מסכת יומא דף פ״ג עמוד ב׳

1אפשר בחולין פשיטא? לא צריכא, בשבת.

2בשבת נמי, פשיטא טלטול מדרבנן הוא! הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב, דרבנן.

3מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה.

4לימא תנאי היא. דתניא: מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום, ומקרעין לו את התרנגולת, וגוזזין לו את הכרישין, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר, דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.

5נימא ר' אלעזר בר' שמעון היא, ולא רבי!

6אפי' תימא רבי, עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן, אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא, אפי' רבי מודה, דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב.

ברייתא

7ת"ר מי: שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: (שמואל: א יד, כט) ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה׃

8ומאי אע"פ שאין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה׃

9אמר אביי ל"ש אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה מגרר גריר דכתיב: ״(שמואל א ל״, יא) וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות׃

10אמר: ר"נ אמר: שמואל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סולת נקיה בדבש רב פפא אמר אפי' קמחי דשערי בדיבשא אמר ר' יוחנן פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה דתני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה שנאמר ״(דברים לג״, יד) וממגד תבואות שמש׃

11ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא אחזיה בולמוס לר' יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא א"ל ר' יוסי קפחת את הרועה כי מטו למתא אחזיה בולמוס לר' יוסי אהדרוהו בלגי וצעי א"ל ר' יהודה אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה׃

12ותו ר"מ ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא ר' מאיר הוה דייק בשמא ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו אמרו לו מה שמך אמר להו כידור אמר ש"מ אדם רשע הוא שנאמר ״(דברים לב״, כ) כי דור תהפוכות המה ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו ר"מ לא אשלים ליה כיסיה אזל אותביה בי קיבריה דאבוה׃

13אתחזי ליה בחלמיה תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא אזל ר"מ ונטריה כולי יומא ואייתיה׃

14למחר אמרו לו הב לן כיסן אמר להו לא היו דברים מעולם אמר להו ר"מ אמאי לא דייקיתו בשמא אמרו ליה אמאי לא אמרת לן מר אמר להו אימר דאמרי אנא חששא אחזוקי מי אמרי׃

15משכוהו ועיילוהו לחנותא חזו טלפחי אשפמיה אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו אזל איהו וקטליה לאיתתיה׃

16היינו (דתנן) מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש׃

17ולבסוף הוו דייקי בשמא כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה לא עיילו לגביה אמרי שמע מינה רשע הוא דכתיב ״(יחזקאל כג״, מג) ואמר לבלה נאופים (כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח, יב) כלומר זקנה בנאופים)׃

18מי שנשכו כלב שוטה וכו' ת"ר חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים וי"א אף נובח ואין קולו נשמע ממאי הוי רב אמר נשים כשפניות משחקות בו ושמואל אמר רוח רעה שורה עליו.

19מאי בינייהו? איכא בינייהו׃