גמ' עלה ברקאי — האיר יותר מברק:
לשכור פועלים — האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור:
צלותיה דאברהם — תפלת הערב שלו:
מכי משחרי כותלי — חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב:
אנן מאברהם ניקום ונגמר — באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם:
חל להיות בערב שבת — הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע:
דלא מכווני — לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב:
איצטגנינות — להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות:
דולה ומשקה — נוטריקון של דמשק:
שבע מצות — שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו:
אפילו עירובי תבשילין — שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן:
ואיהו מפשר — פותר החלום כלומר הוא שואל הוא משיב:
אמר איהו — זה שעל הגג:
עד שבחברון — שאילה היא:
ואיבעית אימא האי דקאי אארעא — אמר הן כיצד אמר הא דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאילה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ג ה"א) כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון:
ומי מיחלף — צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה:
תימור של חמה — עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳) על שם שזוקף ועולה:
יום המעונן — הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב:
שמע מינה — מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה:
יומא דעיבא כוליה שימשא — אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט' עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן:
לשטוח עורות — לייבש:
לא תלוש — בפסח:
זוהמא דשמשא — אותו חום של יום המעונן:
דנא דחלא — שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים:
שברירי דשמשא — סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר:
וסימניך דילפא — קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים:
