מסכת יומא דף נ׳ עמוד ב׳

לדברי האומר וכו' - רבי מאיר קרייה לעיל קרבן יחיד:

מאי קמיבעיא ליה - הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה:

אי נימא אי בתר מקדיש אזלינן - לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות:

אי בתר מתכפר אזלינן - והרבה מתכפרים בו:

פשיטא - דלענין תמורה מתכפר הוי בעליו:

דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן - שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו:

המקדיש - בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה אבל אם בא המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף חומש דגבי חומש כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל וגו' מקדיש ולא מתכפר:

והמתכפר עושה בה תמורה - אבל המקדיש אם המיר בה אינה תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא:

והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו - בידו לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן של זה היא שתרומה שלו שנאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך [וגו'] ונתתה ללוי וגו' (דברים כו) תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו:

בקביעותא מתכפרי - כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה:

או דילמא בקופיא מתכפרי - כלומר אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא ויצף הברזל (מלכים ב ו׳:ו׳) מתרגמא וקפא פרזלא:

חומר בזבח - שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה בו:

שהזבח וכו' - ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה:

מה שאין כן בתמורה - שהתמורה אינה בצבור ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע ואינה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו:

שהתמורה חלה - עלה קדושת הגוף אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) רע בטוב או טוב ברע ואם המר ימיר וגו':

משא"כ בזבח - שהזבח אם קדם הקדישו את מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב) תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין כדתנן בבכורות (דף יד.) ובשחיטת חולין (דף קל.):

אלא לאו דפר - יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה:

באילו של אהרן - דיום הכפורים:

מאי תמורה שם תמורה - לעולם בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות:

אי הכי - דשם קתני זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן יחיד:

שם זבח לא קתני - האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה: