מסכת יומא דף י״ח עמוד ב׳

השחלין קרשי"ן:

חלגלוגות פולפו"ר:

הגרגיר ארוג"א:

מצרנאה הגדל על המיצר שאין סביבותיו זרע אחר שיכחיש כחו:

לא יאכל ביצים שמביאין לידי קרי ומתגנה על בני הבית:

לא יישן בטליתו של בעל הבית שהוא מתכסה בה ביום שלא ימצא עליה קרי:

כי מיקלע לדרשיש שם היה רגיל לילך:

מאן הויא ליומא יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן:

והאמר רבא תבעוה להנשא כו' לא הוה מצי לשנויי קטנות שלא הגיע זמנן לראות הוו דהא מסקינן בפ' תינוקת (נדה דף סו.) דמילתא דרבא אפילו בקטנה דילמא מחמדא ונראה דהיכא דתבעוה לינשא וישבה שבעה נקיים וכל אותם שבעה בדקה שחרית וערבית וטבלה ולא נבעלה אז צריכה לבדוק בכל יום ויום דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת חימוד עד שתיבעל הלכך בעינן שבעה נקיים סמוך לבעילת מצוה וכן פירש רשב"ם בפרק תינוקת (שם):

יחודי בעלמא הוו מייחדי להו פרש"י לא היו באין עליהן אלא מתיחדים עמהן ותו לא והקשה ר"י א"כ כיון דאסורין לבא עליה מאי פת בסלו איכא מיהו הא י"ל כיון דשרי לאחר ז' פת בסלו קרינא ביה ועוד הקשו היכי שרו ליחודי בהדייהו והאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד.) מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים להכי פר"י דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא וכיון שהיו אומרים להם כך רק לייחד עמהם לא היו רואות דם מחמת חימוד ונראה לי כי מה שהקשה מכתובות דלא קשה דהא דאמר התם היינו דוקא לבחור דלא נשא מעולם דיצרו תוקפו טפי כדמשמע בפ' כל היד (נדה דף יג.) כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ומפליג התם כאן בבחור כאן בנשוי בנשוי שרי אע"פ שאין אשתו עמו וע"כ ההיא דכתובות איירי בבחור מדקתני מי שהיה טבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה וכו' עד ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרחי ומזה מוכיח ר"י התם דאיירי במי שאין לו בנים ולא נשא מעולם שהוא בוש לטרוח בעצמו צורכי חופתו אבל אלמן איהו גופיה מצי טרח ואההיא קתני וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים וכו' ויכולני לפרש ולא בעל דקאמר היינו לא בעל מעולם אבל אלמן אע"פ שעכשיו אין לו אשה כיון דכבר היה לו אשה אשתו ישינה עמו בחדר וכל שכן רבנן דהכא שאפילו עכשיו היה להם נשים אלא שלא היו בכאן בעיר ואפילו אם תמצא לומר דאלמן כמו כן אסור מכל מקום הכא שרי כיון שהיה להם נשים בביתם ולא תקיף יצרייהו כולי האי ואדרבה טפי הוה ניחא לפירוש רש"י כי לפירוש ר"י קשה הלשון דקאמר יחודי הוו מיחדי דהוה ליה למימר לייחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להם שלא היו רוצים אלא לייחוד בעלמא מיהו מצינן למימר דלהכי נקט האי לישנא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' ולהכי קאמר יחודי בעלמא כו' ולא היו באים עליהן כלל מדלא היו מביאים הנשים עמהם לעירם אלמא לא היו באים עליהם אלא יחודי הוו מייחדי ליתובי יצרייהו שאם היו רוצים היו באים עליהן ואם היו באים עליהם היו מביאים אותן לעירם והשתא אע"פ שחילקתי בין בחור לנשוי גבי פירסה נדה אין לי ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל דאשתו ישינה עמו בחדר ולא אמרינן הוא. ישן בין האנשים כו' ונימא דהא דאסרינן התם באבילות שבתוך ימי החופה לישן עמו בחדר היינו בבחור ודאי אין לחלק כך דהא אסרינן התם אפילו בשכבר בעל וכיון דכבר בעל פעם אחת מה לי נשוי מה לי בחור אבל בפירסה נדה מוקי לה דווקא בשלא בעל כי שמעתי בשם מורי ה"ר יחיאל מפרי"ש זצ"ל כיון דדברים של צינעא נוהג ברגל ואסור בתשמיש המטה כל ימי הרגל הוא ישן בין האנשים וכו' וראייתו מההיא דכתובות דמסיק טעמא משום דאבילות אקילו ביה רבנן ולהכי קילא ליה ואתי לזלזולי ביה אמטו להכי ישן בין האנשים וא"כ ברגל נמי כיון דאקילו ביה כי התם הוא ישן בין האנשים אבל ביסודו של רבי' אברהם ב"ר דוד זצ"ל מצאתי בספר בעלי הנפש [שער הפרישה] שכתב להיתר וזה לשונו ולי נראה אי מתרמי לאיניש אבילות ברגל שאין צריך לישן בין האנשים אע"ג דקילא ליה דלא חל עליה אבילות משום דשבעת ימי המשתה אית בהו משום אפושי שמחה לשושביניו ולכל בני החופה אבל שמחת הרגל דלית בהו כי האי גוונא לא דהא גבי שבת לא אשכחן מאן דאמר דהוא ישן בין האנשים אע"ג דלא נהגא ביה אבילות עד כאן לשונו וקצת קשה לי א"כ כי פריך התם מאבילות דחתן לאבילות דעלמא ומשני רב אשי מי קא מדמית אבילות דהכא לאבילות דעלמא אבילות דהכא אקילו ביה רבנן פירוש ולהכי הוא ישן בין האנשים אף על גב דכבר בעל הוה מצי למיפלג בין אבילות דהכא לדעלמא משום דחופה אית בה אפושי שמחה מיהו יש לומר דעדיפא מינה קא משני:

ת"ר זב תולין לו במאכל וכל מיני מאכל ואין מאכילין אותו כל דבר שמביא לידי חימום ומרגילו לזיבות: אורות זה גרגיר ומאיר העינים. גרגירא מצראנא.

אכסנאי לא יאכל ביצים וישן בטלית בעה"ב שמא יראה קרי ויטנף הטלית ויחשדהו בעה"ב על אשתו. רבנן כגון רב ורב נחמן הוו אמרי מאן הויא ליומא. כלומר איזו אשה אשאנה היום וכשאצא מן המקום ההוא אגרשנה ואקשינן והתניא ר' אליעזר אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת כו' ופרקינן רבנן קלא אית להו. כלומר זה בנו של פלוני חכם. וזה בתו של פלוני. וכשיבא וישאנה ויגידו לו כי היא בת פלוני לא ישאנה שיודע שהיא אחותו. ואקשינן ואיך מותר לומר מאן הויא ליומא. כלומר מקדש ומכניס אפי' אינו שוהה במקום אלא יום אחד. והא [אמר] רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים.

תבעוה לינשא וכו׳ כבר פרשתיה במס׳ נדה בס״ד.

איבעית אימא יחודי הוו מייחדי להו שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו׳. גם לזו פירשתיה במסכת יבמות בפרק החולץ בס״ד.

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך למקום אחר רחוק הימנו וישא אחרת שמא יוליד משתיהן ולא יכירו זה את זה ויזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואם היה המקום קרוב עד שהכרתם מצויה או הוא ת"ח שכוונתו לטובה כדי לעמוד בלא הרהור רשאי והוא שאמרו רבנן קלא אית להו:

כל שתבעוה לינשא ונתרצתה צריכה למנות שבעה נקיים מיום שנתרצתה ואילך שמא ביום שנתרצית ראתה דם מחמת חימוד כמו שיתבאר במקומו א"כ מה שנזכר כאן באחד מגדוליהם שבכל מקום שהיה שם היה נושא אשה לימים ואפי' לא היה דר שם אלא יום אחד כדי לעמוד בלא הרהור ומתנה עמה שתתקדש לו לימים כדי שתתרצה בגירושין אח"כ לא היה שם אלא יחוד בעלמא להיות לו פת בסלו כדי להשביע עינו של יצר אחר שאין כאן אלא איסור קל או שמא מקדים היה בכך ע"י שליח ומונה שבעה מיום שנתרצית ע"י שלוחו:

המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק הרביעי לבאר האיך היו מזהירין אותו ומשתדלים בכל עניניו שלא יבא בהם לידי מכשול ואמר מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה הוליכוהו לעלות בית אבטינס השביעוהו ונפטרו והלכו להם ואומרים לו אישי כה"ג אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פירש ובוכה והם פורשי' ובוכים אמר הר"ם והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד (ולעשות) [ולחשוב] מחשבה רעה לאדם שענינו מסופק אלא לצרך הכרחי כמו שתראה אם היה חכם דורש ואם לאו תלמיד חכם דורש לפניו אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל פי' אלו הספרים הנזכרים יש בהם ספורים וחשבונות לזמנים שעברו ישעשעו הנפש ולא יתנמנם בקש להתנמנם פרחי לויה מכין לפניו כאצבע צרדה ואומרי' לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה ומעסיקין אותו עד שהוא מגיע לזמן השחיטה פי' מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות וענין הפג אחת על הרצפה ר"ל הפשר חמימות שתעמוד שעה אחת על הרצפה לפי שהרצפה תצנן הרגלים ותדד השינה וכשיתחממו הרגלים תבא השינה ונתבארה זאת הסבה בשאלות הטבעיות והפג היא מלה נגזרת מן ויפג לבו וענינו שנפשרה חמימות לבו והרבה משתמשים חכמי' בזו המלה בזה הענין כמו מפיגין טעמן:

אמר המאירי מסרוהו ב"ד לזקני כהונה בערב יום הכפורים והוליכוהו לעליית בית אבטינס שהם היו הבשמים ללמדו חפינה והוא ענין מה שנאמר ומלא חפניו קטרת סמים וגו' והיא היתה עבודה קשה והיה צריך להרגיל עצמו בה והשביעוהו והלכו וכיצד היו משביעין אותו אומרים אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח בית דין משביענו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך מפני שהיו מתיראים שיעשה מעשה צדוקים לתקן את הקטורת מבחוץ ר"ל לתתו על הגחלים תחלה מבחוץ ואח"כ יכניסהו לפנים וכנגד דעת הקבלה שבאה בענין זה שהכל מבפנים כמו שיתבאר נ"ג א' ומתוך שדבר זה אין אדם יכול לראות היאך הוא עושה שהרי כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו היו משביעין אותו שלא ישנה הוא פורש ובוכה פי' על מה שחשדוהו בצדוקי והם פורשים ובוכים על שם שמא חשדו בכשרים וכל החושד בכשרים לוקה בגופו כמו שמצינו אף במשה רבינו שאמר (והם) [והן] לא יאמינו לי וכתיב ויאמן העם ולקה בגופו כדכתיב הבא נא ידך בחיקך הלכו להם והוא נשאר לשם אם היה חכם דורש כדי שלא תהא שינה חוטפתו ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו ובמה קורין באיוב ועזרא ודניאל שהם דברים המושכין את הלב עד שאינו נחטף בשינה ואם מ"מ בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ופי' בגמ' שהיה מכה באצבעו לכף על דרך זה שהיה מחבר האצבע לגודל ושומטו ממנו ומכה על הכף והיה הקול נשמע הרבה ואומרים לו אישי כהן גדול הפג אחת על הרצפה כלומר הפג שנתך באחת שתראה לנו על הרצפה ופי' בגמ' שהיו מבקשים ממנו להראות להם קידה והוא שנועץ גדליו בקרקע ונושק את הרצפה ועומד ולשון הפגה נאמר על כל דבר המתגבר על האדם ואדם מחליש כוחו וי"מ הפג מלשון צינון כלומר שיצנן רגליו ברצפה כדי שתדד שנתו שחימום הרגלים מקרב השינה ומתעסקין בו כלומר שמתעסקין עמו בדברים אלו עד שיגיע זמן שחיטה שזהו כשיעלה עמוד השחר אבל תרומת הדשן שהיא מחצות לילה כמו שיתבאר אע"פ שהיא עבודה כמו שביארנו אפשר שמאחר שאינה עבודת היום לא היתה נעשית בו אבל שחיטה אע"פ שכשרה בזר תחלת עבודת היום היא וטעונה כה"ג ומ"מ י"א שאף תרומת הדשן היתה נעשית על ידו אלא ששאר הכהנים היו מפנין שאר הדשן לתפוח והוא חוזר לו לפרחי כהונה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא חוץ ממה שביארנו בחפינה שהיתה עבודה קשה והתבאר בתחלת מנחות י"א א' שאינו כן כמו שאמרו שם מלא חפניו כדחפני אינשי ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה לא יאכל כו' לידי קרי ומתגנה על כו' ובד"ה זה אצל זה בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה יחודי בעלמא כו' דהל"ל ליחודי בעלמא כלומר כו' דלהכי נקט האי לישנא יחודי בעלמא הוו מייחד להו משום כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלישנא יחודי הוו מייחדי להו משמע דקושטא הוא דלא הוה רק יחוד ולא היו באין עליהן ולפי' רש"י ניחא דהיה אסור לבא עליהן משום פרישת נדה אבל לפר"י שלא היו רואות דם ומותר היה להן לבא עליהן לא הל"ל אלא ליחוד בעלמא דהיינו שהיו מודיעים להם שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא כדי שלא תפרוס נדה וקושטא הוא שהיו באים עליהן וע"ז תירצו משום דאתא לשנויי גם קושיא ראשונה שהקשה לא ישא כו' וק"ל:

גמ' וחלגלוגו' ע' ר"ה כו ע"ב:

(ב) תוס' ד"ה יחודי בעלמא אבל ביסודו של כו'. הובא עוד בשמו בתוס' תענית כה ע"א מס' ע"ג לח ע"א:

בא"ד משום דבשעת יה"מ אית בהו כו' ק"ל הא גם בשבעת ימי אבילות דליכא אפושי שמחה אסור ביחוד כדקתני כל אותן הימים וכו':

תוס' סוף ד"ה יחוד, דז' ימי המשתה אפושי שמחה (מש"ה אם מת אביו של חתן כו' הוא ישן בין אנשים משא"כ אבל בימי הרגל). קשה לי, הא גם בימי אבילות אסורי ביחוד, כדקתני שם וכל אותן הימים הוא ישן כו':

רַב, כִּי מִקְלַע לְדַרְשִׁישׁ, מַכְרִיז מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא? רַב נַחְמָן כִּי מִקְלַע לִשְׁכֶנְצִיב, מַכְרִיז: מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא. הנה חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם! גם עוד אם היו להוטים כל כך חלילה אמאי לא חשו לכבוד עצמם בעיני הבריות? ולא עוד אלא שהיו מכריזין: מי עשה הכרזה כזאת בעולם! ועוד למאי נפקא מינה נכתב דבר זה בתלמוד אם לגנותם ח"ו, ואם ללמוד דין לא היה להזכיר שמותם! אך הַסְכֵּת וּשְׁמַע דברים המוצדקים המתיישבים על הלב, והוא כי לפעמים ימצא מנהג רע באיזה מקומות שהאנשים לא ישאו נשים אלא אחר היותם בני שלשים וארבעים שנה, ועד עתה ימצא כן במקומות כורדסתא"ן ואומרים שגם בערי אירופ"ה יש מנהג זה. והנה בזמן רב ורב נחמן היה המנהג הזה נוהג בערים אלו בדרשיש ושכנציב, ובודאי כד הוו אזלי רבנן להתם היו מוכיחים אותם לבלתי יתאחרו יותר מעשרים שנה, אך להיות כי פשתה המספחת שם במנהג זה, ורבים מעמי הארץ אשר נכשלים בזה הוו רבנן עושים הכרזה זו בעבור עצמן כדי להלהיב לבבות העם בענין זה יותר שאז כל אדם ישא קל וחומר לעצמו לומר ומה רבנן שעוסקים בתורה ימים ולילות וקדושים הם וגם נשואין עם כל זה חוששים לעצמן בשביל קרי ואינם רוצים לעמוד בלא אשה קצת ימים, כל שכן וכל שכן בחורים המונים דתקיף יצרייהו טובא שצריכין להנשא ולא יאחרו נישואין שלהם להשאר בלא אשה מפני איסור קרי! ודבר זה עושה פועל בלבבות ההמונים יותר מדברי מוסר ותוכחות עשר ידות כי זהו מעשה רב! ולפי זה רבנן קבלו לזלזל בכבודם בהכרזה זו שאינה צריכה להם, בעבור לזכות את הרבים באפרושי מאיסורא שבזה יתבטלו במצות הנישואין ופריה ורביה ביותר, אשריהם ואשרי חלקם זכות הרבים תלוי בם! וטעם זה שאני אומר הוא מוכרח מאד בעיני כל איש משכיל, יען כי מן הגמרא משמע דלא היו רבנן עושין כן אלא רק כשהולכין למקומות הללו דרשיש ושכנציב ולא במקומות אחרים, ולמה? אלא ודאי הטעם כאשר כתבתי שעושין כן לצורך מצוה לזכות המון העם שהיה להם מנהג הרע הנזכר ולא היה זה המנהג אלא רק בשני מקומות אלו ולכן הוצרך הש"ס לסיים את שתי המקומות ההם! ומקשי וְהָתַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וכו' כלומר הן אמת שהיו עושין כן בעבור להלהיב לב המון העם עם כל זה הוה ליה למיחש להא דרבי אליעזר בן יעקב דשמא גם אחרים ילמדו לעשות כן להנאתם? ותירץ רַבָּנָן, קָלָא אִית לְהוּ ולכך לא חשו לזה דהכל יודעים לחלק בין רבנן לשאר אינשי וְאִי בָּעִית אֵימָא: יִיחוּדִי הֲווּ מְיַיחֲדִי לְהוּ וְלֹא הָיוּ נִזְקָקִין לָהֶם וכן הוא האמת כמו שאמרו האי בעית אימא בלי ספק! ואם תאמר אם כן לא יתפעלו המון העם מענין זה מאחר דאין נזקקין להם, זה אינו, דודאי המון העם יתפעלו דיודעים הם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ הוא נשמר מן היצר הרע! אם כן עדיין אומרים ראו כמה חמור דבר זה דהא רבנן מתכוונין שיהיה להם פת בסלם כדי שבזה הם נשמרים מיצר הרע ואם כן כמה צריך האדם להשתדל בדבר זה שלא יאחר המצוה! ודע דרש"י ז"ל פירש 'מאן הויא ליומא שתנשא לימים שאתעכב כאן ואחר כך תצא' והקשה הרב 'גט פשוט' (סימן קי"ט סק"ג) והא הוה ליה בני גרושת הלב דאסור כנזכר בסוף פרק שני דנדרים? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דהכא לא היו מכריזין על מנת שתתגרש ביום פלוני אלא מכריזין שתתגרש ביום שיצא מן העיר הזאת, ולפי זה הגרושין הם ספק שאם נזדמן לו איזה סיבה שיתיישב בזאת העיר ולא יצא גם היא תשאר אצלו ולא תתגרש וכיון שהוא ספק ליכא בזה איסור בני גרושת הלב שזה נאמר על מי שגומר בלבו לגרשה בודאי ואינו תולה הגרושין בדבר אחר. אי נמי אין מכריזין לגרשה בגט פיטורין אלא הכונה שלא יתחייב לה בשאר וכסות ועונה אחר שיצא מן העיר ואם יזדמן שיחזור לעיר זו תבא ותשמש תחתיו ולכן אין כאן איסור בני גרושת הלב. ועוד נראה לי בס"ד דלא היו מכריזין ליקח נשים הראויים להוליד אלא נשים שפסקו ממראות דמים ואינם ראויים להוליד, ובזה יתורץ דקדוק אחר, למה מקשי מדין דם חימוד יקשה דכל פנויה היא בחזקת נדה וצריכה ז' נקיים? ובזה ניחא דהכרוז הוא אצל נשים שפסקו לראות ודרכם הי' כל אשה שפסקה לראות טובלת מדם נדה שעבר אף על פי שאין לה בעל כדי שתהיה טהורה כל ימיה, ולכן לא מקשי אלא רק מדם חימוד. וראיתי להרב משנה למלך ז"ל (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ח) שהביא דברי הרב גט פשוט ופלפל בהם, ואנא עבדא פלפלתי בדבריהם בקונטרוסי ואין כאן מקום לזה. אך דרך אגב נתקשה לי בדברי התוספות דיבמות (יבמות לז:) שהביא הרב גט פשוט, דאיך ניחא להו לתרוצי שאם תתעבר יקחנה עמו דאכתי לא פליט מחשש ממזרות דאיכא למיחש שמא יבא אחד מן הבנים לעיר זו וישא אחות אמו, או תבא הבת ותנשא לאחי אמה, או להפך שיבואו אחי האם ואחות האם לעיר זו וישאו, דמה שאמר רבי אליעזר בן יעקב 'שֶׁמָּא יִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זוֹ וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ' לאו דוקא אלא הוא הדין בכהאי גונא, וכיוצא בה נמי איכא איסור ממזרות, וצריך עיון.