מסכת יומא דף פ״א עמוד א׳

שכוסס כל דבר שהוא אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס:

שזפין פרונ"ש בלע"ז שבלע בלא כסיסה:

ראשון משלם קרן וחומש שאף היא דרך אכילתן:

ושני משלם דמי עצים לראשון שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינן ראויות עוד אלא להסקה:

במחלוקת השנויה במקום אחר שנויה במשנתנו ולא דברי הכל היא אלא רבי יהושע היא:

שטומאתן ושיעורן שוה כגון שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות או שתי חצאי עדשה משני שרצים שזמן טומאתן שוה ושיעורן שוה לטמא בשיעור אחד:

טומאתו ולא שיעורו כגון שרץ ונבילה ששניהן טומאת ערב אבל אין שיעורן שוה לטמא שזה בכזית וזה בכעדשה:

שיעורו ולא טומאתו כגון מת ונבילה ששניהן בכזית וזה טומאת שבעה וזה טומאת ערב:

כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לרבי עקיבא בפרק קמא דסנהדרין (דף ד.) לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל ומאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיימא לן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ומתרצא דמיירי ברביעית דם הבאה משני נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה אבל שני מתים שיש בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה וכן שמעתי שיש להיות בתוספתא אמנם לא מצאתי אותו:

השמר דעשה עשה אע"ג דרבי יוחנן אית ליה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף לו:) השמר דעשה נמי לאו הכא אליבא דריש לקיש דהוא מרא דשמעתא משני:

וזה אכילתו עינוי הוא.

איש כי יאכל פרט למזיק כגון הכוסם שעורים של תרומה וכן האוכל תרומה אכילה גסה משלם הקרן ואינו משלם את החומש. מ"ט איש כי יאכל כתיב פרט למזיק.

א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן דרך בית הרעי ובא אחר ואוכלו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד.

האוכל והשותה אין מצטרפין כלומר המאכל והמשקה אין מצטרפין אוקימנא רב חסדא למתניתי' לר' יהושע ות"ק חולק עליו דתנן במעילה פרק ד' כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה.

שיעורו ולא טומאתו טומאתו ולא שיעורו אין מצטרפין. וביוה"כ כיון שהאוכלין שיעורן ככותבת. והמשקין שיעורן ברביעית שיעורו של זה לא שיעורו של זה לפיכך אין מצטרפין ובר פלוגתייהו דר' יהושע חולק. וא"ר יוחנן וגם רב נחמן קאי כותיה דמתניתין דברי הכל היא ולא פליגי אלא לגבי טומאה דשם טומאה אחת היא.

אבל הכא אי איכול אכילה ככותבת או שתו כרביעית מייתבא דעתיה אבל חצי כותבת אוכלין וחצי רביעית משקין לא מייתבא דעתיה:

אכל ככותבת ושתה כרביעית בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת.

א' ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב לכתוב לא יאכל אכילה בכזית היא לכתוב לא תעונה אכול משמע מתקיף לה רב אשי נכתוב לא תסור מן העינוי קשיא.

זר שבלע שיזפין של תרומה בשגגה ר"ל פירות הנקראות פירונא"ש ובלעם בלא כסיסה הרי זה משלם קרן וחומש שאכילה זו אכילה היא ואפילו הקיאם אח"כ שכבר נתחייב בתשלומין כשבלעם ואם בא אחר ובלעם בשגגה אחר שזה הקיאם אינו משלם כלום אלא לראשון ואינו משלם לו אלא כשיעורן בעצים או בדמי עצים שהרי אין ראויות אלא להסקה:

כזית מן המת מטמא טומאת שבעה וכזית נבלה מטמאה טומאת ערב וכעדשה מן השרץ מטמאה טומאת ערב כזית הבא משני מתים או כזית [משתי] נבילות או כעדשה משני שרצים כל אלו מצטרפין לטמא שהרי טומאתן ושיעורן שוה אם במת לכזית ולשבעה ואם בנבילה לכזית ולטומאת ערב אם בשרץ לכעדשה ולטומאת ערב וכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין אבל אם שוין בטומאה ולא בשיעור כגון שרץ ונבילה ששניהם שוים לטומאת ערב ואין שוים לשיעור שהרי זה בכעדשה וזה בכזית אין שניהם מצטרפין לטמא את הנוגע אף לטומאה קלה שבהם וכן אם היו שוים בשיעור ולא בטומאה כגון מת ונבילה וכל שכן אם אין שוין לא לשיעור ולא לטומאה כגון מת ושרץ:

יום הכפורים צריך להוסיף בו מחול על הקדש ומן התורה חייבי' בתוספת והוא שאמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה מתענין תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך תלמוד לומר בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפי' מחול על הקדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב ואף שבתות וימים טובים צריכים תוספת והוא שאמרו בברייתא זו אין לי אלא יום הכפורים שבתות וימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף עליהם מחול על הקודש ומ"מ תוספת זה של יוה"כ אין חייבין עליו כרת לא באכילה ושתיה ולא במלאכה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וכן כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת ואף אזהרת לאו אין בו שהרי כתוב ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה בעצומו של יום וכו' אלא שמ"מ למדוה מבתשעה כמו שכתבנו ותוספת זה אין לו שיעור אלא כל שמקבלו קודם בין השמשות מעט דיו:

ומצוה להרבות בסעודה בתשיעי שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי שהרי אף באכילתו הוא מכוין כדי שיהא יכול [להתענות] ונמצאת (אכילה) [אכילתו] לשם מצוה:

גמ' נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה א"כ נפישי להו לאוי כו' ק"ק דהמ"ל תשמר אם לא תעונה וכן המ"ל פן לא תעונה וי"ל:

גמ' שני אין משלם אלא דמי עצים עיין מנחות דף סט ע"א תוס' ד"ה דבלע וכתובות דף ל ע"ב בתוס' [ישנים] ד"ה ומתחייב: