מסכת יומא דף פ״ד עמוד א׳

למקטליה בדבר הנזרק למ"ד רוח רעה שורה עליו לא יקרב אצלו להרגו בידים אלא זורק בו חץ או סכין והורגו:

דחייף ביה המתחכך בו:

דנכית ליה שהכלב נושכו:

נישלח למאניה יפשיט בגדיו:

משכא דאפא הוא הצבוע ובלע"ז פוטויי"ש:

דאפא דיכרא צבוע זכר:

בגובתא דנחשא על ידי קנה של נחשת:

דילמא חזי לבבואיה דשד שקפץ מן הכלב עליו ומסתכן:

הכי נמי מסתברא שלשה דברים כו' ריב"א ל"ג הכי נמי מסתברא אלא הכי גריס תא שמע שלשה דברים משום דמאי אולמיה דהא מהא דאייתי כבר ונראה לי דשפיר מייתי דברייתא קמייתא לא מיתני בה מקיז דם לסרונכי ולהכי הוי דוחק הא דמוקמינן למעוטי מקיז דם לסרונכי מה שלא הוזכר בה אבל מהא מייתי שפיר מאי לאו באלו אתרתי דסיפא דסליק מינה קאי ולמעוטי מקיז דם לסרונכי דקא תני רישא ואי (שמא) משום דבכל דוכתא נשאר הכי נמי מסתברא בשביל זה אין למוחקו דבפרק קמא דקידושין (כו:) גבי מעשה במדוני אחד) יש הכי נמי [מסתברא] שאינו נשאר ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מו:) יש [ג"כ] הכי נמי מסתברא שאינו נשאר בשמעתא דמטבע אין נעשה חליפין לפירוש רש"י:

ועוד א"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת ר' יוחנן חש בצפדינא פי' כאב השינים עבדא ליה ההיא מטרוניתא סמא יום חמישי וע"ש. א"ל בשבת מאי אמרה לי' לא צריכת ואי איצטריכנא מאי א"ל אישתבע לי דלא מגלית אישתבע לה אלהי ישראל לא מגלינא והוה נקיט בליביה בשעת שבועתו דלעמו ישראל מגלינא ובתר דאודעה ליה. אודעה הוא דלא הות ליך שבועתי אלא דלא מגלינא לאלהי ישראל אבל מגלינא לעמו ישראל.

א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן כמאן כר' מתיא בן חרש דשרי להטיל סם בפיו בשבת. א"ל ר' יוחנן בהחושש בפיו מטילין לו סם בשבת דברי הכל היא ולא באחרת שחולקין.

נימא מסייעא ליה לר' יוחנן הא דתניא מי שאחזו ירקון מאכילין אותו בשר חמור מי שנשכו כלב מאכילין אותו מחצר כבד שלו והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת דברי ר' מתיא בן חרש וחכ"א באלו אין בהן משום רפואה באלו לאו למעוטי סם דסם אית ביה רפואה ודחי לא למעוטי הזקת הדם לסרונכי ולא עמדה ואסיקנא אלא למעוטי סם.

מי שנשבע לאחד מן האומות על דעת עצמו והוא מכוין בשבועתו לדרך אחרת אסור לעבור על שבועתו מפני חילול השם שהגוי חושב שהשבועה קיימת וחושדו עליה ומ"מ כל שמודיעו תחלה שאינו עובר על שבועתו בכך ומודיעו הסיבה עד שהוא מכיר בכך מותר:

כבר ידעת שכל חולי שיש בו סכנה מחללין את השבת וסרונכי והוא בועה גדולה או נפח שעל הבשר אף שלא על ידי בועה אף הם בכלל חולי שיש בו סכנה הם ומחללים עליהם את השבת וכן בקצת חליי השיניים והחנכים על הדרך שביארנו במשנה וכשם שמחללים עליהם את השבת כך בדברים האסורים כל שהדבר ידוע שרפואת אותו חולי בהם מתירין אותו באכילתם אבל כל שאין רפואת אותו חולי בכך אלא שנוהגים כן אסור וגדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה שכל שאינו מרפא מצד טבעו אע"פ שמרפא מצד סגלתו אין מתירין לו מפני שכחו חלוש ואינו מצד הדעת:

בפרש"י בד"ה ור"י היכי עביד הכי כו' ל"ג לה הכא כו' עכ"ל דהתם בע"ז פ"ב גרסינן לה בענין שאין מתרפאין מן הנכרי אבל לענין שבת הכא ודאי דלאו קושיא היא דלר' מתיא פשיטא ליה לתלמודא דשרי ודו"ק:

בד"ה ה"ג הנ"מ כו' באלו למעוטי מאי לאו אתרתי בתרייתא ולמעוטי דרישא לא אתרתי כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה הנ"מ ג' כו' ואי משום דבכל דוכתא כו' יש הכי נמי מסתברא שאינו נשאר והתם נמי דפ' הזהב כו' כצ"ל: