אפשר בחולין פשיטא — דמתקנינן ליה:
לא צריכא בשבת — שאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים:
בעציץ שאינו נקוב — דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא:
לימא תנאי היא — הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן:
קורין לו רופא — בשבת:
וקורעין לו תרנגולת — לתת על המכה שזו היא רפואתו:
וגוזזין לו כרישין — מן המחובר להאכילו:
כרישין — כרתי:
לימא — הא דרבה ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר:
עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן — דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא:
ראו נא כי אורו עיני — ביהונתן כתיב:
הכי גר' מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה:
מגרר גריר — ממשיך את הלב לתאות רעבון:
ויאכל — לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה:
אליה — בשר שמן מאד:
למזרחה של תאנה — שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי:
וממגד — לשון מעדנים:
קפחיה — כפאו ונטל ככרו הימנו:
אהדרוהו בלגי וצעי — סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין:
דייק בשמא — בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור:
אשלימו ליה כיסייהו — ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם:
דבי שמשי — של ערבי שבתות:
לית בהו ממשא — מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו:
חזו טלפחי אשפמיה — ראו עדשים על שפמו:
יהבו סימנא לדביתהו — בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים:
מים ראשונים האכילו בשר חזיר — פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר:
מים אחרונים הרגו את הנפש — זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין:
ואזניו סרוחות — גדולות וכפולות למטן:
משחקות בו — מראות בו כשפיהם לשחוק:
