פירושו בחזקת כל היורשים לא ליבם לבד ואע"פ שמכח זיקתו אנו מעמידין אותם בחזקת יורשי הבעל הואיל ולא כנסה כל האחים זוכים בו ואם יש שם אב הוא יורש ואפילו לרבא דאוקים סיפא דמתניתין בעשה בה מאמר דאלמא משום מאמר הוא הואיל ומאמר אינו עושה כלום אלא מכח זיקת הבעל לא מהני אלא לאוקומינהו לנכסי בחזקת יורשי הבעל ומה שאמרו בכתובות פרק נכסים פ"א א' ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פירושו שאין שם יורש אלא היבם וכן כתבוה גאוני ספרד:

    המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל והגדול עד שיבא ממדינת הים בחרש ובשוטה אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם אמר הר"ם רצה באמרו בחרש ובשוטה שהוא אם אמר להמתין על החרש או השוטה עד שיבריא שלא נשמע ממנו:

    אמר המאירי מצוה בגדול ליבם וכדכתיב והיה הבכור אשר תלד וכמו שכתבנוה בפרק שני לעיל כ"ד א' במשנה ששית שבו:

    לא רצה גדול ליבם ר"ל אפילו רצה לחלוץ מהלכין אצל כל האחין ר"ל לשני לו וממנו לשלישי אם לא רצה שני וכן כלם על הסדר עד שנראה אם יש בהם מי שירצה ליבם שכל שאיפשר לנו לקיים מצות יבום אף בקטן שבהם כל שהוא בן תשע שראוי לקנות נוח לו משתחלוץ אפילו מן הגדול שביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא הואיל וראוי לקנות ולפי דרכך למדת שמצות יבום קודמת למצות חליצה ואם לא רצה אחד מהם ליבם אלא כלם אומרים לחלוץ חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:

    היה ביניהם קטן שאינו ראוי לקנות ר"ל שאינו עדיין בן תשע וגדול אומר שימתינו לו וזהו תלה בקטן עד שיגדיל או שהיה גדול שבאחים במדינת הים או שהיה חרש או שוטה וכשהלכו אצל גדול שבשאר אחים אומר שימתינו לגדול עד שיבא או עד שיתפקח או ישתפה אין שומעין לו אלא אומרין לזה שהוא לפנינו או חלוץ או יבם דשהויי מצוה לא משהינן וזה שאמרו עליך מצוה פירושו הואיל והגדול אינו בכאן או שאינו ראוי לחליצה ויבום מכל מקום הגדול שבמצויים אצלנו קודם ויש מי שאומר שכל שנסתלק הגדול כלם שוים בדבר וכבר ביארנוה בפרק כיצד כ"ד א' וזו עיקר:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Yevamot 39a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה וספק נשואה וכו' עד דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה פי' דהתם הכי איתא בעי רבא מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה וכו' השתא ארוסה בעלמא וכו' אלא לענין מסירה לחופה והשיב רבא אלא שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין פירוש ולכך איבעיא ליה אי צריכה חופה או לא. ומדהשיב לו כן משמע דלענין ירושה מודה רבא שאינו יורשה אלא שיש להקשות אפילו אי גרסי לעיל רבה מ"מ קשה א"כ ש"מ דלרבה אפילו עבד בה מאמר אינו יורשה ולעיל איתא אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיתה נשואה וזיקת נשואין עושה ספק נשואין לענין ירושה וכ"ש מאמר ויש ליישב דרבה ס"ל דזיקת נשואין עושה ספק נשואין אבל מאמר בלא זיקת נשואין אינו עושה ספק נשואין כגון העושה מאמר ביבמתו מן האירוסין ולעיל בעי אי מאמר לחוד אירוסין עושה או נשואין עושה ולא מטעם זיקת נשואין ויש מתרצין דעושה מאמר מיגרע גרע כדאיתא התם כל העושה מאמר ביבמתו פרח זיקת יבמין וכו' כמו שהבאתי לעיל:

    Maharam on Yevamot 39a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אע"ג דרב פפא בתראה ע' מס' ע"ז נט ע"ב תד"ה אר"פ וברא"ש שם:

    Gilyon HaShas on Yevamot 39a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 39, Amud Aleph, about 429 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “וקסבר אביי ידו כידה.…”

      Named: אביי.

    2. Segment 214 words

      Opens “א"ל רבא: אי דנפלי לה כשהיא תחתיו…”

      Named: רבא.

    3. Segment 317 words

      Opens “אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת…”

    4. Segment 417 words

      Opens “וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה…”

      Named: רבא.

    5. Segment 514 words

      Opens “איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא, ואיתמר…”

      Named: רבי יוסי ברבי חנינא, רבא, אביי.

    6. Segment 617 words

      Opens “ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר…”

      Named: רבי אלעזר.

    7. Segment 728 words

      Opens “איפוך. ואי בעית אימא: לעולם לא תיפוך…”

      Named: רבי אלעזר.

    8. Segment 810 words

      Opens “אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי,…”

      Named: רב פפא, אביי.

    9. Segment 918 words

      Opens “דקתני: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי ״נכנסין״…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “ואע"ג דקשיא ״מתה״, אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה,…”

    11. Segment 113 words

      Opens “ותו לא מידי.…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “כנסה הרי היא כו'. למאי הלכתא? א"ר…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “מגרשה בגט, פשיטא? סד"א הואיל וכתיב: (דברים…”

    14. Segment 1415 words

      Opens “מחזירה. פשיטא? סד"א מצוה דרמיא רחמנא עליה…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “ואימא הכי נמי? אמר קרא: ״ולקחה לו…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “ובלבד שתהא כתובתה כו'. מ"ט אשה הקנו…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “ואי לית לה מן הראשון תקינו לה…”

    18. Segment 1823 words

      Opens “מתני׳ מצוה בגדול לייבם. לא רצה מהלכין…”

    19. Segment 1926 words

      Opens “תלה בקטן עד שיגדיל, או בגדול עד…”

    20. Segment 2024 words

      Opens “גמ׳ איתמר: ביאת קטן, וחליצת גדול פליגי…”

    21. Segment 2120 words

      Opens “מאן דאמר ביאת קטן עדיפא דהא מצוה…”

    22. Segment 2223 words

      Opens “תנן: לא רצה מחזירין על כל האחין.…”

    23. Segment 2329 words

      Opens “לא, לא רצה לחלוץ ולא לייבם, דכוותה…”

    24. Segment 2420 words

      Opens “תנן: תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין…”

    25. Segment 2520 words

      Opens “וליטעמיך, ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Yevamot 39a · Segment 20 — “…גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי,…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Yevamot 39a · Segment 1 — “וקסבר אביי ידו כידה.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Yevamot 39a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026