מסכת יומא דף ע״ב עמוד א׳

כליל גדיל ואין גדיל פחות משנים:

ואין דנין כלי מתכשיט כלי רמונים קשוטו של מעיל הן:

ארבעה דשיתא שיתא ארבעת מינין של שש שש דהא נאמר בו שש ואמר מר דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה:

לא דינא ולא דיינא אין ספק וערעור בדבר:

וקצץ פתילים פתילים משמע תרין וכשקוצץ כל אחד לשנים הוה להו ד':

רב אשי אמר היינו טעמא דזהב ו' לא אפשר דכתב ביה לעשות אותו בתוך התכלת ובתוך הארגמן משמע שיערב ממנו עם כל מין ומין:

ניעביד ארבעה המינין דתרי תרי חוטין של זהב הוו להו תמניא של זהב:

חדקינהו קשרם יפה ועל הטבעות והבדים אומר שיתנם בטבעות בדוחק:

נעביד ארבעה דתרי תרי הוו להו תמניא ואם תאמר אין הכי נמי נעביד זהב תמניא מנלן ארבעה ותו לא יש לומר פתילים כתיב מיעוט פתילים שנים וכשנקצץ כל אחד הוו להו ד' ואי אמרת תמניא א"כ אין לדבר סוף אימא ק' ואימא אלף ותפסת מרובה לא תפסת והא דפריך ואימא זהב נמי ו' היינו כי היכי דליהוי דומיא דשאר מינין שבו ולעיל כי פריך ואימא כ"ח לא בעי לשנויי תפסת מועט תפסת דהתם לא מצי למימר טפי מכ"ח וכיון דהוא דבר שיש לו קצבה לא שייך למימר תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה יש לתפוס המרובה דיש בכלל מאתים מנה ואע"ג דבפ"ק דר"ה (דף ד:) אמר מקיש חג השבועות לחג המצות מה להלן יש לו תשלומין כל שבעה כו' ופריך ולקיש לחג הסוכות מה להלן ח' כו' ומשני תפסת מרובה לא תפסת והתם נמי יש לדבר קצבה י"ל דהתם קאמר לחומרא תפסת מרובה לא תפסת דעד ז' יש לו תשלומין ממה נפשך אבל טפי לא דילמא מחג המצות ילפינן ובפרק קמא דקידושין (דף יז.) גבי הענקה נמי קאמר תפסת מרובה לא תפסת אע"ג דממה נפשך יש לדבר קצבה יש לומר התם נמי קאמר דתפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון:

כתיב בטבעות הארון וכו' וכתיב והובא את בדיו בטבעות קשיא לי טובא אמאי מייתי האי קרא דוהובא) דכתיב גבי מזבח הנחשת ושביק קרא דוהבאת דכתיב גבי הארון ועוד שמעתי מקשים דבשעת סילוק מסעות כתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו' (במדבר ד׳:ה׳-ו׳) עד ופרשו עליו בגד כליל וגו' עד ושמו בדיו משמע דבנסוע המסעות היו משימין אותן בדים וקשה והא כתיב לא יסורו ממנו ורבינו יעקב מאורליינ"ש מתרץ זה דושמו בדיו על כתפי הנושאים קאמר להוליכן ולבי מהסס שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתי' ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וגו' (שם) ויותר היה נראה לפרש דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרוכת כמין שני דדי אשה מיהו קושיא קמייתא שהקשיתי בדוכתא קיימא ודוחק הוא לשבש הספרים דבכולהו גרס והובא את בדיו ובמקצת ספרים גרסינן בברייתא והבאת אבל באתקפתא דר' יוסי בר' חנינא גרסינן בכולהו והובא ואי לאו דמסתפינא מחברייא הוה אמינא דח' טבעות היו בארון וכן מוכיח הפסוק דכתיב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו דהיינו ארבע קרנותיו כדמתרגמינן זוייתיה והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו לבד מאותם ד' שעל ד' פעמותיו בד' טבעות מהם היו בדים קבועין לא יסורו ובארבעה מהם שהיו למטה או למעלה מאותן טבעות היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם והיינו הנך דכתב בהו ושמו בדיו ואם תאמר מאי פריך הכא רבי יוסי בר' חנינא לישני דשני מיני בדים היו יש מהם קבועין ויש מהם נכנסין ויוצאין כדפרישית יש לומר דעל כרחך והבאת את הבדים בטבעות אכולהו בדים קאי דאי לא קאי אלא אהנך שהיו משימין במסעם אם כן הוה ליה למימר נמי וחברת את הבדים בטבעות שהרי לא פירש מתי הכניס אותם בדים הקבועים אלא כתב בטבעות הארון יהיו הבדים ותחילה היה לו לפרש שהכניסם אלא ודאי אכולהו בדים כתב והבאת את הבדים ומשמע ליה דבשוה קאי אכולהו דכי היכי דהנך שנושאין בהן לא היו קבועים ה"נ אינהו לא היו קבועים ממש במקום אחד שלא יהו זזין כלל ממקומן אלא לכל הפחות נכנסין קצת לכאן ולכאן דהשתא דמו להדדי במקצת ולהכי מייתי נמי קרא דוהובא דכתב במזבח לגלויי אוהבאת דארון כי היכי דוהובא דמזבח לא היו הבדים קבועין דהא לא כתב התם לא יסורו ממנו הכי נמי והבאת דארון לא היו ממש קבועין לגמרי ואם תאמר לפי מה שפירש דאכולהו ד' בדין קאי קשה מאי דכתב ביה בההיא קרא לשאת את הארון בהם ואין לתרץ דבכולהו ארבעה בדים היו נושאין ושנים מהם היו ארוכין ושנים האחרים קצרים מהם דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צח:) משמע דבארבעה גברי הוו דרו להו ותו לא ונראה לי דוהבאת לא קאי אלא אהנך בדים הקבועין שהרי אותם בדים שאינן קבועין מה הוצרך להזכירן כאן לומר והבאת והלא לא היו מכניסין אותן אלא אהרן ובניו בשעת המסעות תדע שהרי בכולהו כתב ונשא בם את השלחן וכן במזבח הנחשת כתיב והובא את בדיו בטבעות וגו' בשאת אותו ובמזבח הזהב כתב נמי לבתים לבדים לשאת אותו בהמה אבל לא כתב בהן והבאת בצווי ובעשייה לא כתב ויבא כדכתיב גבי ארון בין בצואה בין בעשייה ואע"ג דבברייתא דמלאכת המשכן תניא ד' טבעות היו מקבעות בו שתים בצפונו ושתים בדרומו שכיון שהיו נותנין הבדים לא היו זזים משם לעולם שנאמר בטבעות הארון וכו' י"ל דלא חשיב אלא אותם ד' טבעות שהבדים קבועין בהן אבל אותם שלא היו הבדים קבועין בהן ולא נעשו אלא לצורך שעת המסעות לא קא חשיב תדע דלא קא חשיב התם טבעות של שלחן ושל מזבח הנחשת והזהב וצריך עיון:

שמעמידין ציפויין נ"ל דאפי' ציפוי זהב שעליהן בטל לגבי דידהו דבכל דוכתא העץ בטל לגבי המתכת לענין טבילה ולכל מילי דאמר הלך אחר המעמיד ובעצי שטים אינו כן שהרי שלחן של עצי שטים היה ומצופה זהב ואפי' הכי תורת כלי עליו שהציפוי בטל לגבי העץ כדאיתא בשלהי חגיגה (דף כו:) ויליף לה התם מקרא:

ושנינן אלא שולי המעיל מן האבנט גמר דאית ביה ד' מינין וכתיב ביה נמי [זהב]. רב אשי אמר שולי המעיל מן האפוד לא יתכן ללמד ממנו להיות חוטין כ"ח כי בשולי המעיל ג' מינין אם תעשה בכל מין ט' לא יבואו אלא כ"ז חוטין אם נעשה י' בכל מין הנה ל' לעשות שנים מהן ט' ט' ואחד י' ועשית כתיב שיהיו כל החוטין שוין הלכך לא אפשר ולפיכך לא גמר מיניה. מעיל י"ב חוטין הוא מין אחד תכלת שנאמר ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. ואינו כתיב בו שש ואסיקנא חד קרא לשאר מינין דלא כתיב בהו שש. נמצא התכלת של מעיל ששה חוטין וכתיב ביה כליל כלומר תכללהו לשנים נמצאו י"ב חוטין.

פרכת כ"ד ד' דשיתא שיתא הא כ"ד.

חשן ואפוד ד' מינין ו' בכל אחד הרי כ"ד חוטין וחוט של זהב בכל מין הרי כ"ח חוטין.

המקרע בגדי כהונה עובר בלאו שנאמר לא יקרע וכן המזיח החשן מן האפוד שנאמר ולא יזח החשן וגו'.

וכן המסיר בדי ארון שנאמר לא יסורו ממנו והכתיב והבאת את הבדים בטבעות מכלל שהיה מסירם. ושנינן מתפרקין ולא היו נשמטין אלא כגון תלויין היו. תניא כשנויין:

עצי שטים עומדים שעומדים [דרך] גדילתן כלומר אינו רשאי להפכן:

בגדי שרד אלו בגדי כהונה שמכפרין על עונות ישראל כמו שכתבנו למעלה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

אמר קרא לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' פי׳ ומשמע מיהא שאין הזהב עומד בפני עצמו. אלא שהיה מעורב עם שאר המינין וליכא למימר אלא שיתן חוט אחד של זהב בכל אחד מן המינין וכדמפ׳ ואזיל. הילכך הוה ליה כל מין ומין משבעה חוטין:

מי כתי׳ שלא יקרע מי כתי׳ שלא יזח ושלא יסורו והכין קיימ׳ לן שכל אלו לאוין גמורין הם והכין איתא בהדיא נמי בפרק אלו הן הלוקין *ושלא כדברי הר״ם במז״ל:

ה״ג וכתי׳ והבאת את הבדים בטבעות ולא גרסינן והובא את בדיו דההוא גבי מזבח הזהב כתיב. וק״ל אמאי לא נקטינן ושמו את בדיו דכתי׳ בפ׳ נשא גבי מסעות ומחנות דההוא משמ׳ טפי שהיה נשמט בכל מסע ומחנה. דאלו והבאת איכא למימ׳ דלא מיירי אלא בהכנס׳ ראשונה שהכניסום שם. וי״ל דודאי על ושמו את בדיו סמכינן ונקטינן והבאת את הבדים בטבעות מפני שהוא מיותר לדרשא דהא כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים ובדידיה סגי:

מתפרקין ואינן נשמטין פרש״י ז״ל מתפרקין ממקומן למעלה או למטה אבל לא היו נשמטין לחוץ לגמרי לפי שהיו עבין בראשם. ור״י ז״ל פי׳ דאין נשמטין לגמרי אבל יכולין היו לישמט על ידי פירוק הקשרים והחוליות שעשו שם בטבעות:

כל הקורע בבגדי כהונה דרך השחתה לוקה שהרי נאמר בשפת המעיל לא יקרע והוא הדין לשאר בגדים ואין אומרים שענין הכתוב אינו אלא עצה לעשות לו שפתו כדי שלא יקרע שאם כן היה לו לומר אשר לא יקרע:

המעיל האפוד והחשן כולם משתלשלים בלבישתם זה עם זה והוא שהמעיל היה כסות בעל שתי כנפים ומחובר כולו בגרון והחשן היה חתיכת בגד באורך אמה ורוחב חצי אמה והיה כופלו ונמצא ארכו ורחבו זרת שהוא חצי אמה וקובע בו ארבעה טורי אבן הנזכרים במקרא כל אחת מרובעת ומשוקעת בהיקף של זהב וכותב על כל אבן שם אחד מן השבטים עד שכל שמות השבטים מפותחים באבנים וכותב באבן ראשונה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב ובאחרונה למטה מבנימין שבטי יה ועושה על כל זוית שבו טבעת זהב ועל שנים העליונים נותן שתי שרשרות זהב ובשל מטה שני פתילים של תכלת והאפוד היה חתיכת בגד רחבה כגבו של אדם ועומדת בגבו מכתף לכתף ונמשכת מאחריו מכנגד אצילי הידים עד הירכים והיו יוצאות ברחבו מכאן ומכאן כמן שתי רצועות מאותו אריג בעצמו שחוגרין אותו בהם ואח"כ תופרין בו שתי חתיכות מאותו אריג בעצמו כשעור הכתפים ובאות על הכתפים אחת בכתף ימיני ואחת בכתף שמאלי וקובע בכל אחת מהן אבן שהם גדול ורחב מרובע ומושקע בהיקף של זהב ומפותח עליהן שמות השבטים ששה בעבר זה וששה בעבר זה וכותב שם יוסף בה"א ר"ל יהוסף כדי שיהיו כ"ה אותיות בכל צד שבאבן הימנית היה מתחיל בראובן ובשמאלית מתחיל בשמעון ונמצאו ששה של ימנית ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף זה למטה מזה והם עשרים וחמשה אותיות ובשמאלי כתובים שמעון יהודה זבולן בחסרון וא"ו שבין למ"ד לנו"ן דן אשר בנימן זה למטה מזה והם עשרים וחמש אותיות גם כן ועושה בכל אחד מכתפות אלו שתי טבעות אחד מלמעלה באמצע הכתף ואחד מלמטה במקום חבור הכתף לחשב האפוד ונותן בטבעות של מעלה שרשרות ומכניס שרשרות החשן בטבעות האפוד ושרשרות האפוד בטבעות החשן ופתילי תכלת שבצד התחתון של חשן מרכסן תחת אצילי ידיו ומכניסן בטבעות התחתונות של כתפות האפוד הסמוכים לחשב האפוד ועליהם נאמר וירכסו את החשן וכו' ונמצאו החשן והאפוד מדבקים זה בזה וכל המזיחו ר"ל המפרק את חבורן דרך השחתה לוקה שנאמר ולא יזח החשן וא"ת שלא בא אלא דרך עצה כלומר שיהדקם יפה עד שלא יזח א"כ היה לו לומר אשר לא יזח ומ"מ נמצא כשהוא לבוש שהחשן היה בא על לבו וחשב האפוד קשור תחת החשן ואפוד וחשן היו באים על המעיל ועל זה נקרא מעיל האפוד כי נמצא חשב האפוד חוגר תחת החשן על המעיל והוא שכתבתי ששלשתם משתלשלים בלבישתם זה עם זה וכבר ביארנו סדר לבישת הבגדים בפרק ראשון ה' ב':

הארון כשהיו נושאין אותו ממקום למקום לא היו רשאים לנשאו בבהמה או בעגלה אלא על הכתף וטבעות היו בארון (אחד) שנים בזויות שבקצה אחד לסוף ארכו של ארון למעלה סמוך לכפרת ושנים בקצה האחר ושני בדים היו באים בתוך הטבעות לאורך הארון ורחב הארון מפסיק בין שניהם ואותם הבדים היו ארוכים מכאן ומכאן יתר מאורך הארון שיהו נושאין אותו בהם וכל אחד מן הנושאים נותן ראש הבד על כתיפו ונושא וכל הנושאים פניהם לצד הארון ואחוריהם לצד חוץ ואותם בדים לא היו זזין מעולם מתוך הטבעות שנא' בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכל המסירן לוקה א"כ מהו שנאמר והובא את בדיו וכן ושמו בדיו והרי לא זזו משם תדע שראשי הבדים היו גסים מעט עד שלא יצאו מן הטבעות אא"כ בכח אדם אבל אורך הבדים היו דק והיו הולכין ובאין בתוך הטבעות פעמים לצד זה ופעמים לצד זה וכשהיו נוסעים היו משוים אותם שתהא יציאתם מצד זה שוה ליציאתם מצד זה חציה לכאן וחציה לכאן כדי שיהא טורח המשא שוה לכל הנושאים ולא יקל לנושא מצד הארוך ולא יכבד לנושא מצד הקצר והיו מהדקין אותן שלא יתנדנדו בשעת הלוך ועל אותה השואה נאמר והובא את בדיו ובשעת חנייתם היו מפרקין אותו הדוק ומחזירין אותם לישנם ר"ל שהיו מושכין אותן דרך הטבעות להיות רובן יוצא לאחורי הארון ומעוטן לפניו:

בד"ה כתיב בטבעות כו' וכן במזבח הנחושת כתיב והובא את בדיו בטבעות וגו' בשאת אותו ובמזבח כו' אבל לא כתיב בהן והבאת כו' עכ"ל לא ידענא מ"ש לשון והבאת דכתיב בארון מלשון והובא דכתיב בצווי גבי מזבח הנחושת גם מ"ש עוד ובעשייה לא כתיב ויבא כדכתיב גבי ארון כו' עכ"ל הוא דבר תמוה דבמזבח הנחושת נמי כתיב גבי עשיה ויבא את הבדים וגו' ודו"ק:

בא"ד לא היו זזין משם לעולם שנא' בטבעות וגו' כצ"ל:

גמרא מי כתיב שלא יקרע בספר קרבן חגיגה סימן ס"ח הק' הא אמרינן בסנהדרין דף כא ע"א בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק לא ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור:

תוס' ד"ה נעביד כו' אבל טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן ביאור דבריהם בפשוטו דאזלינן לחומרא, וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו, כתבתי זה בעבור שראיתי בספר תוס' יוה"כ (דף פ ד"ה ואימא ביצת) שנטה מדרך הפשט (אב"ה עיין מ"ש א"א מ"ו בתשובותיו):