לטומאת ביתו — שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים:
זה וזה — כהן דיום הכפורים וכהן דפרה:
כל שבעה — ימי דהפרשה:
מכל חטאות שהיו שם — מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה (פ"ג משנה יא) ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה:
דהואי נמי הזאה — בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב (ויקרא ח׳:ל״ג) ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון:
ובמלואים דם — הזאת מלואים של דם כדכתיב:
דתני ר' חייא כו' — לקמיה בשמעתין מייתי לה:
מעלה בעלמא — בפרה כדאמרן וביוה"כ לכבוד כניסת מחנה שכינה:
תניא כוותיה דרבי יוחנן — דיליף ממלואים:
כריש לקיש — דיליף מסיני:
בזאת — קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש:
מאי היא — באיזה ענין:
ושימש יום אחד — עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר (ויקרא ט׳:ז׳) קרב אל המזבח:
לאפוקי צדוקים — שהיו משנין עבודת קטורת יוה"כ כדלקמן בהוציאו לו (יומא דף נג.) שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים:
לחנכו — ללמדו:
וכשם שמפרישים — לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא:
אמרת — אמור מעתה:
מאי בזאת — לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן:
שמע מינה — בענין מלואים ופרישה לשון נקבה:
כהן גדול קמא — אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן:
זה מעשה כו' — כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו:
ר"ע אומר — קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (מכות דף כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:
