מסכת יומא דף ס״ג עמוד ב׳

אי קרבן שומע אני וכו' רישא דברייתא בתורת כהנים הכי איתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו' ת"ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני וכו' כלומר או אינו אומר קרבן להוציא את החולין בפנים אלא להביא קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שיהא חייב שהרי אף הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא והא ודאי בדק הבית הוא:

הראוי לפתח וגו' וקדשי בדק הבית לא היו עתידים לבא לפתח אהל מועד ואני שמעתי שאינן ראוין לפתח אהל מועד שסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דאמר מר (תמורה דף ז:) המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וא"א להעמידה כן במקומה במס' זבחים:

ולא אוציא פרת חטאת לא גרסינן שאף היא אינה ראויה לבא לאהל מועד אלא ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא לאהל מועד להגריל ולהתוודות עליו הכי מפרש לה בזבחים:

ולה' להוציא הוא בשעיר המשתלח שהוא ראוי לבא בתמיה:

אלו אישים שלא יתן מהן על אש של מערכה:

מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן ומשעת הקדשו קרוי קרבן:

התם דאל פתח לרבות שעיר המשתלח דלא ממעט מאל פתח שהרי ראוי לבא אל פתח:

לה' להוציא אתא דאילו לרבות לא איצטריך וכי אתא להוציא אתא ולמדרש מי שמיוחדין לשם יצא זה שאינו מיוחד:

וכל שאין ראוין לפתח אהל מועד אין חייבין עליו מה שפירש רש"י שיש מפרשים משום דסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכתב שאי אפשר לו להעמידה כן במקומה בזבחים פרק חטאת ולא פי' מה היה קשה לו ובפרק פרת חטאת פי' דתנן בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיב.) פרת חטאת ששחטה חוץ מגיתה וכן שעיר המשתלח ששחט בחוץ פטור משום דאין ראוין לבא אל אהל מועד אלמא פרת חטאת אע"ג דתמימה היא כיון דאין סופה לבא אל פתח אהל מועד פטור הכי נמי בקדשי בדק הבית פטור ואפילו תמימים:

ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח רש"י לא גריס פרת חטאת דפרת חטאת לא אתיא כלל לפתח אהל מועד והדין עמו דאי משום דכתיב בה והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה אם כן כי פריך בזבחים ושעיר המשתלח לאו ראוי אל פתח אהל מועד הוא ופריך מזאת הברייתא דקרי ליה ראוי אל פתח אהל מועד ומשני ליה כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה ואי בעית אימא כאן קודם וידוי וכו' ליפרוך מפרת חטאת ולא הוה מצי לשנויי כדמשני על כן נראה דלא גרס פרת חטאת בברייתא ודוחק הוא דבברייתא גרסינן שהן ראוים וכו' עד יצאו אלו שאינן מיוחדין בלשון רבים וצריך לגרוס שהוא ראוי יצא בלשון יחיד כיון דלא גרסינן אלא שעיר המשתלח ונראה לי ליישבו והכי פירושו ולא אוציא פרת חטאת ואפילו אם תמצא לומר שאוציא נמי פרת חטאת כיון דאיהי לא אתיא פתח אהל מועד מכל מקום לא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לה' והשתא ניחא דכי פריך בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיג.) משעיר המשתלח לא פריך מפרת חטאת משום דבהאי ברייתא נמי את"ל קאמר דפרת חטאת אינה ראויה לפתח אהל מועד לה' לשעיר המשתלח דההוא ודאי ראוי לפתח אהל מועד הוא ולהכי לא פריך התם אלא משעיר המשתלח:

זריקת דמים על המזבח הקשה מורי קרובי הכהן ה"ר יהודה זצ"ל דבפרק השוחט המעלה (זבחים דף קז:) אמרינן דלא הוה צריך למיכתב זריקה בחוץ דאתיא לה שפיר מבינייהו משחיטה והעלאת חוץ אלא לגלויי לך אקבלה דלא תיתי מבינייהו ובבעלי מומין אמאי איצטריך למיכתב תיתי מבינייהו וליכא למימר לגלויי אקבלה דלא תיתי דמהיכא תיתי אי משחיטה והעלאה איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין עליהם בחוץ תאמר בקבלה ודנתי לפניו דאיכא למימר מקדיש בעלי מומין יוכיח שפטור בחוץ וחייב בבעלי מומין עוד הקשה לר' יוסי ברבי יהודה דמחייב אף בקבלה בבעלי מומין אמאי איצטריך קרא להקטרה זריקה וקבלה ליתי כולהו מבינייהו משוחט ומקדיש גם בזה דנתי לפניו דאיצטריך לגלויי אקמיצה דלא תיתי והא דמיבעי פ' כל הקרבנות (מנחות פה:) אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דווקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דר' יוסי בר' יהודה אי נמי י"ל דאי לא כתיב קרא לזריקה הוה מוקמינן חד לא תקריבו לזריקה ואידך לקבלה דהא אשחיטה ומקדיש לא מיתוקם אלא באם אינו ענין ואזריקה וקבלה משמע שפיר טפי דלשון הקרבה הוי זריקה וקבלה כדאשכחן ספ"ק דזבחים (דף יג.) והקריבו זו קבלת הדם או אינו אלא זריקה ואם כן מקדיש ושוחט לא הוה נפקא לן ומבינייהו נמי לא דמה להנך דעבודה נינהו ולא שייכי בחולין תאמר בשחיטה דשייכא בחולין וגבי על החמץ הקשה בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג:) למה לי קרא לזריקה תיתי מבינייהו דלגלויי אקבלה הא בלאו הכי קבלה לא אתיא משחיטה והקטרה כדפרישית דמה להנך שכן חייבת בחוץ ודנתי לפניו מולק יוכיח שפטור בחוץ וחייב על החמץ כדאיתא בפרק תמיד נשחט (ג"ז שם) וכן הקשה בע"ז למה לי קרא לזריקה ניתי מבינייהו דלגלויי אקבלה לא איצטריך דאיכא למיפרך כדפרישית וכן בזה דנתי לפניו דלא אייתר לן שום קרא לזריקה אלא מדברי קבלה ילפינן לה מדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם ועוד אפי' לפי דבריו איצטריך לגלויי אקבלה דלא תיתי דאי פרכת כדפרכינן איכא למימר השתחואה יוכיח שפטור בחוץ וחייב לע"ז מיהו האמת הוא דלא איצטריך קרא לגלויי אקבלה דלא תיתי דכיון דלא אשכחן קרא שעובדין בקבלה לע"ז אין לחייב עליה כדפרש"י בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) אהא דפריך וליחשוב נמי זורק ופרש"י בשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן דכיון דלא אשכחן שעובדין לשם ע"ז בכך אף על גב דהוי כעין פנים פטור בשלא כדרכה על כן נראה כתירוץ הראשון עוד הקשה היכי קאמר התם דקבלה הוה אתיא מבינייהו משחיטה והעלאה אי לא היה כתיב זריקה לגלויי עלה דלא תיתי והאיכא למיפרך מה להנך שחייבין (בע"ז) ובבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור לרבנן דרבי יוסי ב"ר יהודה ורציתי לומר מנסך יוכיח ולא נהירא ליה דהא בעיא היא בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פז.) אי לקי משום בעל מום על יין הפסול לנסכים ועלתה בתיקו מיהו יש לומר מנסך מים יוכיח דחייב בחוץ אף על גב דלא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום ולי הוקשה היכי קאמר דאתיא מבינייהו משחיטת חוץ ומהעלאה וממנסך ניפרוך שחייבין בע"ז ויש לומר דלאו דוקא נקט לגלויי אקבלה דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי אקמיצה דלא תיתי דבקמיצה ליכא למיפרך כדפרכינן דהא חייבין עליה בע"ז כמו שחייבין על השחיטה דקמיצה דמנחה במקום שחיטה דזבח לכל מילי וא"ת בקמיצה נמי איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין על החמץ תאמר בקמיצה כדמשמע בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סג:) יש לומר מנסך יוכיח דפטור על החמץ וחייב בחוץ וא"ת כיון דסוף סוף לא אתיא מבינייהו אלא אם כן נימא מנסך יוכיח מאי אצטריך למימר תיתי מבינייהו הא ממנסך לחודיה אתו דליכא למיפרך מידי י"ל איכא למיפרך מה למנסך שכן קבע לו ראשו של מזבח תאמר בקמיצה ותאמר בזריקה שעומד על הרצפה וזורק דמים למטה מחוט הסיקרא:

משהגריל עליהן שחטן בחוץ חייב על של שם ופטור על של עזאזל דלא קרינא ביה לה': ת"ר ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן שומע אני אפי' קדשי בדק הבית. פי' כגון בהמה טמאה וכיוצא בה שאין ראוין למזבח כדכתיב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו' הנה נקרא קרבן.

דברים שאינן ראוין למזבח.

ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו בעינן דבר הראוי לפתח אהל מועד וליכא. פרה אדומה ושעיר המשתלח מנין שאין חייבין עליהן משום שוחט חוץ.

ת"ל לה' מי שמיוחדים לה' יצאו אלו שאין מיוחדין לה' אלא פרה למי נדה ושעיר לעזאזל.

ואקשינן ולה' להוציא שעיר המשתלח אתא והכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. אשה אלו אשים מנין שאינו קדוש ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח דלא קבע ליה על מחוסר זמן שהוא פחות מח' ימים. ומשני רבא הכל לפי ענין הכתוב דריש בו התם דאל פתח לרבות כל בהמה כשרה לה' בא להוציא דאילו לא בא להוציא אלא לרבות הרי כבר נתרבה כל בהמה טהורה הוה ליה לקרא לשתוק ואנא ידענא דהכל במשמע למה בא להוציא הכא דמשמע קרבן להוציא שעיר המשתלח שאינו קרבן הייתי אומר קדוש במחוסר זמן בא לה' לרבותו שלא יהיה קדוש במחוסר זמן. ואקשינן ולמה הוצרך לומר לרבות שעיר המשתלח שאינו קדוש במחוסר זמן והא בעי הגרלה ואין הגורל קובע אלא בראוי לשם דלא ידעינן באיזה מהן יעלה הגורל לה'. ואוקימנא להא מתניתא לר' שמעון דלית ליה הגרלה לעכב דתני מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון רבא אמר אפי' תימא דברי הכל וכגון שהגריל על השעירים הללו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל נפל בו מום וחללו על שעיר שהוא פחות מבן ח' ימים סד"א ליקדוש קמ"ל דלא קדוש והמום נמי שפוסל בשעיר המשתלח גמר לה מדכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'. ופשוטה היא.

ת״ר אי קרבן יכול וכו' לאו היינו רישא דמתנית׳ אלא דתלמודא נקיט לה הכי ואורחה דתלמודא הוא והכי רישא דמתניתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו׳ עד על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו':

יש גורסי׳ ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד. וטיעותא היא דאילו פרה אינה ראוייה לפתח אהל מועד כלל וכדאיתא בזבחים בהדיא. אלא ה״ג וכן גרש״י ז״ל ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד ופרש״י ז״ל שהוא ראוי להגריל ולהתודות עליו. ולפי הלשון הוה נראה דאפי׳ קודם הגרלה מרבי׳ ליה לפטורא מדכתי׳ לה׳ ולא דק בה מרן ז״ל. דהא תניא לעיל דקודם הגרלה חייב משום הואיל ולא מוקמינן פלוגתא בכדי בין מתנייתא:

לה׳ לרבות שעיר המשתלח פי׳ דאפילו שעיר המשתלח אם הוא מחוסר זמן פסול:

הא מני חנן המצרי היא דתניא וכו' פי׳ קס״ד דהא דקתני אפי׳ דם בכוס מביא חברו ומזויג לו דמביא חברו שלא בהגרלה קאמר כפשוטא דלישנא וקאמר דבכי הא דלא בעי הגרלה איצטריך רחמנא למיפסליה משום מחוסר זמן. ומהדרינן דדילמא כי קתני חנן המצרי מביא חברו ומזויג לו בהגרלה קאמר שיביא שנים וירגיל עליהם ויטול של עזאזל לזויג לו והשני ירעה. דסבירא ליה לחנן המצרי דלא אמרינן בעלי חיים נדחין:

כגון שהומס וחללו על אחר פי׳ שהומם שעיר המשתלח לאחר הגרלה וחללו על שעיר אחר דאותו שעיר שני לא בעי הגרלה ואיצטריך רחמנא למיפסלי׳ היכא דהוי מחוסר זמן:

ומנא תימרא דפסיל ביה מומא דתניא כו׳ לה׳ לרבות שעיר המשתלח והקשו בתוספות ולרבינא למה לי לרבויי דפסיל ביה מומא בהאי קרא תיפוק לי מקרא דלעיל דפסול במחוסר זמן ולית ליה אוקמתא אלא בשהומם. ותירצו דאע״ג דרבינא לא משכח ביה אוקמתא אחריתי אלו לא אשכחן בעלמא דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמינן ליה להכי אלא דאמרינן דמלתא אחריתי אתא ולא ידעינן לה או בחדא מאידך אוקמתי:

הקדיש בהמה לבדק הבית אם שחטה בחוץ פטור ואע"פ שקדשי בדק הבית נקראים הם קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ד' וכו' טבעת עגיל וכומז מ"מ אינם ראוים לפתח אוהל מועד ולא סוף דבר בבהמה בעלת מום שהרי מצד אחר היא נפקעת מפתח אהל מועד אלא אפי' בבהמה תמימה ואע"פ שחטא שהרי המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה מ"מ הוקדשה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ואם שחטו בחוץ פטור:

מחוסר זמן כגון בהמה תוך שבעה ימים פסול לקרבן אלא שאם הקריבו אינו לוקה שהרי לאו הבא מכלל עשה הוא שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה וכו' הקדישו תוך שבעה ליקרב לאחר שבעה אין הקדש מזבח חל עליו כלל אלא הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיוממו במום קבוע ויפדו ויצאו לחולין ויביא בדמיה קרבן:

שעיר המשתלח אע"פ שאינו בר קרבן מ"מ חסרון זמן פוסל בו שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כלומר שאם יפול עליו הגורל לשם יהא ראוי לו ולא עוד אלא אפילו במקום שאין צריך הגרלה חסרון זמן פוסל בו מכח המקרא שנאמר במחוסר זמן לקרבן אשה לד' ודרשו בו לד' לרבות שעיר המשתלח וכיצד הוא שלא יהא צריך הגרלה וכבר ביארנו שאם מת אחד מהן יביא שנים ויגריל ויזווג אותו הקם על שם המת עם הנשאר מן הזוג הראשון וכן ביארנו שאם נשפך דם השעיר של שם הרי הוא כמת וכן ביארנו שאם דם השעיר של שם בכוס ומת המשתלח שיבוא ויגריל ויזווג הקם תחת המשתלח עם דמו של ראשון שאין הדם דחוי במיתת המשתלח מ"מ אתה מוצאה בשהומם השעיר המשתלח אחר הגרלה שהמום פוסל בשעיר המשתלח אפילו מום עובר כדכתי' בבעלי מומין ואשה לא תתנו מהם [על המזבח] לד' ודרשו בו לד' לרבות שעיר המשתלח וכשהומם כשהוא חי וחללו על אחר שיביא במקומו שאין זה צריך הגרלה שהרי בא מכחו הוא ואעפ"כ חסרון זמן פוסל בו וכן אתה מוצאה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו ושחטו לו את אמו של שעיר זה שכבר הוגרל ועלה עליו הגורל לעזאזל ביום הכפורים ובשחיטתו נעשה שעיר זה שכבר הוגרל מחוסר זמן מצד אותו ואת בנו שאי אפשר להמיתו ביום זה שאע"פ שלא נאסר אותו ואת בנו אלא בשחיטה אבל אם רצה לנחרם ביום אחד או לעקרם רשאי מ"מ דחייתו לצוק ר"ל לראש ההר וממנו למטה זו היא שחיטתו שהרי זהו הכשרו וכפרתו והרי הוא כשחיטה ובאלו מיהא הוצרך הכתוב ללמד שיהא חסרון זמן פוסל בהם וכשם שהמום פוסל בשעיר המשתלח כך הטריפות פוסל בו שנאמר יעמד חי:

בעלי מומין שנאסרו למזבח פירושן בין בהקדשן בין בשחיטתן בין בזריקת דמן בין בהקרבת איבריהן לעולה בין בהקטר אימוריהן וכולן בלא תעשה ולוקין כך אמרו רבותינו תמורה ו' ב' כל אשר בו מום לא תקריבו אזהרה למקדיש לא תקריבו אלה אזהרה לשוחט לא תקריבו לד' אזהרה לזורק את דמן ואשה לא תתנו מהם אזהרה למקטיר אמוריהן והוא הדין לאיבריהן ולא סוף דבר כלן (או) [אלא] אפי' מקצתן שנאמר מהם וזו מיהא דוקא בהקטרת כזית שאין הקטרה בפחות מכזית:

בפרש"י בד"ה אלו אישים שלא כו' ובד"ה דלמא מייתי כו' ראשון ולעולם שנים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכל שאין כו' אע"ג דתמימה היא כו' ה"נ בקדשי בדק הבית פטור כו' כצ"ל:

בד"ה זריקת כו' עוד הקשה לר' יוסי בר יהודה דמחייב כו' בפ"ק דתמורה דף ז' ע"ש:

בא"ד מה להנך שחייבין בבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור כו' כצ"ל נ"ל ודו"ק:

גמ' מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן עיין זבחים דף קיד ע"ב תוס' ד"ה היתר במה:

רש"י ד"ה ולא אוציא וכו' להגריל ולהתודות עליו עיין תוס' ישנים ד"ה עד שלא הגדיל ובתמורה דף ו ע"ב תוס' ד"ה ולא אוציא:

תוס' ד"ה טעמא [אב"ה עי' מ"ש לעיל פסחים דף סד] שם גמרא, וא"ר חלקיה לא שנו [דהשוחט אשם מחוסר זמן בבעלים שעדיין לא הגיע זמן להבאת קרבנותיהם פטור] אלא לשמו, אבל שלא לשמו חייב, לשמו מיהו פטור אמאי נימא הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. קשה למה ליה לאתויי הא דרב חלקיה, הא פשוט דאשם שלא לשמו כשר בפנים. ובתוס' ישנים כתבו דבאמת מייתי דר"ח ללא צורך ודוחק.

ויראה לי למה דמבואר בסוגיא דזבחים שם דפריך על ר"ח, דמי איכא מידי דלשמו פסול ושלא לשמו כשר, ומבואר ברש"י שם דס"ד דמקשה דהא דאשם שלא לשמו כשר, היינו בזמן דכשר לשמו דוקא, אם כן בלאו ר"ח ליכא למיפרך דנימא הואיל דראוי שלא לשמו בפנים, דהא דאף שלא לשמו פסול בפנים, כיון דהוא בזמן דפסול לשמו, מש"ה הוצרך להביא דר"ח. ואף דבלא"ה ע"כ רב דימי פליג על ר"ח, וס"ל דאף שלא לשמו פטור, דעקירת חוץ לא שמה עקירה, מ"מ י"ל דלא ניחא ליה להש"ס דלפלגו בעיקר הדין אם אשם קודם זמנו כשר שלא לשמו, וכיון דעכ"פ מוכח מדר"ח דאשם שלא בזמנו כשר א"כ יקשה דגם לשמו חייב, הואיל וראוי שלא לשמו בפנים ונכון בעז"ה:

גמרא, דאי כתב רחמנא מחוסר זמן וא"ת הא מחוסר זמן ממילא ידעינן דמום פוסל דהא ליכא לאשכוחי אלא בהומם וחללו, וי"ל דבאמת איכא לאשכוחי נמי בטרפה דטרפה פסול דיעמד חי כתיב, וטרפה אינה חיה וכדאיתא בהרמב"ם, ורבינא דנקט הומם כיון דבאמת גם מום פוסל, אחר זה ראיתי שהתוס' ישנים הקשו כן, ומה שכתבתי נראה נכון: