Yevamot 14b

ומאי אולמיה דהאי מהאי דקאמר ה"נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי:

קלא אית לה ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי:

ה"ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו:

מדר"ע לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מט.):

בצרות במתני':

ובאחיות בפרק ד' אחין (לקמן יבמות כו.):

ובספק אשת איש בפרק ב"ש (לקמן יבמות קז.) דתנן בש"א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר"מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים אע"פ שלא שנינו בה מחלוקת ב"ש וב"ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב"ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב"ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב"ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא"ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה איתמר:

גט ישן המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.):

בשלמא ב"ש לא נמנעו מב"ה כו' להאי גירסא לא מוכח מהכא אלא דלמ"ד עשו אודועי מודעי להו אבל ר"ח גריס איפכא בשלמא ב"ה לא נמנעו מב"ש דטומאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו וזאת הגירסא נראית דבכל מקום ב"ש מחמיר לענין טומאה דכי חשיב בעדיות (פ"ה) קולי דב"ש וחומרי דב"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה וטהרה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב"ש לחומרא והשתא לפי האי גירסא מוכח שפיר דאודועי מודעי להו [אפי' לא עשו] דליכא למימר דלא נמנעו ב"ש מב"ה משום דלא עשו ב"ש כדבריהם והיו עושין בכל דבר כב"ה ואפי' לקולא כדמוכח לקמן דהא טעמא דלא עשו משום אגודות ובטומאה ובטהרה דב"ש לחומר' היה להם לב"ש למנוע מלעשו' טהרות אגב כלים דב"ה דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו כדאמר גבי שוקת בית יהוא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דעבדי אלא ודאי ע"כ אודועי הוו מודעי להו אפילו למ"ד לא עשו והא דקאמר בשלמא בית הלל לא נמנעו מב"ש דטומאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו ואע"ג דבתרי מילי ב"ש לקולא הני תרי מילי לא שכיחי א"נ נקט בשלמא משום אליבא דמ"ד לא עשו:

פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו תימה דלא מסיק אדעתי' דאתא לאפוקי מדר"ע ואי הוה האי ר' אלעזר אמורא הוה א"ש דפשיטא ליה דאין הלכה כר"ע אבל הוא רבי אלעזר בן שמוע שהוא תנא כדמוכח בעשרה יוחסין (קדושין עה:) ונראה דס"ד דלשום תנא לא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא דוקא מחייבי לאוין דשאר כדתנן בהחולץ (לקמן יבמות מט. ושם) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא והא דתנן בהאשה רבה (לקמן יבמות ד' צב. ושם) האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה ואמרו מת בעלה ואח"כ מת בנה ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא (מזה ומזה) והולד ממזר (מזה ומזה) משמע דהוי ממזר מיבמה לשוק קס"ד דקנסא בעלמא הוא אע"ג דתניא בגמ' זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ההיא ברייתא לא שמיע ליה:

ובספק אשת איש לשון אחר שפי' בקונט' דהיינו שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואע"ג דאין שם מחלוקת ב"ש וב"ה הא נחלקו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נהירא דבהדיא חשיב הכא ההיא פלוגתא דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי:

בגט ישן תימה למ"ד בפ' [הזורק] בגיטין (ד' עט: ושם) דאם פטרה בגט ישן תנשא לכתחלה למה היה להם למנוע דמשמע דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם או משום דהוו מודעי להו ופרשי:

אלא ב"ש אמאי נמנעים מב"ה וא"ת ודלמא משום ממאנת ומשום ההיא דשוה כסף ככסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב"ש מקודשת לשני ובניה מן הראשון ממזרים ואומר ר"י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה [ולכך קתני לה גבי מתני' דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתני' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים:

ומאי שנא ודאי כו' לא אשנוייא קאי אלא בתר דאסיק קושייתו בא לפרש הברייתא:

נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש פי' בקונט' דאע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק"ו מאלמנה כדלקמן ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד י"ל דשפיר אית ליה הך פירכא ומ"מ הולד פגום מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבין (קידושין דף עז.) ול"ל קרא דהא לא אתי מק"ו דאלמנה דאיכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבין אבל קשה דבסוף נדה (ע. ושם) מסיק ר' יהושע דולד מחזיר גרושתו כשר משום היא תועבה ואין בניה תועבין ול"ל קרא דליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא לקמן קאמר רבי יהושע בני צרות מעיד אני לכם דכשרים לכהונה לב"ש משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת וי"ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל יבמות ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ"ד כיון דאיתעקר איתעקר מ"מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב"ה לב"ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי"ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק"ו גבי יבמה לשוק או לא:

הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (יבמות טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא. והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (יבמות טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.

הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.

מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.

ופריק אימא מן הסתם כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.

נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (יבמות טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.

לא עשו ב"ש כדבריהם ותו ליכא למשמע כלל טעמא דמודעי ופרשי והק' בתוס' דלהאי פי' ב"ה מחמרי טפי בטהרות והא ליתא דבכל דוכתא מחמרי ב"ש בטהרות טפי וכדאיתא במס' עדיות שלא שנו שם כחומרי ב"ה אלא ג' חבי' של מים מגולגלי' ומשנת אדם נתון תחת הסדק ומשנ' דם נבלות וכלהו אידך ובמס' אהלות כולה ב"ש לחומר' וב"ה לקולא והא דשוקת יהוא ג"כ בכללה לפי' גורסי' כגירסת הספרים דגרסי בשלמ' דב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו אלא דב"ש אמאי לא נמנעו מב"ה דהא טהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ובהא ליכא למימר לא עשו דהא לד"ה ב"ה עשו כדבריהם וכליהם טמאי' לב"ש הילכך ע"כ יש לך לומר דטעמא משום דמודעי להו ב"ה לב"ש ופרשי ה"נ מודעי להו ב"ש לב"ה ופרשי והשת' אתי שפי' דאמרי' הנ"מ דהא איכ' הכרח כיון דב"ה לדברי הכל עשו כדבריה' ופרכי' ומאי אולמיה דהא מהא כלומ' אי כדבריך הוא דב"ש נמי עשו כדבריה' וטעמא דלא נמנעו ב"ה משום דמודעי להו ב"ש ופרשי ל"ל לתנא למיתני תרתי לאשמיעינן דינו דמודעי להו ופרשי ופרקי דמקמיית' לא הוה שמעי' שפיר טעמא דמודעי להו ופרשי דהא טעמ' משום דצרה קלא אית לה הלכך תנא אידך לברורי ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה וצ"ע:

מאן מודי אלימא ב"ש לב"ה פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו פי' דעל כרחין האי הודאה מעין המחלוק' היא ולא שמעינן כי אעפ"י שנחלקו בניהם בדין הצרות מודים הם לענין בניהם של צרות שהם כשרי' דב"ש לב"ה אודו לב"ש ולהכי פרכי דאי ב"ש מודו לב"ה שבני צרותיהם כשרי' מאי קא משמע לן לר' אליעזר ואי ב"ה מודו לב"ש שבני צרותיהם כשרים להני הא ליתא דחייבי כריתות נינהו לב"ה:

ת"ש אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות האי ת"ש מהדר לברורי סוגייא דלעיל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא אלא שהכניס התלמוד בנתים גופא דר' אליעזר דאייתי' לעיל ולא בעא למנטר עד סופא דשמעתא דאורחא דתלמודא משום דשמעתי' אדי ואדי איכא טוב' וזמני' דעביד תלמודא הכי בצרות ובאחיו' הא דאחיות בפ"ד אחים אפליגו בו בתרתי גווני כדאיתא התם. ובספק אשת איש ובגט ישן ומגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף רש"י ז"ל פי' בספק אשת איש ב' פירושי' ואין א' מחוור כל הצורך דבשום דוכת' לא קאמרי לממאנת ספק אשת איש אלא כשמה נסיב לה ומאי דפריש דשכיב מרע שנתן את הגט במהיום אם מת ונתייחד עמה בפני עדים הרי זו בכלל ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כי שם נחלקו בפי' ואידך מכללא נפקא והכי פריש לה באנפיה נפשיה ואקדים לה נמי ויותר נר' לרב"ה ז"ל כפר"ח ז"ל דכלל ופרט קתני בספק אשת איש כגון המגרש את אשתו ולנ' עמו בפונדקי וגט ישן כדי נסבא ובדידיה ליכא ספק אשת איש שאין בו אלא משום שמא יאמרו גטה קודם לבנה ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה לד"ה כדאי' התם ספק אשת איש לשון מושאל הוא דלגבי גט ישן מפני שהולד הזה מסופק אם היה מבעלה כשהיתה אשת איש או אחר שנתגרש' ממנו בדרך זנות וכיילי אגב אידך ספק איש דנקט בדוקא:

אא"ב עשו מ"ה נמנעים פי' מדר' שמעון מייתי ראיה דאלו מתנא קמא דילמ' משום דמודעי להו ופרשי וזה היא אהבה וריעות שביניה' שלא היו שותקין מהם כ"ש להניחם לעשות מה שהוא אסור להם לפי דעתם של ב"ה ואעפ"י שהוא התר גמור לדעת דידם ואין לך אהבה וריעות גדולה מזאת וכדאמרינן בסמוך:

ג"ה המדוייקים ותסברא בשלמא ב"ה מב"ש נמנעו דבני חייבי כריתות נינהו אלא ב"ש מב"ה למה נמנעים בני חייבי לאוין כשרים נינהו והכי פירושו ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא דניגמר מינה והא קתני שנמנעו אפי' ב"ש מב"ה דהא אסיפא דרישא קאי ואלו ב"ש מב"ה למה נמנעו ופרקי' כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרת עצמה ולא גרסי' אלא כדאמר וליתיה בשום נסחאות דמייתי לה מעיקרא הוא דקאמר דלעולם מתני' מתרצתא ותפשוט מינה דעשו ב"ש כדבריהם ודקא קשיא לך למה נמנעו ב"ש מב"ה מן הצרות עצמן היו נמנעים שלא להנשא לאחת מהם אלא בחליצה וא"ת בלא הכי נמי לימא ליה דהא נמנעו ב"ש מב"ה היינו מההיא דאפליגי בדינר (ובשוה דינר) כגון אשה שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון בדינר דלב"ש אסורה לשוק משום אשת איש גמור' דשמעון ולב"ה מותרת לגמרי י"ל דאין הכי נמי דאפשר לשנויי הכי משום פשיטותא דמתני' משמע דאכולה מתני מהדר במאי דאיכא טעם מניעה מיהת דאלו בגט ישן ואחיות ליכא טעם מניעה ולהכ' אתמה מעיקרא ותסברא ותלמוד בעי נמי לתרוצי לה לפום קושיי' כגון דאפשר ומ"מ אפשיטא מהא מתניתא דכיון דקתני שנמנעו ב"ה מב"ש מפני הצרות וספק אשת איש שביניהם כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ודינר ושוה דינר מכלל דעשו ב"ש כדבריהם להקל שאם לא כן למה נמנעו וליכא למימר שנמנעו מן הצרות עצמן שלא לייבם אותם דכיון דאמרת ב"ש לא עשו כדבריהם להקל לייבם אותם פשיטא דב"ה נמי לא עשו כדבריהם לייבמם אלא ודאי שמעת ומיהו משום דאי פשיטא בשנויי דחיק כדרב נחמן בר יצחק ולומר דכולה ר' שמעון היא לא חשבי לה פשיטתא שפירת' ושקלינן וטרינן בה ותו דלא אפשיטא אלא לר' שמעון בלחוד ודילמא דרבנן פליגי ומכלל דברינו אתה למד דליתא לההיא נוסחא דלא גרסי' ותסברא ונר' לאלתר כדאמר רב נחמן בר יצחק כלומר לעולם לא עשו ומתניתא כדאמ' רבי נחמן בר יצחק דוק ותשכח כנ"ל וכן דעת מ"ה הר"ם ז"ל:

ומ"ש ודאי דאסור ספק נמי איסורא פרש"י ספק כגון אשת איש דמגרש את אשתו דהוי ספק אם בא עליה לשם קדושין ופרקי' לא תימא מן הספק אלא מן הסתם כלל מסתם צרות ושאר נשי' דנסבי להו סתם דנסבי עלייהו דאי איסורה להו מודיעי להו ופרשי ובתוס' פי' וכן הרמב"ן ז"ל מ"ש ודאי צרה או ודאי אשת איש לדידהו דנמנעים משום איסור ודאי אפילו כשהדבר ספק להם אם יש במשפחה זו מאותה שהתירו ב"ש או ב"ה היה להם לימנע דכל משפחותיהם בחזקת נטמעות הן אלא אימ' מן הסתם וכדפרש"י ז"ל ומאי קמ"ל פי' בראשונה דסמכי על שתיקותה ויודעים להם דלא שבקו להו למיספי מידי דחשיבי להו איסור' דאהבה וריעות היו נוהגים זה בזה פי' דאלו מדינא נהי דאסיר למיספ' להו בידי' כדאמר בחולין חס ליה לזרעי' דאב' בר אבא למיספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרושינהו כיון דלדיהו התר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסני להו לחברינהו לא עבדי:

הקמ"ל דכלה ר' שמעון הי' פי' הקמ"ל תנא דהא בריי' ואיכא דלא גרסי דהא קמ"ל הולד פגום לב"ש פי' פגום מן הכהונה מק"ו דעבדי לק' מאי דפרכי עליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לכהונה ואף לתרומה לא חשיב לה פירכא:

ולענין ביאור זה שכתוב בקצת ספרים בענין הטהרות בשלמא בית שמאי מבית הלל לא מימנעי דטמאות דבית הלל טהורות הן לבית שמאי יש שאין גורסין אותה כלל מפני שלנוסח זה בית הלל מחמירין בטהרות יותר מבית שמאי והרי ברובן מצינו בית הלל מקילין ויש גורסין אותה ומהפכין בשלמא בית הלל מבית שמאי לא מימנעי כו':

כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות כך נחלקו באחיות והוא שאם יש כאן ארבעה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הרי נשותיהם חולצות ולא מתיבמות מפני שכל אחת היא אצל כל אחד מהם אחות זקוקתו ואם כנסו יוציאו לדעת בית הלל ולבית שמאי לא יוציאו והלכה כבית הלל לענין שאם כנסו כל אחד בזיקה ר"ל שכל אחד מהם כשכנס כנס אחות זקוקה יוציאו ומכל מקום יש צדדין שאחד חולץ תחלה ואחר כך מיבם השני כמו שיתבאר בפרק שלישי כ"ז ב':

קטנה הראויה למאן נקראת בסוגיא זו ספק אשת איש שמא תמאן ותעקור נשואיה במיאוניה ונתגלה הדבר למפרע שלא היתה אשת איש מעולם וממאנת היא בין נשואה בין ארוסה בין בפני הבעל בין שלא בפני הבעל בין בבעל בין ביבם ובית שמאי חולקים לומר דוקא בנשואה ובפני הבעל והלכה כבית הלל כמו שיתבאר בפרק בית שמאי ק"ז ב':

התבאר בגיטין פרק הזורק ע"ט ב' שלדעת בית הלל אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן והוא שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה שמה ישהא בין כתיבה לנתינה ויהיו לו בנים ממנה בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה והרואים זמן הגט שהוא קודם ללידת הבן יהו סבורים שמשעת כתיבה ניתן ומן הפנויה נולד ונמצא הולד פגום ובדיעבד מיהא מגורשת ותנשא בו לכתחלה ובית שמאי מקילין לפטור בגט ישן אף לכתחלה והלכה כבית הלל וכן נחלקו במגרש את אשתו מן הנשואין ולנה עמו בפונדקי שלדעת בית שמאי אין צריכה הימנו גט אע"פ שיש שם עידי יחוד ולדעת בית הלל צריכה הימנו גט שני אחר שנתיחדה בעדים שמאחר שכבר היתה נשואה לו לבו גס בה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והלכה כבית הלל כמו שביארנו שם:

אף לענין קדושי כסף נחלקו בראשון של קדושין ב' א' שלדעת בית שמאי אין קדושי כסף אלא בכסף ובשוה כסף ר"ל בדינר ובשוה דינר ולבית הלל בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל:

ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו ותסברא בשלמא בית הלל מבית שמאי חייבי כרת נינהו וכו' משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו וכסף ושוה כסף הוא אומר כן שאיפשר שיבאו לידי כרת אבל אחיות וספק אשת איש וגט ישן אין בהן חשש כרת:

כבר ביארנו לעיל י"ב ב' שכל שנמצאת הערוה אילונית צרתה מותרת אפילו הכיר בה וכן ביארנו שם י"ג א' באם מתו שצרותיהן מותרות שלא סוף דבר בגירש ולבסוף כנס אלא אפילו בכנס לבסוף גירש וכל שכנס אשה על תנאי ובעל סתם נמחל התנאי ואין תנאי בביאה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמו שביארנו בפרק המדיר ע"ג א':

תוס' ד"ה בשלמא וכו' עד אלא למ"ד עשו וכו' ר"ל ולא הוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמרא דאתי להכריח התירוץ של המתרץ דאיכא למימר דלעולם לא מודיע להו והא דלא נמנעו מלעשות טהרות וכו' משום דלא עשו כדבריהם:

בא"ד והשתא לפי גירסא זו מוכח שפיר וכו' כצ"ל דלפי גירסת ר"ח ל"ג בגמרא ומאי אולמיה דהך וכו' דהא אולמא ואולמא היא דהא מההיא דטהרות בא להוכיח דאפילו למ"ד דלא עשו צ"ל דאודועי מודיעו להו והוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמ':

בא"ד בסופו א"נ נקט בשלמא משום אליביה דמ"ד לא עשו ר"ל דהא השתא בא לומר ולהוכיח דאפילו למ"ד לא עשו צריך לומר דמודעי להו ולדידיה אמר בשלמא וכו':

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאַהֲבָה וְרֵעוּת נוֹהֲגִין זֶה בָּזֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, יט) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". נראה לי בס"ד דהתנא אמר (משנה אבות א, יח) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, ופרשנו בס"ד דין אלו דברי תורה דכתיב בה (תהלים עו, ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, ואמת דברי סופרים וזו היא משנת חכמים ושלום זו משנת חסידים. ואמר כאן הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם כלומר בעלי משנת חכמים ובעלי משנת חסידים כולם אוהבים זה לזה ולא ירצה אחד לעבור על דברי חבירו. ועוד נראה לי בס"ד יש שלום נעשה בין אדם לחבירו על ידי השקר שזה המתווך השלום יהיה מוכרח לשקר אצל זה ואצל זה כדי לעשות שלום ביניהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (אבות דרבי נתן יב, ג) על אהרן המלך ע"ה שהיה אוהב שלום ורודף שלום שישנה דבריו אצל זה ואצל זה ואז כשיתראו זה בזה נעשים אוהבים וכהאי גונא השקר מותר דעל זה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סה:) מותר לשנות מפני השלום דמצינו שהקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום בין אברהם אבינו עליו השלום ובין שרה אמנו עליה השלום. אך יש אדם שהוא נח לרצות ואין צריך לשנות ולשקר לפניו כדי לעשות שלום אלא השלום יהיה על פי דברי אמת ובודאי זה משובח יותר מהיות השלום על ידי השקר, ועל זה נאמר וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ כלומר יהיו נצמדים האמת והשלום יחדיו שלא יצטרכו לעשות שלום על ידי השקר. וכן הענין במחלוקת שיהיה בין החכמים בדבר הלכה זה מכשיר וזה פוסל זה אוסר וזה מתיר ואף על פי שהם מריבים זה בזה בהלכה אין עומדים משם עד שיעשו שלום ביניהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כא, יד) אֶת וָהֵב בְּסוּפָה. אך אל תחשוב שעושין שלום מחמת שאחד מהם הטעה את חבירו באותה מעשה שהיו חולקים בה זה בזה ששינה באיזה דברים וחשב חבירו דלא הוה עובדא הכי אלא הוה הכי ולכן הודה לו ונשתווה עמו, לא כן! אלא זה וזה מדברים דברי אמת באותו ענין ואין מטעין זה את זה ועם כל זה סוף עושים שלום ביניהם! ולזה אמר ללמדך שאהבה ורעות נוהגין זה בזה לקים מה שנאמר 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' שיהיו האמת והשלום שלהם נצמדים יחד ולא שיהיה השלום על ידי שקר להטעות אחד את חבירו בדבר שקר חס ושלום כדי להשוותו עמו.