מסכת יומא דף ס׳ עמוד א׳

ובגדי כהונה ארבעה בגדי לבן דכ"ג ביום הכפורים דכתיב בהו והניחם שם (ויקרא טז):

ראויין הן לכהן הדיוט וקיימא לן בגדי כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד:

עגלה ערופה כתיב בה שם שם תהא גניזתה:

הערופה זו ולא אחרת:

תלתא קראי כתיבי לכם לכפר הוא:

חד למעוטי מנותר שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת:

אבל מפיגול לא צריך למעוטי שאם אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול:

בין לאדם בין למזבח שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם כגון בשר קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה כדכתיב ודם זבחיך ישפך (דברים יב) והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פיגול אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא אבל מתיר את אחרים כגון הדם והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח ומתירין לאדם שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה:

משום דהוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו' ובמעילה פרק ולד חטאת (מעילה דף יא:) קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למאן דאמר אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר:

אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובין אלא בעי לשנויי אפי' אם תמצא לומר דסבר כרבי דוסא:

תרי מיעוטי כתיבי בחד הוה סגי וכן בסוף פרק כל הבשר (חולין דף קיג:) גבי עזים העזים ונ"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה"א נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין מכל מקום השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובין אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא ואין להקשות היכי הוה ס"ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות י"ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי' מכח שום דרשה או ק"ו או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למיעוט אחר מיעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די"ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידהו כיון דסבירא להו שני כתובין הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא ע"כ י"ל כדפרישית אי נמי אי לא כתיב שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למיעוט אחר מיעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומיעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו שלשה כתובין הוה ליה כל חד כמו מיעוט והוה ליה תרומת הדשן ומיעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט:

חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה תימה דבחד קרא סגי למעוטי תרוייהו דכיון דאימעיט חד מינייהו ילפינן אידך מיניה בג"ש דחילול כדילפינן להו מהדדי בפרק בית שמאי (זבחים דף מה.) גבי קדשי נכרים ולי קשה דלא הוה צריך קרא לא לנותר ולא לטומאה דכיון דפיגול לא צריך קרא דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ניתו בק"ו ומה פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב עליו טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות דוקא והותר מכללו לא כל שכן וכיון דנפקא לן טומאה בקל וחומר מפיגול הדר ילפינן נותר בחילול חילול דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בג"ש כדאיתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ:) ונראה לי דאע"ג דעביד גמרא קל וחומר זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לפיגול שאינו נוהג לאחר זריקה ושאין פסולו בגופו אלא במחשבה בעלמא ושאינו מטמא תאמר בטומאה דשייכא אפילו לאחר זריקה ופסולו בגופו ושכן מטמאה והא דעביד התם האי קל וחומר עיקרו אג"ש סמיך דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול והא דיליף לה מק"ו ולא קאמר בהדיא מג"ש י"ל משום דס"ד למילף בע"א מהיקישא דאיתקשו אכילת קודש בטומאה לשימוש בטומאה בקרא דוינזרו כמו שפירש ר"י שם בריש פ"ב דזבחים (דף טו: ד"ה אלא) וסד"א כי היכי דעיקר שימוש בטומאה הוי אף בדבר שאין לו מתירין הכי נמי אכילת קודש בטומאה ואע"ג דג"ש עדיפא שאני הכא כיון דהיקש לא איצטריך למילי אחריני וג"ש איצטריך למילי אחריני היקישא עדיפא ולהכי קאמר קל וחומר דכיון דפיגול חמור בכמה ענינים ואינו חייב אלא בדברים שיש לו מתירין א"כ מיסתברא למיגמר טומאה מיניה בג"ש ולא נידרוש היקישא כלל דאינו כל כך היקש גמור כיון שלא הוזכרו בהדיא בקרא דוינזרו אכילה ושימוש אבל הא קשיא לי מאי איצטריך למימר אבל פיגול לא צריך קרא משום דהוה ליה דבר שאין לו מתירין לימא דלא צריך קרא משום דגמר עון עון מנותר אלא [י"ל] דגזירה שוה דעון עון וחילול חילול לא ניתנה אלא למאי דכתיב בהדיא אבל הני דרשות דלכם והוא לכפר לא משמע אלא לאפוקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה וכיון דלא נפקי אלא באם אינו ענין לא גמרינן מינייהו בגזירה שוה:

פי' הכא כתיב ושמו אצל המזבח בבגדי כהונה כתיב והניחם שם וכיון דאשכחנן בתרווייהו כתוב גניזה לא גמרינן מינייהו דקי"ל דכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין שהיה לו לכתוב באחד וללמד השני ממנו שכן התורה נדרשת וכיון שכתיב עוד פעם אחרת גילה לנו שזה הדין בא לו בלבד ולא בזולתם. ודחי' כי בגדי כהונה לר' דוסא אין טעונין גניזה.

ואוקימנא עגלה ערופה במקומה שנאמר וערפו שם את העגלה וגו'.

ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר כלומר קשיא לר' יוחנן ופריק [תרי] מעוטי כתיבי ואינך יכול ללמד מהן. בתרומת הדשן כתיב ושמו זו אפי' נעשת מצוותה בקדושתה קיימא ומועלין בה ולא זולתה וכן הערופה כמותה זו ולא זולתה. והני ג' קראי בדם לכם ולכפר.

והוא חד למעוטי מנותר שאין דין נותר בדם ולא דין מעילה ולא דין טומאה כמו בשר קדשי' וחלבם אבל שאין בו דין פיגול אין צריך קרא למעוטי דהא תנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. פי' מתירין בשר הקדש לאדם והחלב למזבח כי אין מותרין הבשר ולא החלב עד שיזרק הדם אבל הדם הוא מתיר ואין אחרים מתירין אותו:

מתני' כל מעשה יוה"כ כו'.

ת"ר כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. פי' אם שינה מן הסדר שכתב בתורה והקדים המאוחר לא עשה כלום אמר ר' יהודה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן לפני ולפנים. אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כמו שחיט' והגרלה וכיוצא בהן ואפי' בהיכל מה שעשה עשוי א"ר נחמיה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בחוץ בין בפנים.

תרומת הדשן ועגלה ערופה פרש״י ז״ל דעגלה ערופה מדכתיב וערפו שם. שם תהא קבורתה. ואיברא דהכי דרשינן לה בבכורות. ואיכא למידק דהא במסכת ע״ז ובדוכתי אחרינ׳ דרשינן דאסורה בהנאה מדכתי׳ כפר לעמך ישראל כפרה כתיב בה כקדשים. תירצו בתוס׳ דתרוייהו צריכי כפרה לאוסרה מחיים. וערפו שם לאוסרה לאחר עריפה אע״פי שנעשית מצותה ולהכי נקט הכא רש״י ז״ל ההוא טעמא דערפו שם וא״ת ולמאן דאמ׳ שאינה אסורה מחיים כפרה בעגלה ערופה למה לי. וי״ל דמוקי ליה למילי אחריני אי נמי דאיהו לא דריש וערפו שם כדדריש בבכורות. ומכפרה נפקא ליה איסור דלאחר מיתה. ומיהו סוגיין הכא כמאן דאמר שאסורה מחיים דאי לא לא שייך למימר ביה שנעשית מצותה ומועלין בה שאין אנו אומרין הלשון הזה אלא במה שנאסר קודם מצותה ועמד באיסורו לאחר שנעשית מצותו ולא בדבר שאין עיקר איסורו אלא לאחר עשיית מצותו. כן פי׳ ה״ר אלחנן ז״ל:

תרי מיעוטי כתיבי פי׳ ותרויהו צריכי דאי לא כתב רחמנא מיעוטא אלא בחד מינייהו הוה אמי׳ דדילמא איכא מילי דגמרי מאידך דלא כתיב ביה מיעוטא ודכותה אמרי׳ לענין אסורי הנאה שאין תופסין חלופיהם דבר תורה. דלא גמרי׳ מע״ז ושביעית שתופסין דמיהם משום דתרי מיעוטי כתיבי וכדאיתא בפ״ק דקדושין ובדוכתי אחריני:

הערופה ואע״ג דבמסכת חולין דרש׳ מיניה דעגלה בעריפה ולא בשחיטה תרויהו שמעת מינה דכוליה הערופה מיותר ודרשא דהתם מגופיה דקרא ודרשא דהכא מייתורא דקרא:

חד למעוטי מנותר שאם אכל דם שהיה נותר אינו חייב עליו משום נותר אלא משום דם בלבד. וחד למעוטי מטומאה. פי׳ מי שאוכלו בטומאת הגוף פטור ומשום אוכל קדשים בטומאה. והקשו בתוספות למה לי מיעוטא לטומאה דהא דרשי בעלמא ג״ש בטומאה דגמר קדש קדש מנותר ואפילו לקולא נמי דרשי׳ לה לההיא ג״ש בזבחים פרק ב״ש ותירץ ר״י ז״ל דבפרק ב״ש אשכחן חיוב בטומאת הגוף בדברים שאין בהם חיוב פיגול מדכתיב אשר יקדישו בני ישראל. ויליף נמי התם נותר מטומא׳ לחומרא ולא מפגול לקולא הילכך אי לא כתב הכא אלא חד מיעוטא הוה אמרי׳ דלא יליף טומא׳ מנותר כיון דבטומאה גופה כתב בה רבויי דמן הקדשים אשר יקדישו הוה לן לאוקומי מיעוטא בנותר דמעטיה רחמנא דלא יליף מטומאה בג״ש:

אבל פיגול לא צריך קרא פי׳ דאילו צריך קרא בדידיה הוה מוקמי׳ ליה ולא בטומאה דרבי בה רחמנא דברים שאין בהן משום פגול כדאמרן:

כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח פי׳ דומיא דבשר קדשים שהדם מתירם דכתיב באכילת אדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וגבי אכילת מזבח רחמ׳ אמר וזרק והדר והקטיר:

דברים האמורין בבגדי לבן מבחוץ פי׳ כגון הגרלה ווידוי וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב ושפיכת שירים. אבל בדברי׳ הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. פרש״י ז״ל כגון שהקדים הוצאת הכף ומחתה שהוא בבגדי לבן לאילו ואיל העם שהוא בבגדי זהב. והקשה ריב״א ז״ל אם כן היכי אמרינן מה שעשה עשוי דכל היכא דעבד הכי אין לנו אלא ג׳ טבילות וששה קדושין כדאי׳ בפרק אמ׳ להם הממונה. ולא אמרינן דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כדאית׳ התם ותירץ דלכתחלה הוא דגמירי להו דאלו בדיעבד אין קדוש וטבילה מעכבין אלא בתמיד של שחר שהוא דבר המעכב באהרן ובניו כדאית׳ בזבחים וכדאמרינן בפרק אמר להם הממונה. עוד הקשה היאך אפשר דמה שעשה עשוי דהא היפך ושינה בדברים שבפנים. והויא לה כההיא דאמרינן לעיל במכילתין אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה כתי׳ ביה ואפילו לרבי יהודה. וזו אינה קושיא לפי מה שפי׳ ר״י ז״ל התם דהדר ביה תלמודא מההיא סברא כי אמרינן דנהי דהגרלה מעכבא כסדרן לא מעכב אבל אנן כתבי׳ התם שאין הפירוש ההוא מחוור. ויש לתרץ כאן דשאני הוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת סילוק ואינה לכפרה וכי כתי׳ חוקה בעבודות שהן לכפר כתיבא. ועם כל זה אין פירוש רש״י ז״ל נכון דכיון דאמרינן בדברים הנעשים בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחברו משמע דמיירי כששניהם בבגדי לבן. ונראה כי רש״י ז״ל דחק את עצמו לפרש מה שפירש לאשמועינן דאפילו בשהקדים הוצאת כף ומחתה לא הוי עכובא מפני שהיא עבודת סילוק:

בגדי לבן שכהן גדול עובד בהם ביום הכפרים אינו עובד בהם פעם שניה אף ביום הכפרים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם ואע"פ שראויים הם לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטם ואסורים בהנאה ומועלין בהם וכן בכל בגדי כהן גדול שבלו:

עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה והנהנה בה עבר אלא שאינו במעילה שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות כמו שביארנו בשני של פסחים כ"ו א':

הדם אין חייבין עליו באכילתו לעולם אלא משום דם בלבד אבל לא משום נותר ולא משום טמא ר"ל שאם אכל דם קדשים שנותר או שאכל דם של קדשים טמאים או דם קדשים בטומאת הגוף אינו חייב לא משום נותר ולא משום טמא אלא משום דם לבד ונמצא שאם שגג בה מצד הדם פטור מן הכרת לגמרי וכן אם התרוהו מצד הדם לוקה ואין צריך לומר דם קדשים שנפגלו שהרי הדם אין לו מתירין אלא הוא מתיר לאחרים ואין המתיר עצמו בדין פיגול שכך אמרו כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבים עליו משום פיגול ופי' הדברים כל שאחרים צריכים להתירו אם לאכילת אדם כגון בשר קדשים שזריקת הדם צריכה להכשר אכילת בשרו לראוי לה אם למזבח כגון הקטרת אמורים ואברי עולה שזריקת הדם גם כן צריכה שתהא קודמת להקטרתם וכדכתי' באכילה ודם זבחיך ישפך ואח"כ והבשר תאכל ובהקטרת אימורין דכתי' וזרק הכהן את הדם ואח"כ והקטיר החלב וכגון מנחה שהקומץ צריך להתיר את השירים כדכתי' וקמץ משם וכו' ואח"כ והנותרת ממנה וכו' בכל אלו חייבין עליהם כרת משום פיגול ר"ל אם אכל מן הבשר או מן האימורין או משירי מנחה או מאיברי העולה אבל המתירין עצמן כגון הדם והקומץ אין חייבין עליהם משום פיגול שכך למדוה משלמים שיש להם מתירין לאדם ולמזבח ונאמר בהם והנפש האוכלת וכו' ואף אלו דוקא אחר שקרבו מתיריו וכן דבר שאין לו מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות אין בהם משום פיגול:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר כל מעשה יום הכפרים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלם כפרה וכפרה בפני עצמן ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל אמר הר"מ ר' שמעון ור' אלעזר אומרים כי אם הזה שלש הזאות או ארבע ונשפך הדם שישלים המנין על מה שיש לו מן ההזאות מדם אחר:

אמר המאירי כל מעשה יום הכפורים ר"ל האמור במסכת זו הן במה שהוזכר הן במה שעתיד לפרשו בפרקים הבאים על הסדר כלומר צריך להיותו על הסדר שהוזכר ואם שנה הסדר והקדים מעשה לחברו לא עשה כלום וצריך לחזור ולעשות על הסדר ומפני שכתוב בפרשה חקה וכל שנאמר בו חקה אינו אלא לעכב ולפי מה שיתבאר בגמ' דוקא בדברים הנעשים בבגדי לבן הן לפני לפנים כגון הזאות שבין הבדים הן בהיכל כגון הזאות של פרכת ומזבח הקטורת הן של עזרות כגון ודוי הפר והגרלת השעירים וחפינת הקטורת ושחיטת השעיר אבל דברים הנעשים בבגדי זהב כגון אילו ואיל העם אינם בכלל זה ואם הקדים להם הוצאת כף ומחתה לא עכב הקדים דם השעיר לדם הפר לא עשה כלום אלא שיש בה תקון והוא שיחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר עד שיהא דם הפר קודם לו מ"מ ולפי מה שיתבאר בגמ' תקון זה אינו אלא בהזאת הפרכת שמ"מ נשחט השעיר אחר מתנות הפר שבפנים אבל אם הקדים מתנות דם השעיר שבפנים לשל פר על כרחך נשחט השעיר קודם מתנות הפר שבפנים וכל שהוא כן לא עשה כלום כמו שיתבאר וצריך לשחוט שעיר אחר ולהזות מדמו בפנים ויפסל הראשון:

אם עד שלא גמר המתנות בפנים ר"ל בין הבדים הן של פר הן של שעיר ולא יכול להשלימן יביא דם אחר ויזה מתחלה פירוש הזאה ראשונה של דם הפר בפנים ושנייה דם השעיר מבפנים ושניהם כפרה אחת וכל שנשפך עד שלא נשלמו שניהם יביא דם אחר ויתחיל מתחלה אלא שאם נשפך של פר צריך להביא פר ושעיר שהרי צריך ליתן מתנות פר קודם שחיטת השעיר אבל אם נשפך של שעיר אינו צריך להביא אלא שעיר ומשנתנו בנשפכו שניהם או שנשפך דם הפר שיביא שנים ויתחיל מתחלה ולא ממקום שפסק שכל הזאות שבפנים כפרה אחת הן ואין נעשות חציין בדם אחד וחציין באחר וכן בהיכל שאם השלים כל אותן שבפנים והתחיל בשל היכל ונשפכו הדמים קודם שגמר יביא דם אחר ויתחיל במתנות היכל ואינו צריך לשל פנים כלום שהזאה של פנים הזאה בפני עצמה ושל היכל הזאה בפני עצמה וכל שנגמרה אחת מהן לגמרי נגמרה וכן לשל מזבח הזהב שאם נתן שם מקצת המתנות ונשפך יביא בהמה אחרת על הדרך שביארנו ויתחיל במזבח ואינו יכול להתחיל במקום שפסק שכל שהוא כפרה אחת בפני עצמה אין נעשית חציה בדם אחד וחציה בדם אחר ונמצא שטעם זה ר"ל כפרה אחת בפני עצמה מועיל לשני הדברים ר"ל למה שאמרנו שאם נגמרה של פנים ונשפך קודם שיתחיל בשל היכל אינו צריך להתחיל בשל פנים אלא בשל היכל וכן מהיכל למזבח ולמה שאמרנו שאם לא גמר את שבפנים צריך להתחיל מתחלה וכן בהיכל ובמזבח ואם נשפך דם של שעיר אחר שכלו מתנות שבפנים אינו צריך להביא אלא שעיר ומתחיל שמנה של שעיר בפנים וכן בהיכל וכן במזבח ור' אלעזר ור' שמעון אומרי' ממקום שפסק הוא מתחיל מפני שהם סוברים שכל הזאה והזאה נקראת הזאה בפני עצמה ואף בשמנה של דם הפר אין האחת נגררת אחר חברתה אלא כל הזאה מצוה אחת בפני עצמה היא וכשנגמרה נגמרה ואין הלכה כמותם אלא כתנא קמא ויתבאר בגמרא שאם השלים כל המתנות ונשפך קודם שפיכת השירים אינו צריך להביא אחר ששפיכת השירים על מזבח החיצון אינה מעכבת וכל שכן אם הקדים לה את המאוחרת שאינה מעכב וכן יתבאר שם שאם נשפך דם הפר צריך שיחפון את הקטרת פעם שניה אחר שחיטת הפר ויקטיר ואח"כ יזה ולגדולי המחברים ראיתי קודם שחיטת הפר ונראה שהוא טעות סופר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה ובגדי כהונה כו' והניחם שם הס"ד ובד"ה עגלה ערופה כו' גניזתה הס"ד ובד"ה בין לאדם כו' והבשר תאכל או מתירין למזבח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חד למעוטי כו' ובידיעה אחת שלא הותר מכללו כו' והא דעביד התם האי ק"ו עיקרו אג"ש כו' עכ"ל עיין אהאי ק"ו ואהנך ג"ש בפ' ב"ש דף מ"ה אך לא ידענא מה תקנו בזה דאכתי הכא גבי דם נמי נילף טומאה בק"ו מפיגול ונסמך אהך ג"ש דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול גם בעיקר קושייתם דמעיקרא תמיה לי דהא מסיק התם דאין לפטור דבר שאין לו מתירין מטומאה בהאי ק"ו משום דאשר הם מקדישים לי ריבה כל המוקדשים וא"כ דם נמי דהוי בכלל דבר שאין לו מתירין ליכא לפטור מק"ו משום דהוה איתרבי לן נמי מאשר הם מקדישים כמו שאר דבר שאין לו מתירין ולכך איצטריך מיעוטא דהכא למעט דם מטומאה ודו"ק:

בא"ד עון עון מנותר אלא י"ל דג"ש דעון וחילול כו' כצ"ל:

מתני' הקדים דם השעיר עיין מנחות דף ה ע"א תוס' ד"ה ואי אין מחוסר זמן:

גמ' אם הקדים מעשה לחבירו עיין סוטה דף י"ז ע"ב תוס' ד"ה קודם שתקבל:

גמרא תלתא קראי בדם [למעוטי מנותר ממעילה מטומאה] אבל מפיגול לא צריך קרא דדוקא דבר שאחרים מתירין אותו כגון בשר שזריקת דם מתירו, חייבין עליו משום פיגול אם אכלו, ודם עצמו מתיר הוא. הקשו בתוס' כיון דפיגול לא צריך קרא, א"כ ל"צ קרא כלל דניתי כולהו בק"ו מפיגול, ומה פיגול כל שלא הותר מכללו אינו חייב כו'. ולא קשה מידי דהא בכל דבר שאין לו מתירין אחרים, כמו קומץ ומנחת כהנים איכא להאי ק"ו טומאה מפיגול, וכדבעינן באמת למילף בזבחים מה"ט דלא לחייב משום טומאה, אלא דרבי קרא דאשר הם מקדישים לי, וא"כ ממילא גם דם בכלל הריבוי, ומ"ש דם מקומץ, ודבריהם ז"ל לא זכיתי להבין כלל: