מסכת יומא דף ל״ח עמוד א׳

בסירוגין אם לא שכב אחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא יתן ה' אותך ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ובאו המים ואחריו ראשי תיבות (אם שכב ואת כי שטית):

להביא דלתות לשער המזרח של העזרה ושל נחושת היו:

נחשול סערה:

והטילוה לים להקל לספינה:

וכרכה חבקה:

לנמלה פורט"ו מקום שהספינות נמשכות שם ליבשה:

רהיטנו לשון דלת שהוא רץ ונועל רץ ופותח:

אלא ברית ים כאילו כרתו ברית זו עם זו ויש אומרים בריית ים:

בסירוגין הא דאמר בפרק שני דמגילה (דף יח:) אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב כיון דכתיבי ראשי תיבות וראשי פסוקים ועוד שהיא פרשה קטנה שרי כדשרינן התם תפילין ומזוזות משום דמיגרס גריסן:

ואלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ולא היו יוודעים לרדות פי' רדן בשולי המחתה [בתמיד פו] וכמו שאומרים [שבת קיז] יצא רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכן בן אבטינס דברים פשוטין הן.

כל פעל ה' למענהו פי' פעל ה' ונתן חכמה לזה יתר מזה למענהו כדי שלא יהיה המלאכה אלא במי שחפץ:

מעלה עשן הסם שנותן בקטורת מעלה עשנה כמקל שאינה מפצעת לכאן ולכאן. וכיון שהגיד ר' יוחנן בן נורי מה שא"ל אותו זקן שהיה מבית אבטינס. א"ר עקיבא כיון שכוונתם לש"ש היתה אסורה לספר בגנותן וכן אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך.

אלכסנדריא של מצרים פי׳ דאע״ג דכתי׳ לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כבר פירשו בסיפרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ. ומיהו תמיהא מלתא על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב״ם ז״ל וכמה גדולים אחרים. ויש אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן וה״ר אליעזר ממיץ תירץ שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים דהכי כתיב קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה. והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ.

אל תקרי ברותים אלא ברית ים כן גורס רש״י ז״ל ופי׳ שעשו ברית זה עם זה. והגאונים ז״ל גורסי׳ אל תיקרי ברותי׳ אלא בִּרְיָתים:

והללו פתן מתעפשת יש שפירש דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם ביום הלקחו. ואחרים פירשו דאפילו היה הנס קיים מה שהיה אפשר לעשות ולתקן בידי האדם לא היה הב״ה רוצה לתקנו בנס:

לא רצו ללמד על מעשה הכתב פרש״י ז״ל שהיה קושר ארבע קולמוסין בד׳ אצבעותיו והיה כותב שם של יו״ד ה״א וא״ו ה״א ביחד:

כל שהצבור רואין באחד שנמנע מללמד לראוים לכך דבר שיש קידוש השם בידיעתו יכולים לסלקו מאותה אומנות המסורה להם מאצלם ולמנות אחר תחתיו בלא שום סיבה אחרת ומ"מ כל שכוונתו לשמים יהא בטוח ברחמי השם ואל יתיירא שיהא אדם יכול לקפחו ממה שנגזר לו מלמעלה ועל כל פנים יהא כל אדם נזהר במלאכתו שלא להכניס עצמו בחשד הבריות אף במה שיודע בעצמו שהוא נקי בו ודברים אלו כולם אתה למד מבית גרמו ומבית אבטינס אמרו עליהם על בית גרמו שהיו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד ושלחו חכמים לאלכסנדריה של מצרים לאומנין אחרים והעבירו את של בית גרמו שלא ירויחו שכרם שהיו נוטלין מתרומת הלשכה והיו אותם האומנים יודעים לאפות כמותם אבל לא היו יודעים לרדות כמותם ר"ל דבוק הלחם עם דופני התנור מפני שאותם אומנים שהביאו היו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ מפני שהלחם היה עשוי כמין דפוס תיבה פרוצה והיתה רדייתו מבפנים קשה ואין יכולין לדבקו כראוי שלא ישחת הדפוס והיו אופין מבחוץ על גב התנור ושל בית גרמו היו מסיקין ואופין מבפנים וי"ג מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים כלומר כדי שיהיו יכולין לרדות בידים ולא מנעם חום גדול שבתנור וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' יחזרו בית גרמו למקומם שלחו להם חכמים ולא רצו לבוא כפלו להם שכרם מתרומת הלשכה ובאו אמרו להם מה ראיתם שלא ללמד אמרו להם יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"ז בכך וכן היה הענין בבית אבטינס שהביאו אומנין מאלכנסדריא והיו יודעים לפטם כמותם ר"ל כתישת הסמנים והרכבתם אבל לא להעלות עשן כמותם והחזירום וכפלו להם שכרם מכאן אמרו בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך כלומר כל שכונתך לשמים אל תדאג שמא פלוני יקחך כך וכך ויעביר את כבודך אלא על כרחם יהו קורין אותך לבא ולישב במקומך ומשלך יתנו לך כלומר ממה שקצוב לך מן השמים ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא ומתוך כך חזרו ואמרו שלא לספר בגנותם והוא שאמרו אמ' ר' יוחנן בן נורי פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סתרים בידו אמרתי לו מאין אתה אמר לי מבית אבטינס ומה בידך מגלת סמנין הראה לי אמר לי כל זמן שהיו אבותיי קיימים לא היו מוסרין אותו לשום אדם עכשיו הרי הוא לך לך והזהר בה וכשהרצתי הדברים לפני ר' יהושע אמר לי מעתה אסור לספר בגנותם וכן שמצאו קצתם אחר חורבן בטוחים ברחמי השם לשוב בית המקדש על מכונו והוא שאמר אחד מהם פעם אחת יצאתי עם אחד מבניהם ללקט עשבים ראיתיו ששחק ובכה אמ' לו מפני מה בכית אמ' לי מעלה עשן ראיתי כנגדי וזכרתי כבוד אבותי ומפני מה שחקת א"ל שעתיד הקב"ה להחזירו לנו וכל שכן שהוזכרו לשבח במה שהיו מוציאים עצמם מן החשד אלו שלא נמצא פת נקיה ביד בניהם ואלו שלא יצאה כלה מבושמת מבתיהם כמו שביארנו במשנה ואעפ"כ נענשו בו על שהיה בהם סרך התכבדות על הענין דרך הערה אמרו פעם אחת מצאתי מבני בניהם של בית אבטינס אמרתי לו אבותיך רצו למעט בכבוד שמים ולהרבות כבוד עצמם עכשיו נתמעט כבודם וכבוד שמים במקומו עומד:

בפרש"י בד"ה להעלות עשן שלא היו מכירין בעשב כו' כצ"ל:

בַּחֲזָרָתוֹ עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ פירש רש"י 'סערה' ויש להקשות למה אמר עָלָיו וגם לְטַבְּעוֹ דמשמע רק בעבורו היה הדבר הזה והלא אדרבא כיון שהוא שליח מצוה אין ראוי להיות עליו גזרה זו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הריטב"א ז"ל שהביאו בעל עין יעקב איך הלך נקנור לאלכסנדריא של מצרים והא איכא איסור לאו ד'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד' (דברים יז, טז), והביא דרשת רבותינו ז"ל בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ, עיין שם. והרב פתח עינים ז"ל הביא טעם אחר מדברי רבינו האר"י ז"ל דאפילו 'לגור שם' שרי אחר שכבר עברו ישראל וגרו שם אחר חורבן בית ראשון ונעשה בה תערובת ניצוצי קדושה בשאר ארצות ואז הותר לדור בה, עיין שם. ולכן כאן השטן שהוא נחש הקדמוני נתקנא בנקנור שהביא דלתות חשובים לבית המקדש והצליח בהם כי כן דרך הסטרא אחרא להתקנאות בדברים של קדושה, לכך כאשר ראהו מהלך בים שהוא מקום סכנה מצא לו טענה לקטרג עליו מצד הלוכו למצרים דעבר על איסור לאו והוא לא נתן לב על דרשת הספרי ולא על טעם רבינו האר"י ז"ל לפוטרו אלא הכריע הדין לחובה לחייבו בזה, לכך עשה עצמו מתקנא לכבוד השם יתברך שאסר ההליכה למצרים ונתלבש בסערה של הים להטביעו, וזהו שאמרו עָמַד עָלָיו לְהַטְבִּיעוֹ דייקא כי בעבורו עשה הדבר הזה, ולכן קרא לסערה בשם נַחְשׁוֹל שהוא אותיות ' לוֹ נָחָשׁ ' גם מצא סימן יפה לעצמו שחשב שיצליח בכך בשביל שהדלתות היו נְחֹשֶׁת שהוא על שמו ועל ת' כוחות שלו שזהו נְחֹשֶׁת אותיות נָחָשׁ ת '. אך באמת נקנור לא עביד איסורא הן מחמת טעמים הנזכר הן מצד שאר טעמי תריצי שכתבו בדבר הזה, לכן מן השמים זיכוהו ונעשה לו נס פלאי ונתקיים בנחש אשר שלט האדם הבליעל באדם התחתון לרע לו לאדם הבליעל כי במעשה נסים תחלש הסטרא אחרא ותתמוגג.

הָיָה מִצְטַעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ יש להקשות אמאי נצטער עתה ולא נצטער עליה משעת נפילה? ונראה לי בס"ד דודאי נצטער משעת נפילה אך היה מתנחם קצת כי מה בידו לעשות והלא בעל כרחו נטלוה והשליכו אותה בשביל המקרה שקרה מן השמים בסערת הים אמנם עתה שראה בשניה אחר שכרכה ואמר 'הַטִּילוּנִי עִמָּהּ' נח הים וניצולה אז נתחדש לו צער גדול ונכוה בחמי חמין שאמר מדוע לא עשיתי כן בראשונה והיתה נצולת גם הראשונה! וכשראה השם יתברך צערו על זה עשה נס דכיון שהגיע לנמל הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת. אמנם עדיין תקשי באמת, למה לא עבד הכי בראשונה אם כל כך היו חביבין עליו הדלתות של בית המקדש שקיבל על עצמו ליפול לים? ונראה לי בס"ד כי בתחילה שהם היו מבקשים להשליך אחת דוקא אמר אם יעשה כך וישליכו אותו עמה מי ישגיח על השניה להביאה לירושלים? ואפשר שיגזלו אותה או גם אותה ישליכו מאחר שהיא ממון שאין לו תובעים לכך בשביל דחס עליה לא אמר שישליכו אותו עם הראשונה, מה שאין כן עתה שראה שלא נח הים ורוצים להשליך השניה לא נשאר לו עוד לשמור ואם ישאר ויבא לירושלם בידים רקניות לגמרי ימות בצער שלא היה יכול לסבול בושה זו לכך אמר שיטילוהו עמה. ודע דמה שאמר שישליכו אותו עמה אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת כי לא היה הוא משליך עצמו לים בידים ומצינו דאמרו רבותינו ז"ל על צדקיהו 'גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' (ישעיה ה, יג) שהיה לו להקיש עצמו בכותל וימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל בספר בשמים ראש סימן שע"ה מה שאמר בזה [המדרש הובא בשו"ת בשמים ראש סימן שמה כדי להתיר איבוד נפש מחמת ייסורים, ושם מחדש שאיסור אבוד נפש הוא רק כשעושה זאת מחמת מיאוסו בטובת הבורא כעניין הפילוסופים] וכן כאן אם היו משליכים גם השניה היה עולם חושך בעדו והיה מצטער צער גדול שהיה מוכרח שימות מרוב צערו, לכך אם אמר לו לעשות לו כך אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת ח"ו.

וְעָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים א, יז) "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רָהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים". נראה לי בס"ד הא דקרי לדלת ההיא בשם רָהִיטֵנוּ שהוא לשון ריצה כי היא היתה נחשת שהוא מין הדומם ששוקע ונח במים ואין לו כח המרוץ מה שאין כן הספינה שהיא עץ מהלכת על פי המים מאיליה, אך לזו הדלת שהיא נחשת בא לה מן השמים כח ריצה שנתלבש בה זה הכח של הרהיטה והיתה רוהטת על המים כמו עץ הספינה ולכן קרי לה רָהִיטֵנוּ על שם כח המרוץ שנתחדש בה.

עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר (משלי י, ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה", וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: (שם) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". הקשה הרב פתח עינים ז"ל דלעיל אחר שהזכיר מעשיהם של ראשונים יסיים עליהם נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה ואחר שיזכיר מעשיהם של אלו יאמר עליהם נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב? עיין שם. ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה איך יקראם רְשָׁעִים דאף על גב דאין רוח חכמים נוחה מהן מכל מקום מה איסור תורה או איסור דרבנן עשו בזה שיקראם רְשָׁעִים? אך ידוע דלפעמים קורין לאדם בשם רשע לפי ערך הצדיק שכנגדו, וכמו שאמרו בגמרא, ובזה ניחא דלא אמר עליהם נאמר שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב דאין ראוי שיקראם רשעים בסתם אלא אמר על הראשונים נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, ולכן לגבי הראשונים שהם צדיקים ביותר אז על אלו נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב שראוי לקרותם רְשָׁעִים לגבי אותם הצדיקים אך הם אין רְשָׁעִים בעצם ח"ו.

הַלָּלוּ פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת, וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת נראה פשוט דעפוש הנעשה מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ ולכן לא היה החום נכנס בקרב הלחם שהיה עוביו ז' אצבעות ולכך היה מתעפש מה שאין כן בית גרמו כשהיו מסיקין ואופין מבפנים היה החום חזק ונכנס בקרב הלחם היטב ונאפה יפה. והנה צריך לדעת מאחר שהיו מסדרים קנים ביניהם איך נתעפש הלחם? ונראה דאיתא במשנה (משנה מנחות יא, ו) סידור קנים אינו דוחה שבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן מבין לחם הישן ומסדרן במוצאי שבת בין לחם החדש ונמצא לחם הישן נשאר כל ליל שבת בלי קנים ולחם החדש נשאר כל השבת בלי קנים ואמרינן בגמרא דמנחות (מנחות צז.) בהאי שיעורא לא מעפש וזה השיעור הוא רק ללחם שאופין בית גרמו אבל של אלכסנדריא היה מתעפש בזה הזמן שנשאר בלא קנים.

כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וּבָאוּ יש להקשות וכי אדם עושה נקימה ונטירה עם ההקדש, ולמה סירבו עד שכפלו להם שכרן? ועוד למה הפריזו החכמים לכפול בבת אחת ושמא היו מתרצים בפחות מכפל? ונראה לי בס"ד דבית גרמו לאו משום חימוד ממון או בדרך נקימה עבדי הכי אלא ראו שבדבר זה נתקדש שם שמים שהכל אמרו (משלי טז, ד) 'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' לכן אמרו מצוה שיתפרסם דבר זה לכל ויהיה נזכר לדורות עולם ואם היו חוזרין בלא תוספת לא היה מתפשט דבר זה בין בני אדם ולא היה דבר זה שיחה בפי הבריות אך על ידי שסירבו ולא חזרו אלא בכופל שכרן נתפרסם דבר זה והיו שיחה בפי הבריות וממילא נודע לכל ענין זה ד'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' ונמצא כונתם לטובה להגדיל קדוש שם שמים בעיני העולם, וגם החכמים שכפלו שכרן בבת אחת היתה כך כונתם לטובה על דרך האמור.

בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נראה לי בס"ד קבעו להם י"ב מנה כנגד י"ב לחמים שהיו אופין, ואם מנה זה של כסף נראה שהוא שכר מרובה בעבור כל אפיה, אמנם יתכן שהוא מנה של נחשת או אפשר שהוא של כסף אך יש עליהם גם כן מלאכה של שיפה ובעיטה שהוא עסק גדול וגם עסק של הנפה שהיו מניפין בי"ג מפות ומוציאין אותו מן כ"ד סאין ובכל אלו יש יגיעה רבה. ומה שכפלו שכרן אפשר בתחילה היו נותנים להם י"ב מנה במנה שאינה של קודש ואחר כך נתנו להם י"ב מנה במנה של קודש כי ידוע מנה של קודש כפול היה.

וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לִרְדּוֹת כְּמוֹתָן הטעם מפני דלחם הפנים היה תיבה פרוצה שניטל כסויה וגם שני דפנותיה זו כנגד זו, כך הלחם היו לו ב' דפנות דוקא ושוליים רחבים כזה וכדאיתא בגמרא דמנחות (מנחות צד) וכמו שכתב רש"י ז"ל שם עיין שם. ולכן צריך חכמה לרדותו מן התנור באופן שלא ישתבר ושאר אומנין היו מוכרחים להסיק מבחוץ ולאפות מבחוץ בשביל הרדיה שיהיו יכולים לרדותו וסיבת העיפוש הוא תלוי בזה כאשר בארנו לעיל מה שאין כן בית גרמו שהיו עושים הכל מבפנים היה נתקן כראוי כי הם היו חכמים במעשה הרדיה ואין צריכים לעשות מבחוץ בשביל הרדיה.