בוני התלמוד

    מסכת יומא דף ו׳ עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו'כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות ל״ט:כ״ט) ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ:

    זהו אבנטוכלומר שניהם של כלאים:

    ובבת אחת מי משכחת להשיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת:

    לא צריכא דאקדיםלא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח"כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו:

    אי לר' יוחנן כדאית ליהדיליף ממלואים אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני:

    מביתו למה פירשמאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה:

    הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו':

    ברשיעי עסקינןשיבא על ספק נדה:

    אלא שמא יבא על אשתו ואח"כ תמצא ספק נדהשתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים:

    כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלהלמפרע כל מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק כל היד (נדה דף יד.) והכי תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא לאחר זמן כלומר שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח"כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר"ע אומר אף מטמאה בועלה:

    אלא באחר אחרששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים מספק ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח"כ מטמאה את בועלה מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו בתוך כדי שתרד מודו:

    ש"ממדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה:

    בועל נדה אינו כנדהשאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה"כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה"כ:

    דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבלזה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה"כ למחר היכי עביד עבודה:

    סמוך לשקיעת החמהשמונה ימים לפני יוה"כ והאי דקרי ליה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה"כ ועביד למחר של ערב יוה"כ הערב שמשו:

    כל חייבי טבילות טבילתן ביוםכדיליף במסכת מגילה (דף כ.) מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' (במדבר י״ט:י״ט):

    נדה ויולדת טבילתן בלילהנדה דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ג) שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא (שם יב):

    בעל קרי כמגע שרץלטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [דף סז:] ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום:

    לא לטומאתןבעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת:

    האי טומאת שבעה כתיב ביהותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (שם טו):

    יומא ו עמוד א

    1אמר לך: ההוא אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

    2ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו, והכתיב: ״וחגרת אותם אבנט״! אמר לך: ההוא קמ"ל אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט.

    3״ויחגור אותו אבנט״ ״ויחגור אותם״ למה לי? שמע מינה אהרן ואח"כ בניו. ובבת אחת מי משכחת לה? לא צריכא, דאקדים.

    4מפרישין כהן גדול וכו'. למה מפרישין? למה מפרישין?! כדקאמרי' אי לר' יוחנן כדאית ליה, אי לריש לקיש כדאית ליה!

    5הכי קאמר: מביתו למה פירש? תניא: ר' יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה.

    6אטו ברשיעי עסקינן? אלא: שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה.

    7אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא: כמאן כרבי עקיבא, דאמר: נדה מטמאה את בועלה. דאי רבנן, הא אמרי: אין נדה מטמאה את בועלה.

    8אמר להו רב חסדא: אפילו תימרו רבנן, ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"ע אלא באחר אחר, אבל בחד אחר מודו ליה.

    9אמר ר' זירא: שמע מינה בועל נדה אינו כנדה, וטובל ביום.

    10דאי אמרת בועל נדה כנדה, אימת טביל בליליא. למחר היכי עביד עבודה? והא בעי הערב השמש. אלא לאו שמע מינה בועל נדה אינו כנדה.

    11רב שימי מנהרדעא אמר: אפי' תימא בועל נדה כנדה, דמפרשינן ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה.

    12מיתיבי: כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה. נדה אין, בועל נדה לא!

    13נדה וכל דאתי מרבוייא.

    14מיתיבי: בעל קרי כמגע שרץ, בועל נדה כטמא מת. מאי לאו לטבילה? לא, לטומאתן.

    15טומאתן?! בהדיא כתיב בהו. האי טומאת שבעה כתיב ביה, והאי טומאת שבעה כתיב ביה,׃

    תוספות

    אמר לך אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו כו'וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם ומאותם נימא שהאבנטי' שוין וא"כ קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וי"ל סברא הוא לאוקמא קרא דואת האבנט תעשה שש משזר וגו' בכהן גדול דווקא כיון דשאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד (ומעיל) אבל הדיוט דכל שאר בגדיו דבוץ נימא נמי אבנטו דבוץ ואשכחן נמי כי האי גוונא כהן גדול ביום הכפורים לפי שהיו שאר בגדיו דבוץ היה נמי אבנטו דבוץ וה"ר מנחם מיואני זצ"ל פירש דנפקא ליה מג"ש דרוקם רוקם דכתיב בואתה תצוה ואת האבנט תעשה מעשה רוקם ובכהן גדול מיירי מדכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות אם כן קמא דכהן גדול ובפרשת פקודי כתיב בשעת עשייה ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם וילפינן בגזירה שוה דכמו דאותו רוקם כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה רוקם שכתב בכ"ג כלאים הוה אבל באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם ולמאן דאמר דתרוייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם:

    מביתו למה פירשפי' רש"י תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה כ"ש שכיבה וקשיא לן דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' בפרק פרת חטאת (זבחים דף קטו:) דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה דאמר בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרי' פרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) דמחילות לא נתקדשו:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    ריטב"א

    אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוטפי׳ דאבנטו של כהן גדול של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ ופלוגתא דתנאי היא כדאיתא לקמן:

    בבת אחת היכי משכחת לה שיהא משה חוגר אנשים חמשה כאחדלא צריכא דקדים כלומר דלכולי עלמא מקדי׳ היה לכל אחד על חברו כפי סדר מעלתן אלא שנחלקו אם היה הפסק לבישת שום בגד בין אבנט לאבנט מאן דאמר בזה אחר זה סבר שהלביש כל אחד מהם לגמרי קודם לחברו ומאן דאמר בבת אחת סבר כי הלבישם שאר בגדים חוץ מאבנט בזה אחר זה ואחרי כן חגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת אחת בלא הפסק שום בגד ונראה מדברי רש״י דלמאן דאמר בבת אחת הלביש לאהרן כל בגדין ואפי׳ בגדי כהן גדול חוץ מן האבנט ואחר כך הלביש לכל אחד בגדיהם בזה אחר זה חוץ מאבנט ואינו נכון כי היאך ילביש לאהרן שאר בגדי כהונה גדולה קודם שהיה מלובש מכל ארבעה בגדי הדיוט. אלא לאחר שחגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת א׳ כדפרישנא חזר והלביש לאהרן בגדי כהונה גדולה וכן פי׳ רבינו הגדול זלה״ה.

    מביתו למה פורשפרש״י ז״ל תבא אשתו עמו שהרי לשכת פרהדרין לא היתה במחנה שכינה דאין ישיבה בעזרה וכל שכן שכיבה והקשו בתוספות דאפילו תהא לשכה זו במחנה לויה היאך תבא עמו דהא קיימא לן דבעל קרי אסור בכל מחנה לויה וטבול יום מותר במחנה לויה מן התורה ואסור מדרבנן בעזרת נשים מיהת כדאיתא במסכ׳ כלים אבל בעל קרי אסור בו ואעפ״י שראה קרי בחוץ וכ״ש שתבא אשתו עמו. ועוד ק״ל דהא לקמן אמרי׳ כל השערים אין להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים המנו לשכת פרהדרין והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה כדמוכח בכמה דוכתי גבי מצורע וכדאמרינן בתוספתא מהר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומשם ואילך מחנה שכינה והנכון כדפר״י ז״ל מביתו למה פורש עד שהוצרכו להביאו במקום קדושה גדולה דמחנה שכינה. אדרבא יהא מותר באשתו כדי שיהא לו פת בסלו ולא יראה קרי ליל יום הכפורים ויפרישוהו למקום שתוכל לבא אשתו. וא״ת והלא בעל קרי אסור לעבוד עבודה עד שיעריב שמשו וכהן זה הוא היה עובד עבודה כל שבעה מקצת העבודות כדאיתא בפרקין. וי״ל דלאחר תמיד של בין הערבים היה יכול לשמש מטתו ולטבול ולהעריב שמשו ולעבוד עבודה למחר ולא סוף דבר שיעשה כן אלא שיהא ראוי לכך כדי שיהא לו פת בסלו. וא״ת ולרבי יוחנן דיליף ממלואים הא כתיב במלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ודכותה אמרי׳ הכא שיהא עובד כל שבעה י״ל דהא ליכא דהתם היו צריכין להזות עליהן כל שבעה מדמי הקרבנות ולכך היו צריכי׳ שיעמדו בקדושה ולא יצאו משם מה שהין כן בזה דאפשר לשמש ולעבוד כדאמרן וגם זהו שעובד כל ז׳ אינו אלא מדרבנן.

    כמאן כרבי עקיבא דאמר מטמאה את בועלה למפרעפי׳ שלשה דרכים נאמרו בזה בפ׳ כל היד כי המשמשת ומצאה דמים לאחר תשמיש אפילו על מפה שלה תוך שיעור אותיום שאין בו אלא כדי קנוח. דכולי עלמא בועלה טמא כמוה וחייבין בקרבן. מצאה אחר אותיום שיעור שתטול עד מתחת הכר וידיח פניה. טמאין מספק וחייבין באשם תלוי וכל שמצאה אחר זמן זה עד כ״ד שעות רבי עקיבא מטמא בועלה למפרע וחכמים מטהרי'. והשתא משמע לן דודאי לא חיישינן הכא למציאת דם תוך שיעור אותיום דנעביד הפרשה אמטולתא דהא מלתא דלא שכיחא היא. וליכא למיחש אלא שתמצאנו לאחר מכן וההיא רבי עקיבא היא ופרקי׳ דמודו רבנן בזמן השני שהם טמאין מספק ולא פליגי אלא בזמן השלישי שהוא לאחר אחר זמן של אותיום.

    ש״מ בועל נדה אינו כנדהפי׳ דאע״גב דטבילת נדה אינו עד ליל שמיני בועל נדה יכול לטבול ביום השביעי כדין טמא מת וכדין זב:

    בעל קרי כמגע שרץ פרישנא בפסח שני לומר שמטמא באונס:

    מאי לאו לטבילה שטבילתו ביוםלא לטומאת שבעה. ובדין הוא דיכול לשנויי כדמשנינן בפרק תמיד נשחט. דלמחנות הוא דאתקוש שאינו נכנס בחיל שאין טמאי מתים נכנסים לשם. אלא דניחא ליה לאשמועינן הא דמשום סופא איצטריכא ליה:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יומא דף ו׳ עמוד א׳

    מסכת יומא דף ו׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־245 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו' כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות ל״ט:כ״ט) ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ:

    זהו אבנטו כלומר שניהם של כלאים:

    ובבת אחת מי משכחת לה שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת:

    לא צריכא דאקדים לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח"כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו:

    אי לר' יוחנן כדאית ליה דיליף ממלואים אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני:

    מביתו למה פירש מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה:

    הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו':

    ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yoma 6a · Sefaria

    תוספות

    אמר לך אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו כו' וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם ומאותם נימא שהאבנטי' שוין וא"כ קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וי"ל סברא הוא לאוקמא קרא דואת האבנט תעשה שש משזר וגו' בכהן גדול דווקא כיון דשאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד (ומעיל) אבל הדיוט דכל שאר בגדיו דבוץ נימא נמי אבנטו דבוץ ואשכחן נמי כי האי גוונא כהן גדול ביום הכפורים לפי שהיו שאר בגדיו דבוץ היה נמי אבנטו דבוץ וה"ר מנחם מיואני זצ"ל פירש דנפקא ליה מג"ש דרוקם רוקם דכתיב בואתה תצוה ואת האבנט תעשה מעשה רוקם ובכהן גדול מיירי מדכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות אם כן קמא דכהן גדול ובפרשת פקודי כתיב בשעת עשייה ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם וילפינן בגזירה שוה דכמו דאותו רוקם כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה רוקם שכתב בכ"ג כלאים הוה אבל באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם ולמאן דאמר דתרוייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם:

    מביתו למה פירש פי' רש"י תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה כ"ש שכיבה וקשיא לן דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' בפרק פרת חטאת (זבחים דף קטו:) דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה דאמר בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרי' פרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) דמחילות לא נתקדשו:

    Tosafot on Yoma 6a · Sefaria

    ריטב"א

    אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פי׳ דאבנטו של כהן גדול של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ ופלוגתא דתנאי היא כדאיתא לקמן:

    בבת אחת היכי משכחת לה שיהא משה חוגר אנשים חמשה כאחד לא צריכא דקדים כלומר דלכולי עלמא מקדי׳ היה לכל אחד על חברו כפי סדר מעלתן אלא שנחלקו אם היה הפסק לבישת שום בגד בין אבנט לאבנט מאן דאמר בזה אחר זה סבר שהלביש כל אחד מהם לגמרי קודם לחברו ומאן דאמר בבת אחת סבר כי הלבישם שאר בגדים חוץ מאבנט בזה אחר זה ואחרי כן חגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת אחת בלא הפסק שום בגד ונראה מדברי רש״י דלמאן דאמר בבת אחת הלביש לאהרן כל בגדין ואפי׳ בגדי כהן גדול חוץ מן האבנט ואחר כך הלביש לכל אחד בגדיהם בזה אחר זה חוץ מאבנט ואינו נכון כי היאך ילביש לאהרן שאר בגדי כהונה גדולה קודם שהיה מלובש מכל ארבעה בגדי הדיוט. אלא לאחר שחגר לאהרן ולבניו אבנטיהם בבת א׳ כדפרישנא חזר והלביש לאהרן בגדי כהונה גדולה וכן פי׳ רבינו הגדול זלה״ה.

    מביתו למה פורש פרש״י ז״ל תבא אשתו עמו שהרי לשכת פרהדרין לא היתה במחנה שכינה דאין ישיבה בעזרה וכל שכן שכיבה והקשו בתוספות דאפילו תהא לשכה זו במחנה לויה היאך תבא עמו דהא קיימא לן דבעל קרי אסור בכל מחנה לויה וטבול יום מותר במחנה לויה מן התורה ואסור מדרבנן בעזרת נשים מיהת כדאיתא במסכ׳ כלים אבל בעל קרי אסור בו ואעפ״י שראה קרי בחוץ וכ״ש שתבא אשתו עמו. ועוד ק״ל דהא לקמן אמרי׳ כל השערים אין להם מזוזה חוץ משער ניקנור שלפנים המנו לשכת פרהדרין והא משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה כדמוכח בכמה דוכתי גבי מצורע וכדאמרינן בתוספתא מהר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומשם ואילך מחנה שכינה והנכון כדפר״י ז״ל מביתו למה פורש עד שהוצרכו להביאו במקום קדושה גדולה דמחנה שכינה. אדרבא יהא מותר באשתו כדי שיהא לו פת בסלו ולא יראה קרי ליל יום הכפורים ויפרישוהו למקום שתוכל לבא אשתו. וא״ת והלא בעל קרי אסור לעבוד עבודה עד שיעריב שמשו וכהן זה הוא היה עובד עבודה כל שבעה מקצת העבודות כדאיתא בפרקין. וי״ל דלאחר תמיד של בין הערבים היה יכול לשמש מטתו ולטבול ולהעריב שמשו ולעבוד עבודה למחר ולא סוף דבר שיעשה כן אלא שיהא ראוי לכך כדי שיהא לו פת בסלו. וא״ת ולרבי יוחנן דיליף ממלואים הא כתיב במלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ודכותה אמרי׳ הכא שיהא עובד כל שבעה י״ל דהא ליכא דהתם היו צריכין להזות עליהן כל שבעה מדמי הקרבנות ולכך היו צריכי׳ שיעמדו בקדושה ולא יצאו משם מה שהין כן בזה דאפשר לשמש ולעבוד כדאמרן וגם זהו שעובד כל ז׳ אינו אלא מדרבנן.

    כמאן כרבי עקיבא דאמר מטמאה את בועלה למפרע פי׳ שלשה דרכים נאמרו בזה בפ׳ כל היד כי המשמשת ומצאה דמים לאחר תשמיש אפילו על מפה שלה תוך שיעור אותיום שאין בו אלא כדי קנוח. דכולי עלמא בועלה טמא כמוה וחייבין בקרבן. מצאה אחר אותיום שיעור שתטול עד מתחת הכר וידיח פניה. טמאין מספק וחייבין באשם תלוי וכל שמצאה אחר זמן זה עד כ״ד שעות רבי עקיבא מטמא בועלה למפרע וחכמים מטהרי'. והשתא משמע לן דודאי לא חיישינן הכא למציאת דם תוך שיעור אותיום דנעביד הפרשה אמטולתא דהא מלתא דלא שכיחא היא. וליכא למיחש אלא שתמצאנו לאחר מכן וההיא רבי עקיבא היא ופרקי׳ דמודו רבנן בזמן השני שהם טמאין מספק ולא פליגי אלא בזמן השלישי שהוא לאחר אחר זמן של אותיום.

    ש״מ בועל נדה אינו כנדה פי׳ דאע״גב דטבילת נדה אינו עד ליל שמיני בועל נדה יכול לטבול ביום השביעי כדין טמא מת וכדין זב:

    בעל קרי כמגע שרץ פרישנא בפסח שני לומר שמטמא באונס:

    מאי לאו לטבילה שטבילתו ביום לא לטומאת שבעה. ובדין הוא דיכול לשנויי כדמשנינן בפרק תמיד נשחט. דלמחנות הוא דאתקוש שאינו נכנס בחיל שאין טמאי מתים נכנסים לשם. אלא דניחא ליה לאשמועינן הא דמשום סופא איצטריכא ליה:

    Ritva on Yoma 6a · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו שטעם פרישת שבעה היא שמא ישמש מטתו ותמצא נדה אח"כ ויש לחוש שמא היתה נדה בשעת תשמיש כגון שנמצא דם אחר תשמיש על עד שלה מיד בכדי שיעור שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה שבשיעור זה היא ובועלה טמאין מספק שמא בשעת תשמיש היה שם אלא שפטורין מן הקרבן כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם ימצא על שלו או על שלה מיד שבודאי נדה היתה בשעת תשמיש אלא שלא רצה לתפשה במי שנכשל כ"כ אלא בספק והרי זה מ"מ טמא טומאת שבעה מספק כדין טומאת נדה ומ"מ די לו בפרישת שבעה וא"צ לפרישת שמנה כדי שיטבול בליל שמחרתו שמיני כדין נדה שבועל נדה אף בודאי אע"פ שהוא כנדה חלוק הוא ממנה לעניין זה ורשאי הוא לטבול בשביעי כשאר חייבי טבילות שכל חייבי טבילות רשאין לטבול ביום אחרון של טומאתם וטהורים לערב כאמרם ז"ל פסחים ל"ה א' העריב שמשו אוכל בתרומה אבל נדה ויולדת אין טבילתן טבילה עד שיכלו ימי טומאתן לגמרי ויכנסו ללילה שמחרתו שמיני והוא שאמרו עליהן שטבילתן בלילה הא משעבר שביעי טובלת אף ביום מן הדין אלא שחכמים גזרו שלא לטבול ביום משום סרך בתה שתהא סבורה שהוא שביעי ותלמד ממנה כמו שיתבאר במקומו:

    לענין ביאור זה ששאלו בסוגיא זו מביתו למה פירש י"מ שתבא אשתו עמו לשם ואם יבא עליה יטבול ויעריב שמשו כשאר בע"ק ודיו וא"א לפרש כן שהרי אם תבא אשתו לשם ויבא עליה הוה ליה בעל קרי ובע"ק אסור ליכנס במחנה לויה וכ"ש ללשכת פרהדרין אלא אין הענין שתבא היא לשם שאע"פ שרשאה היא ליכנס שהרי לשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה מ"מ יש לחוש שמא יזקק עליה ונעשה בעל קרי ומתוך כך פירשו בתוספות שכך היא השאלה מביתו למה פירש ילך לביתו אחר תמיד של בין הערבים ואם יארע שיעבור על פרישותו ויזקק לה יטבול ויעריב וישוב ללשכה ומ"מ נראה לי לפרש מביתו למה פירש יפרישוהו בביתו ואם יארע לו שיזקק לאשתו הרי אין לו אלא טומאת ערב ותירץ שמכח סרך טומאת שבעה נגעו בה על הדרך שביארנו:

    וכן לענין ביאור זה שאמרו כי פליגי באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה פירש באחר אחר שלא נמצא על עד שלה אלא אחר שני שיעורין והוא אחר שיעור שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה ושיעור שתושיט ידה אח"כ תחת הכר או הכסת ותטול את העד ותבדוק ומאחר ששהתה כל כך אינה מטמאה את בועלה מספק אבל בחד אחר ר"ל שמצאה על עד שלה אחר שיעור אחד משני אלו אף הם מודים שמטמאה את בועלה מספק:

    שכבת זרע טומאתו כשרץ שניהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אבל לא במשא נמצא בעל קרי כטמא שרץ שניהם טמאים טומאת ערב וראשונים לטומאה ושהקרי מטמא אף ברואים לאונסו כמגע השרץ וענין טומאת ערב הוא שכל שנטמא אפי' סמוך לשקיעת החמה כל שאפשר לו לטבול קודם הערב השמש טובל ומעריב שמשו וטהור:

    בועל נדה כטמא מת לטומאת שבעה ולהיות אב הטומאה ולטבול בשביעי אלא שהוא חמור מטמא מת בענין זה שטומאת המת אינה אלא במגע בגוף בטומאה ובועל נדה הוא ממטמאי משכב ומושב כנדה ויולדת וזב וזבה שמטמאין כל מה ששוכבין עליו אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו אלא שהוא קל מהם בטומאה זו שהנדה ויולדת וזב וזבה ומצורע בצדדין ידועים במקומם משכבם ומושבם אב הטומאה אפי' עשר מצעות זו על גב זו לטמא אדם וכלים אפי' אותם התחתונים שאינו נוגע בהם אבל בועל נדה אינו מטמא משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין אפי' משכב עליון:

    Meiri on Yoma 6a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה לא צריכא כו' בניו ולמ"ד אהרן ואח"כ כו' באבנט וד"ה לאהרן כו' כצ"ל:

    בד"ה כמאן כר' עקיבא כו' נמצא על שלה אותיום כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תני הכא שמא תמצא אשתו ודאי נדה בנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה ודאי וק"ל:

    בד"ה אלא באחר כו' ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כו' ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כו' ובד"ה ש"מ כו' מקצת היום ככולו כנדה וטובל כו' הד"א כצ"ל:

    תוס' בד"ה א"ל אבנטו כו' וא"כ קראי לא כמר כו' וי"ל סברא כו' עכ"ל אין זה התירוץ עולה אלא למ"ד לא זהו אבנטו כו' אבל למ"ד מאותם דזהו אבנטו כו' אכתי תקשי דכתיב נמי אותו ונימא שאינן שוין וי"ל דלמ"ד דזהו אבנטו כו' ודאי דלא תקשי ליה דמסברא אית לן למימר הכי דמהיכא תיתי לחלק בין אבנטו של כ"ג ובין של הדיוט וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yoma 6a · Sefaria

    פני יהושע

    פיסקא מפרישין כ"ג מביתו למה מפרישין למה מפרישין כדאמרן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ה"ק מביתו למה פירש כו'. יש לדקדק תינח למאן דיליף פרישה דיה"כ מסיני שייך להקשות מביתו למה פירש וכמו שפרש"י שתבא אשתו עמו דאע"ג דמשה באותן הימים פירש מאשתו אפ"ה שאני משה דבלא"ה לעולם היה פורש משא"כ למאן דיליף ממילואים מאי מקשה מביתו למה פירש דהא ודאי במילואים היו אהרן ובניו פורשין מנשותיהם כיון שהיו יושבין בפתח אהל מועד שהיא קדושת עזרה ובעל קרי משתלח משם ואף שראיתי בתוס' ישנים דבירושלמי איכא למ"ד דבז' ימי מילואים היה מפרקין אותו בכל יום כמה שעות ובאותו זמן היה רשאי לילך לביתו ולשמש עם אשתו אפ"ה סתימת לשון סוגיא דגמרא שלנו לא משמע הכי. ולולי פרש"י והתוספות היה נראה לי לפרש דהא דמקשינן מביתו למה פירש לאו משום תשמיש קאמר שתבא אשתו עמו דאפילו אם נאמר דלישכה היתה בהר הבית במקום שבעל קרי יכול ליכנס לשם אפ"ה אין שום סברא לומר שיהא מותר לשמש מיטתו בהר הבית דאפילו ליכנס במנעליו ברגליו תנינן דאסור בהר הבית וכ"ש בפתח אהל מועד דמילואים ובשעת פרישתו לקדושה האיך יעלה על דעת לשמש שם. לכך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר מביתו למה פירש תבוא אשתו עמו לאו משום תשמיש קשיא ליה אלא שתבא אשתו עמו ליחודי בעלמא ובהך מילתא ודאי הוי פרישה קדושה יתירא שלא יבא להרהר באשה כדאמרינן בשילהי פירקין אינו דומה למי שיש לו פת בסלו וכמ"ש התוספות שם וע"ז משני שפיר דאפילו להתיחד אסור שמא יבא עליה ותמצא ספק נדה ויפסול לעבודה ביה"כ כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן:

    מיהו שיטת רש"י יש לפרש על דרך זה שהרי לא הוזכר ענין תשמיש אלא לשון שכיבה וישיבה שאסורין בעזרת ישראל ומותרין במחנה לויה שהוא הר הבית כדאמרינן בעלמא שהמלך היה יושב בעזרת נשים אבל שיטת התוס' אי אפשר לפרש כן ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה ובסוגיא דלקמן בסמוך לענין טומאה הותרה בצבור ובענין מזוזה תמצא בהשמטות בתוך שאר ליקוטי מסכת יומא בסוף המסכת:

    לקוטים השייכים למסכת יומא

    בתוס' בד"ה מביתו למה פירש פירש"י תבא אשתו עמו כו' וקשיא לן דנהי דלא קדישיא וכו' אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוי לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת וכו' עס"ה. וכבר כתבתי ליישב שיטת רש"י דהא דפריך מביתו למה פירש שתבא אשתו עמו לאו משום תשמיש איירי דודאי אסור לשמש שם כמ"ש התוס'. אלא דעיקר הקושיא מביתו למה פירש ר"ל שתבא אשתו עמו ליחודי בעלמא וכמ"ש באריכות אלא דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן מש"ה הוצרכו לפרש יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית כיון דמחילות לא נתקדשו ומותר לשמש שם. ונראה דמשמע להו דאע"ג דמחילות לא נתקדשו אפ"ה שפיר הוי הך פרישה דומיא דפרישת מלואים. שהיה פתח אהל מועד משום דלא בעינן דומיא ממש דהא התם בעזרה הוי והכא במחילות אלא דעיקר הקישא דפרישית יה"כ למלואים היינו שיהא מקום קדוש קצת. ועוד נראה דבלא"ה אפילו פרישה דמלואים באהרן ובניו נמי לא קפיד רחמנא שישבו שם לילה ויום ממש דאטו מי לא בעי עייל למחילות לסוך רגליהם ולעשות צרכיהם. אע"כ דאדרך ארעי לא קפיד רחמנא מש"ה משמע להו להתו' דלענין תשמיש נמי הוי לן למימר הכי. מיהו מלשון התוס' ישנים שכתבו בשם רבינו הזקן דקשיא ליה נמי בהא דמקשי מביתו למה פירש ול"ק דבעינן דומיא דאהרן ממש דע"כ היה צריך לפרוש מביתו וניחא ליה לפרש עפ"י שיטת הירושלמי דאיכא למ"ד דבמלואים נמי הא דכתיב יומם ולילה לאו דוקא כיון דבלילה היה המשכן מפורק אלא דעיקר פרישה הוי ביום ובלילה היינו בשעת עבודה כמ"ש ג"כ בריש מכילתין בשם הרמב"ן בפי' החומש. וא"כ לפ"ז נראה דלא נחית רבינו הזקן להך סברא שכתבתי כאן ודוק ועיין בסמוך:

    Penei Yehoshua on Yoma 6a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה מביתו וכו' שאין ישיבה בעזרה עיין לקמן דף ח ע"ב תוס' ד"ה דאי:

    Gilyon HaShas on Yoma 6a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יומא, דף ו׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־245 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״אמר לך: ההוא אבנטו של כהן גדול…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו, והכתיב: ״וחגרת…״

    3. קטע 320 מילים

      נפתחת ב״״ויחגור אותו אבנט״ ״ויחגור אותם״ למה לי?…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״מפרישין כהן גדול וכו'. למה מפרישין? למה…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״הכי קאמר: מביתו למה פירש? תניא: ר'…״

    6. קטע 611 מילים

      נפתחת ב״אטו ברשיעי עסקינן? אלא: שמא יבא על…״

    7. קטע 722 מילים

      נפתחת ב״אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא: כמאן כרבי…״

      חכמים: רב חסדא, רבי עקיבא.

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״אמר להו רב חסדא: אפילו תימרו רבנן,…״

      חכמים: רב חסדא.

    9. קטע 911 מילים

      נפתחת ב״אמר ר' זירא: שמע מינה בועל נדה…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״דאי אמרת בועל נדה כנדה, אימת טביל…״

      חכמים: רב השמש.

    11. קטע 1116 מילים

      נפתחת ב״רב שימי מנהרדעא אמר: אפי' תימא בועל…״

      חכמים: רב שימי.

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״מיתיבי: כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה…״

    13. קטע 134 מילים

      נפתחת ב״נדה וכל דאתי מרבוייא.…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״מיתיבי: בעל קרי כמגע שרץ, בועל נדה…״

    15. קטע 1514 מילים

      נפתחת ב״טומאתן?! בהדיא כתיב בהו. האי טומאת שבעה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: יומא דף ו׳ ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026