מסכת יבמות דף ד׳ עמוד ב׳

הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו' - איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.

אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).

כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר - וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות לט, ב). וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן יבמות כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו. והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מנחות מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים. והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל, ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר, אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.