שעם — מין גומא שקורין פוי"י:
בתענית צבור — הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל:
בדהיטני — מין שעם:
בדהוצי — סנדל של כפות תמרים:
בדיבלי — של עשבים:
יוצא בקב שלו — בשבת קב אשקצ"א:
ורבי יוסי אוסר — קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי' הכי אסיר והוא הדין לשל שעם:
כתיתין — חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם:
טמא — מקבל טומאה דלאו פשוטי כלי עץ הוא:
מנעל הוא — הלכך ביוה"כ אסור אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו:
מותרין בכולן — בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה:
אינשי עבדו ליה — גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות (דף קיד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים:
לא אפשר מאתמול — ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו:
הא מותרין לכתחלה קתני — שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו:
מיא חמימי — לרחיצה:
ומשחא — לסוך:
ביעתא בכותחא — ביצים בכותח:
תבורי מאני — להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו:
מאני גזיזי דפחרא — כלים סדוקים של חרס בדמים קלים:
אין מונעין תכשיטין וכו' — ברייתא היא ומייתינן לה בריש בתולה נישאת בכתובות הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים בעי' נוי:
אם מחמת סכנת עקרב — מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול:
1שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו, ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ ואמינא ליה: בתענית צבור מאי? א"ל לא שנא. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? א"ל לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני. אביי נפיק בדהוצי. רבא נפיק (בדיבלי). רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק.
2מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ור' יוסי אוסר. ותני עלה: ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים. אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין, ומשום תענוג.
3אמר ליה רבא: ואי לאו מנא הוא כתיתין משוי ליה מנא? ועוד: כל תענוג דלאו מנעל הוא, ביוה"כ מי אסור? והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק! ועוד, מדקתני סיפא: אם יש לו בית קבול כתיתין טמא, מכלל דרישא לאו בדאית ליה כתיתין עסקינן.
4אלא אמר רבא: לעולם דכ"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי: מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות, ומר סבר לא גזרינן.
5תנו רבנן: תינוקות מותרין בכולן, חוץ מנעילת הסנדל. מאי שנא נעילת הסנדל, דאמרי: אינשי עבדו ליה, הנך נמי אמרי: אינשי עבדו ליה! רחיצה וסיכה, אימר מאתמול עבדי ליה.
6סנדל נמי, אימר מאתמול עבדי ליה! סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה. דאמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני.
7והא מותרין לכתחלה קתני! אלא: הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן. דאמר אביי, אמרה לי אם: רביתיה דינוקא מיא חמימי ומשחא. גדל פורתא ביעתא בכותחא. גדל פורתא תבורי מאני. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה, ומתברי להו.
8המלך והכלה ירחצו את פניהם. מתני' מני? ר' חנניא בן תרדיון היא, דתניא: המלך והכלה לא ירחצו את פניהם. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. החיה לא תנעול את הסנדל. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.
9מ"ט מלך, משום דכתיב: ״(ישעיהו לג״, יז) ״מלך ביפיו תחזינה עיניך״. כלה מאי טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לר' חייא: כלה עד כמה? אמר ליה, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
10החיה תנעול את הסנדל משום צינה.
11אמר שמואל: אם מחמת סכנת עקרב מותר.
12האוכל ככותבת הגסה. בעי רב פפא:
הקיטע יוצא בקב שלו — פרש"י פרק במה אשה מי שנקטעה רגלו עושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו ולא נהירא להרב פור"ת דקשיא ליה א"כ אמאי רבי יוסי אוסר והא אינו יכול לילך בע"א אע"ג דמסקינן הכא דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי והא אי נפיל אינו יכול לזוז משם עד שיחזור וינעלנו ועוד הקשה דהאמר אביי בפרק במה אשה (שבת דף סו.) דאין טמא מדרס משום דלא סמיך עילויה ואי כפרש"י והלא אין סמך גדול מזה ומיהו אור"י דלא קשה כולי האי שאין אותו קב צריך לו כל כך שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך החגרין ואינו נשען כלל על הקב והיינו סמוכות שלו דקתני התם יוצאין בהן בשבת לדברי הכל ולא כמו שפרש"י שעושה עור לראשי שוקיו וגורר שוקיו בקרקע כשנקטעו שתי רגליו ומהאי טעמא נמי אתי שפיר דאביי לא חשיב ליה מדרס שאינו נשען עליו אלא פעמים הוא נשען עליו קצת ופעמים אינו נוגע בקרקע כלל אבל הרב פור"ת פי' מי שנקטעה רגלו עושה לו קב כמין סנדל ומניחו במקום הרגל ונראה כאלו יש לו רגל ויכול לצאת בו בשבת כמו במנעליו וכופה שוקו לאחוריו וקושר סמוכות של עץ מכף יריכו שקוריו אשקצ"א וסומך בו שוקו ומהלך בה והיינו סמוכות שלו דקתני התם סמוכות שלו טמא מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה ואותו קב שמניח במקום פרסת רגלו אינו אלא כדי שיהו סבורין הרואים שרגל שלימה יש לו ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו ואם יש באותו קב בית קיבול כתיתין טמא כתיתין היינו גמי או מוכין או כל דבר רך שהוא נותן בקב להנאתו כדי שלא יכאב לו כשיגע רגלו בקב טמא איכא מאן דאמר בגמרא טמא טומאת מת ואיכא מאן דאמר טומאת מדרס לפי שהוא נשען עליו והאי דלא קתני גבי קב אי נכנס בו לעזרה אם לאו כדקתני גבי סמיכות יש לומר מילתא דפשיטא היא שאין נכנסין בו לעזרה כיון דלא צריך ליה כולי האי אי נמי כיון דגבוה מן הקרקע ואינו מלוכלך מילתא דפשיטא היא דנכנסים בו ולפרש"י יש ראיה להתיר למי שנכווצו גידי שוקיו לילך במקלות בשבת דהיינו סמוכות שלו דכולי עלמא יוצאין בהן בשבת ואפי' לפי' הרב פור"ת יש ראיה להתיר דמפרש סמוכות שלו ששתי רגליו על הסמוכות ואי אפשר לו לילך בלא מקלות ואפי' הכי לא אסר להו ועוד יש ראיה מסיפא דקתני כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ופירש"י מי שנכווצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב ויושב בו וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו ונשען עליהם ונדחף בהן והספסלים לא הוצרך התנא להזכיר שהרי אינו יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו דהיינו סמוכות של עור או של עץ שעושה לרגליו התלויין באויר ואינן נוגעין לארץ ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה ולכך אין יוצאין בהן בשבת לפי שאין צריך לו אי נמי זימנין דמשתלפי לפי שאין נוגעין בארץ ואתי לאיתויינהו אלמא דספסלים שבידיו מותר לצאת בהן והוא הדין למקלות וגם ר"ת התיר לאחד שכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות לרשות הרבים:
הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר — בפרק במה אשה (שבת דף סו.) פרש"י משום דלאו תכשיט הוא ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי ולא הוי מנעל אלא של עור אבל של עץ לא וכן משמע בגמרא התם דקאמר דלרבי מאיר חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה דחשיב מנעל ולרבי יוסי חליצה פסולה דלא חשיב מנעל ור"ת הקשה דהא מסקינן הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות אבל לכולי עלמא מנעל הוי והא דקאמר התם דלרבי מאיר חולצין בו ולר' יוסי לא אור"י דהיינו טעמא דרבי יוסי דכי היכי דחייש דילמא נפיל לפי שהוא רחב מהאי טעמא נמי אין חולצת בו כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו והקשה רבינו שמשון מדתניא בפרק מצות חליצה חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה באנפליא של בגד חליצה פסולה ופריך קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר באנפליא של בגד אתאן לרבנן משמע אתאן לרבנן דהיינו רבי יוסי דפליג על רבי מאיר והיכי משמע ליה דאתאן לרבי יוסי טפי מלרבי מאיר והא הא דלא חשיב ר' יוסי קב הקיטע כמנעל היינו משום דדרכו ליפסק וליפול אבל אנפליא של בגד דליכא למימר הכי דילמא אפילו רבי יוסי מודה ותירץ ר"י דודאי המקשה הוה ס"ד דטעמא דרבי יוסי משום הא דלא חשיב מנעל אלא של עור דבע"א לא מיתוקמא ליה הא דקתני באנפליא של בגד חליצה פסולה דאי לרבי יוסי נמי מנעל הוי ההיא מני לא רבי מאיר ולא רבי יוסי ובמסקנא דאמר כולה רבי מאיר היא וטעמא דפסיל באנפליא משום דלא מגינה מצי למיהוי שפיר טעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק וי"ל במחופה עור דקאמר היינו בפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע"י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
ותוב קא מיבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ — ואסיקנא ריב"ל יצא בסנדל של שעם ביוה"כ. ור' אליעזר יצא בו בתענית צבור ואמרו לו ביוה"כ מאי. ואמר להו לא שנא כלומר מותר. ואפי' ביוה"כ. רב יהודה נפיק בסנדל דהוצי. ורבה בדבילי. ורבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק. ומותבינן הא דתנן בשבת פרק במה אשה יוצאה הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ. ושנינן לעולם זה הקב מנעל הוא ומ"ט דר' יוסי דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר:
תנא תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומנעל — ואוקימנא כל מידי דאית ליה רביתא לינוקא לא גזרו בהו רבנן. והני אחריתי לית ליה רביתא מינייהו:
המלך והכלה ירחצו את פניהם — מלך דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך.
כלה שלא תתגנה על בעלה וכי דתנינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום. הא דתנן החיה תנעול את הסנדל אוקימנא לר' (יהודה) [חנניא] בן תרדיון אע"ג דקתני וחכמים אוסרין. כיון דרבא ושמואל מפרשי טעמא אמר רבא משום צינה ושמואל אמר משום סכנת עקרב מותר:
האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה.
מסכת יומא דף ע״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־379 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאשעם מין גומא שקורין פוי"י:
בתענית צבור הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל:
בדהיטני מין שעם:
בדהוצי סנדל של כפות תמרים:
בדיבלי של עשבים:
יוצא בקב שלו בשבת קב אשקצ"א:
ורבי יוסי אוסר קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי' הכי אסיר והוא הדין לשל שעם:
כתיתין חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yoma 78b · Sefaria
הקיטע יוצא בקב שלו פרש"י פרק במה אשה מי שנקטעה רגלו עושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו ולא נהירא להרב פור"ת דקשיא ליה א"כ אמאי רבי יוסי אוסר והא אינו יכול לילך בע"א אע"ג דמסקינן הכא דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי והא אי נפיל אינו יכול לזוז משם עד שיחזור וינעלנו ועוד הקשה דהאמר אביי בפרק במה אשה (שבת דף סו.) דאין טמא מדרס משום דלא סמיך עילויה ואי כפרש"י והלא אין סמך גדול מזה ומיהו אור"י דלא קשה כולי האי שאין אותו קב צריך לו כל כך שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך החגרין ואינו נשען כלל על הקב והיינו סמוכות שלו דקתני התם יוצאין בהן בשבת לדברי הכל ולא כמו שפרש"י שעושה עור לראשי שוקיו וגורר שוקיו בקרקע כשנקטעו שתי רגליו ומהאי טעמא נמי אתי שפיר דאביי לא חשיב ליה מדרס שאינו נשען עליו אלא פעמים הוא נשען עליו קצת ופעמים אינו נוגע בקרקע כלל אבל הרב פור"ת פי' מי שנקטעה רגלו עושה לו קב כמין סנדל ומניחו במקום הרגל ונראה כאלו יש לו רגל ויכול לצאת בו בשבת כמו במנעליו וכופה שוקו לאחוריו וקושר סמוכות של עץ מכף יריכו שקוריו אשקצ"א וסומך בו שוקו ומהלך בה והיינו סמוכות שלו דקתני התם סמוכות שלו טמא מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה ואותו קב שמניח במקום פרסת רגלו אינו אלא כדי שיהו סבורין הרואים שרגל שלימה יש לו ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו ואם יש באותו קב בית קיבול כתיתין טמא כתיתין היינו גמי או מוכין או כל דבר רך שהוא נותן בקב להנאתו כדי שלא יכאב לו כשיגע רגלו בקב טמא איכא מאן דאמר בגמרא טמא טומאת מת ואיכא מאן דאמר טומאת מדרס לפי שהוא נשען עליו והאי דלא קתני גבי קב אי נכנס בו לעזרה אם לאו כדקתני גבי סמיכות יש לומר מילתא דפשיטא היא שאין נכנסין בו לעזרה כיון דלא צריך ליה כולי האי אי נמי כיון דגבוה מן הקרקע ואינו מלוכלך מילתא דפשיטא היא דנכנסים בו ולפרש"י יש ראיה להתיר למי שנכווצו גידי שוקיו לילך במקלות בשבת דהיינו סמוכות שלו דכולי עלמא יוצאין בהן בשבת ואפי' לפי' הרב פור"ת יש ראיה להתיר דמפרש סמוכות שלו ששתי רגליו על הסמוכות ואי אפשר לו לילך בלא מקלות ואפי' הכי לא אסר להו ועוד יש ראיה מסיפא דקתני כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ופירש"י מי שנכווצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב ויושב בו וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו ונשען עליהם ונדחף בהן והספסלים לא הוצרך התנא להזכיר שהרי אינו יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו דהיינו סמוכות של עור או של עץ שעושה לרגליו התלויין באויר ואינן נוגעין לארץ ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה ולכך אין יוצאין בהן בשבת לפי שאין צריך לו אי נמי זימנין דמשתלפי לפי שאין נוגעין בארץ ואתי לאיתויינהו אלמא דספסלים שבידיו מותר לצאת בהן והוא הדין למקלות וגם ר"ת התיר לאחד שכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות לרשות הרבים:
הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר בפרק במה אשה (שבת דף סו.) פרש"י משום דלאו תכשיט הוא ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי ולא הוי מנעל אלא של עור אבל של עץ לא וכן משמע בגמרא התם דקאמר דלרבי מאיר חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה דחשיב מנעל ולרבי יוסי חליצה פסולה דלא חשיב מנעל ור"ת הקשה דהא מסקינן הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות אבל לכולי עלמא מנעל הוי והא דקאמר התם דלרבי מאיר חולצין בו ולר' יוסי לא אור"י דהיינו טעמא דרבי יוסי דכי היכי דחייש דילמא נפיל לפי שהוא רחב מהאי טעמא נמי אין חולצת בו כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו והקשה רבינו שמשון מדתניא בפרק מצות חליצה חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה באנפליא של בגד חליצה פסולה ופריך קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר באנפליא של בגד אתאן לרבנן משמע אתאן לרבנן דהיינו רבי יוסי דפליג על רבי מאיר והיכי משמע ליה דאתאן לרבי יוסי טפי מלרבי מאיר והא הא דלא חשיב ר' יוסי קב הקיטע כמנעל היינו משום דדרכו ליפסק וליפול אבל אנפליא של בגד דליכא למימר הכי דילמא אפילו רבי יוסי מודה ותירץ ר"י דודאי המקשה הוה ס"ד דטעמא דרבי יוסי משום הא דלא חשיב מנעל אלא של עור דבע"א לא מיתוקמא ליה הא דקתני באנפליא של בגד חליצה פסולה דאי לרבי יוסי נמי מנעל הוי ההיא מני לא רבי מאיר ולא רבי יוסי ובמסקנא דאמר כולה רבי מאיר היא וטעמא דפסיל באנפליא משום דלא מגינה מצי למיהוי שפיר טעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק וי"ל במחופה עור דקאמר היינו בפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע"י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו:
Tosafot on Yoma 78b · Sefaria
ותוב קא מיבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ ואסיקנא ריב"ל יצא בסנדל של שעם ביוה"כ. ור' אליעזר יצא בו בתענית צבור ואמרו לו ביוה"כ מאי. ואמר להו לא שנא כלומר מותר. ואפי' ביוה"כ. רב יהודה נפיק בסנדל דהוצי. ורבה בדבילי. ורבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק. ומותבינן הא דתנן בשבת פרק במה אשה יוצאה הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ. ושנינן לעולם זה הקב מנעל הוא ומ"ט דר' יוסי דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר:
תנא תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומנעל ואוקימנא כל מידי דאית ליה רביתא לינוקא לא גזרו בהו רבנן. והני אחריתי לית ליה רביתא מינייהו:
המלך והכלה ירחצו את פניהם מלך דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך.
כלה שלא תתגנה על בעלה וכי דתנינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום. הא דתנן החיה תנעול את הסנדל אוקימנא לר' (יהודה) [חנניא] בן תרדיון אע"ג דקתני וחכמים אוסרין. כיון דרבא ושמואל מפרשי טעמא אמר רבא משום צינה ושמואל אמר משום סכנת עקרב מותר:
האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה.
Rabbeinu Chananel on Yoma 78b · Sefaria
כשם שיצאו מקצת דברים מכלל איסור רחיצה כמו שכתבנו כך הדין והענין באיסור נעילת הסנדל ומותר לצאת בסנדל של שעם בין ביום הכפורים בין בתענית צבור ר"ל אותם הנגזרים על המטר ושאסורים בנעילת הסנדל כמו שביארנו במקומו ושעם הוא מין ממיני הגמי והגמא וכן אמרו רב יהודה נפיק ברהיטני והוא גם כן ממיני הגמי ויש גורסין ברהיטני או ברחיטני ושניהם פירושם מנעל שעשוי מתבן של חטים וכן אמרו אביי נפיק בדהוצי והוא מנעל העשוי מחריות של דקל רבא נפיק בדיקולי והוא העשוי מנצרי דקל בחור ועושים בהם הסלים וכל אלו היתרם מפני שאין להם שם מנעל:
כבר ביארנו בששי של שבת ס"ו א' שהקיטע אינו יוצא בקב שלו והוא שעושין לו צורת רגל של עץ וחוקקין בה בכדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק וטעם איסורו התבאר כאן שלא מפני שאינו מנעל עד שתאמר עליו שמאחר שאינו מנעל משאוי הוא אלא ודאי מנעל הוא ולא נאסר בשבת אלא דלמא שליף וא"כ ביום הכפורים מיהא אסור אף בבית הואיל ומנעל הוא ולענין טומאה אע"פ שיש בו בית קיבול כמו שכתבנו אינו מקבל טומאה שאין קבולו עשוי לטלטל מה שבתוכו על ידו שאין השוק מיטלטל אגב הקב הא אם חקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומוכין להניח שוקו בתוך הקב עליהם הרי זה מקבל טומאה ושאר הדברים שהזכרנו הואיל ואינם מנעל מותרים ולא סוף דבר בבית ובחצר אלא אף ברשות הרבים שהרי אין בהם חשש דלמא שליף ואע"פ שאינם מנעל והיה לנו לומר שכל שאינו מנעל משאוי הוא אצל הרגל אינו כן אלא כל שהוא לבוש בו כמנעל ואין בו השש שליפה מותר אחר שאין שם מנעל עליו ואפילו היה בו קצת תענוג שהרי אמרו רבה בר בר חנה הוה כריך סודרא ונפיק וכן הדין בבתי שוקים שאין האיסור אלא באותם ששם מנעל עליהם כגון של עור ושל עץ:
זהו הנראה לי בענין זה ומ"מ הרבה מפרשים כתבו שכל שאין שם מנעל עליו משאוי הוא ולא הותרו אלו בכאן אלא במבוי המעורב או בחצר המעורבת אבל ברשות הרבים לא וכמו שאמרו ביבמות פרק מצות חליצה ק"ב ב' אבל מטייל הוא ביום הכפורים באנפוליא בתוך ביתו אלמא שברה"ר אסור ואע"פ שאמרו שם שכל שברה"ר אסור בחצירו אסור חוץ מכבול ופאה באלו הקילו שאף בחצר אין התירה פשוט אצל הכל ועל ידי שאלה לחכם הוא שמתירין לו והרי הוא מזכיר איסורו בשעת התירו ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר כתבנו מענין זה בששי של שבת:
היתר התינוקות שהם קטנים עד שלא הגיעו לחינוך לא סוף דבר שמותרין באכילה ושתיה אלא אף ברחיצה וסיכה מותרים מפני שהם דברים הצריכים לגדולו ומותר אף בסיוע גדול אבל נעילת הסנדל הואיל ואין בה תועלת לגדולו אסור לעשות מיהא על ידי גדול אלא שאם נעל מעצמו אין מוחין בידו ואע"פ שמתחלת הסוגיא יראה שכולם אסורים על ידי גדול וכמו שאמרו רחיצה וסיכה נמי אמרי אחריני עבדי הרי מ"מ אמרו בסוף השמועה והא מותרין לכתחלה קתני כלומר עד שאם בא גדול לימלך אומרים לו לסייעו ולעשות על ידו ואף לכשיאמרו אחריני עבדי להו לא נקפיד שאם עשו כדין עשו והשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק מותר אף על ידי גדול ויש אומרין שלא הותר על ידי גדול אלא באכילה ושתיה וסוגיא זו דוקא על ידי עצמו ומנעל אף על ידי עצמו אין מניחין לו והם מפרשים במה שאמר והא מותרים קתני כלומר ואם טעם ההיתר אינו אלא מפני שיאמרו מאתמול סכום והרחיצום היאך מותרין לכתחלה עד שהשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק הותר על ידי עצמו ולא חששו לחשד הרואים הא על ידי גדול אסור ומנעל וסנדל אף על ידי עצמם אסור שאע"פ שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו שלא אמרו לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אלא שלא להאכילו בידים מ"מ אביו ואמו מצווים להפרישו ולגעור בו כדי להפרישו לקדושה ומ"מ נראה כדעת ראשון שלא אמרו כן אלא באיסורין ומשום דאתי למיסרך וכדכתיב חנוך לנער על פי דרכו אבל מנעל וסנדל אין כאן סרך ולא אסרוהו אלא שלא לעשות כן על ידי גדול:
המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון ג"כ והוא שאמר האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה כמלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקי' מצטרפין למלא לוגמיו האוכל והשותה אינם מצטרפים אמר הר"ם כותבת הגסה היא תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה ופי' גרעינתה ידוע ומלת לוגמיו הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו ששתה לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורין שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני והלכה כר' אליעזר אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושותה משקין שאינן ראויין לשתייה והשותה ציר ומורייס פטור ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח ומורייס ידוע:
אמר המאירי האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה ר"ל האוכל ביום הכפורים שיעורו לחיוב כרת ככותבת הגסה שאע"פ ששאר איסורין שיעורן בכזית טעם הדבר מפני שיש בהם לשון אכילה וכל שהוא כזית אכילה היא אבל ביום הכפורים כתוב בו לשון ענוי וקים להו לרבנן שכל שאינו אוכל ככותבת אין דעתו מתיישבת כלל ואינו יוצא מכלל ענוי אבל ככותבת אע"פ שאינה משבעת מישבת היא דעת המתענה ויוצא הוא בה מכלל ענוי:
כמוה וכגרעינתה שאלו בגמ' ע"ט א' בגרעינתה או שלא בגרעינתה כלומר בגרעינתה שיהא שיעור אכילתו ככותבת כמות שהיא עם גרעינתה שאין בשיעור זה תוספת עם הגרעינה והרי היא גסה שלא בגרעינה כמו שהיא בגרעינה או שמא שלא בגרעינה כלומר שלא יתחייב עד שיאכל כשיעור כותבת ועוד כשיעור גרעינה ופירשה רב אשי לחומרא כמה דגסה תנן כלומר שהיא עם גרעינתה ובתלמוד המערב נראה שפרשוה בדרך אחרת וששיעור בגרעינתה גדול משיעור שלא בגרעינתה ופירוש הענין בגרעינתה ר"ל שהגרעינה תהיה בתוכה ותהא הכותבת כולה שלימה ויהא החלל שבין הגרעינה לגוף הכותבת מכלל השיעור או שלא בגרעינתה ר"ל שאין הגרעינה בתוכה אלא שמשערין אותה מבחוץ ויהא שיעור האכילה משוער לגוף הגרעין ובגוף הכותבת ולא שיהיה בכללו שיעור החלל ופירשה רב אשי לקולא כמות שהיא בגרעינתה והחלל מכלל השיעור ומ"מ שם פסקוה לחומרא והוא שאמרו שם אמר ר' יוסה צריך למעך את חללה דאל"כ לתני כמוה וכגרעינתה וכחללה ומ"מ כל הפוסקים הביאוה כפירוש ראשון ופסקו כרב אשי והביאו בסתם ככותבת הגסה ויתבאר בגמ' על שיעור זה שהוא פחות מכביצה וכן פי' שם ששיעור זה שוה לכל אדם אפילו לעוג מלך הבשן ואע"פ שאין בשיעור זה כדי ישוב הדעת אצלו כך נתברר להם שאי אפשר [שלא] (ש)יתיישב דעתו בכך אלא ששאר בני אדם דעתם מתיישב בה זמן רב ולעוג מלך הבשן זמן מועט:
וכן התבאר שם ששיעור זה שוה לכל אוכלין שאף לולבי גפנים מישבין את הדעת אלא שהאוכלים החשובים מישבין אותו שיעור גדול מן האחרים:
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Yoma 78b · Sefaria
תוס' בד"ה הקיטע יוצא כו' וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דר"י משום דלמא מפסיק כו' עכ"ל המקשה ודאי לא הוה ס"ד הכי אלא דטעמא דר"י משום דלא חשוב מנעל כמו שהוכיחו התוס' לעיל מכח קושיא אלא דר"ל מעיקרא היינו בתירוצא קמא דאביי דמשני מדרישא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס"ל כדמסיק הכא דטעמא דר"י משום דלמא מפסיק ודו"ק:
בא"ד כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו הס"ד ואח"כ מה"ד הקיטע יוצא כו' פרש"י פרק במה אשה מי שנקטעה כו' ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Yoma 78b · Sefaria
תוס' ד"ה הקיטע וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד עי' מהרש"א וק"ל דמה הועילו בתירוצם דמ"מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן הא גם לרבנן לא בעי עור ובקיטע הטעם רק דמשלף וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין וממילא אתיא אפילו כר"מ ודילמא דבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן אע"כ דאביי ס"ל דפליגי אי הוי מנעל ולטעמיה אזיל דמשמע בשמעתין דאית ביה כתיתין וצ"ע גם ק"ל על תוס' דלמסקנא גם לר' יוסי דאנפלאות בגד פסול הוא רק משום דבעי' מידי דמגין א"כ איך אמרינן ביבמות גבי סנדל שתפרה בפשתן פסול הא הוי מגין. עי' בתוספות יבמות שם וצ"ע:
Gilyon HaShas on Yoma 78b · Sefaria
תוס' ד"ה הקוטע, וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד כו' עיין חדושי הלכות למוהר"ש איידלס. וקשה לי, דמה הועילו בתירוצם, מ"מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן, הא גם לרבנן לא צריך עוד, ובקוטע הטעם דמישליף, וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין, וממילא אפילו כר"מ אתיא והאי דינא בבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן, אע"כ דאביי סבר דפליגי אי הוי מנעל ולשטתי' אזיל דמשני בשמעתין דאית ביה כתיתין. גם קשה לי על תוס' דס"ל למסקנא גם לר' יוסי דאנפליא של בגד פסול רק משום דמידי דמגין בעי, א"כ אמאי אמרינן (דף קב ע"ב) דסנדל שנתפר בפשתן דפסול והא הוי מגין, ועיין בתוס' יבמות שם:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 78b · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת יומא, דף ע״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־379 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר…״
חכמים: רבי יצחק בר נחמני, רבי יהושע, רבי אלעזר, רב יהודה, רב הונא, רבה.
נפתחת ב״מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב…״
חכמים: רבי מאיר, אביי.
נפתחת ב״אמר ליה רבא: ואי לאו מנא הוא…״
חכמים: רב הונא, רבא, רבה.
נפתחת ב״אלא אמר רבא: לעולם דכ"ע מנעל הוא,…״
חכמים: רבא.
נפתחת ב״תנו רבנן: תינוקות מותרין בכולן, חוץ מנעילת…״
נפתחת ב״סנדל נמי, אימר מאתמול עבדי ליה! סנדל…״
חכמים: שמואל.
נפתחת ב״והא מותרין לכתחלה קתני! אלא: הנך דלאו…״
חכמים: אביי, רבה.
נפתחת ב״המלך והכלה ירחצו את פניהם. מתני' מני?…״
חכמים: רבי חנניא, רבי אליעזר.
נפתחת ב״מ"ט מלך, משום דכתיב: (ישעיהו לג, יז)…״
חכמים: רב לר.
נפתחת ב״החיה תנעול את הסנדל משום צינה.…״
נפתחת ב״אמר שמואל: אם מחמת סכנת עקרב מותר.…״
חכמים: רב מותר, שמואל.
נפתחת ב״האוכל ככותבת הגסה. בעי רב פפא:…״
חכמים: רב פפא.
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יומא דף ע״ח עמוד ב׳ · קטע 6 — “…עבדי ליה. דאמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא…”
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יומא דף ע״ח עמוד ב׳ · קטע 1 — “…יהודה נפיק בדהיטני. אביי נפיק בדהוצי. רבא נפיק (בדיבלי).…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: יומא דף ע״ח ע״ב
פתיחה בקורא