מסכת יומא דף כ׳ עמוד ב׳

ואי דאורייתא הוא היכי מקדמינן גרסינן ולא גרסינן היכי מאחרינן הלא כל חציו ראוי להרמה ומה לנו אם יאחר:

היכי מקדמינן אפילו דשן המעוכל יפה והא אמרת חציו להרמה אלמא אין חצי הראשון כשר לכך:

אלא א"ר יוחנן לא תימא חציו לכך וחציו לכך אלא הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה בין להקטרה שאין מעוכלין בין להרמה אם יש דשן מעוכל וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה בהן האור מהכא נפקא ממשמע שנאמר בהקטרה כל הלילה על מוקדה איני יודע שעד הבקר קרוי לילה:

ומה ת"ל עד בקר תן השכמה אחרת לבקרו של לילה בוקרו של לילה הוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בו בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחך הוא חצות לילה הלכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה בכל יום דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקרות הגבר סגי:

ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג שהרי עליו לבדו הוא מוטל צריך להשכים יותר:

דנפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר ההרמה כדתנן במסכת תמיד (דף כח:) מעלין האפר לתפוח ותפוח הוא גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת ששם כנסו אפר של כל ימות החג והוא באמצע המזבח ופעמים שהוא עליו כג' מאות כור לפיכך צריך להקדים לתרום מאשמורה הראשונה:

קרא גברא מכריז הממונה על הכרוז ואומר עמדו כהנים לעבודתכם כדקתני בברייתא בשמעתין:

רב איקלע לאתריה דר' שילא ולא היו מכירין אותו:

היכי מקדמינן והיכי מאחרינן רש"י לא גרס היכי מאחרינן ונראה לי דשפיר גרס ליה דכיון דזמנו קבוע מחצות ואילך היכי מקדימין ברגלים ובכל יום היכי מאחרין דמשמע שלעולם היו רגילים לתרום בקרות הגבר סמוך לו מלפניו או מלאחריו ואמאי והא זריזין מקדימין למצות וכי היכי דתמיד של שחר זמנו עד ד' שעות ואפ"ה היו מקדימין בהאיר המזרח דהיינו מתחילת זמן שקבעה לו תורה ה"נ אמאי מאחרינן ליה לכתחילה עד קרות הגבר:

אלא א"ר יוחנן ממשמע שנאמר כו' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פו:) לא גרס רש"י אלא ופירש דרבי יוחנן מתרץ לקראי כרב חציו להקטרה וחציו להרמה מיהו היינו דוקא בשרירי וגבי הרמה מקרא אחרינא נפקא לן דכתיב עד בקר תן בקר לבקרו של לילה ומוקמינן ליה בהרמה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים להיות משכימין כל מה שירצו לפי הצורך וקשה דקרא דעד בקר דכתיב בהקטרה היכי מוקמינן ליה בהרמה ועוד דבכל הספרים גרסי' אלא ויש פירושים אחרים של רש"י שפירש בהם דגרסינן אלא ופירש דרבי יוחנן פליג אדרב וס"ל דכל הלילה קאי אהקטרה וקאי אהרמה דכל הלילה כשר להקטרה כשאין דשן וכשר להרמה אם יש דשן מעוכל וגבי הקטרה כתיב בקר מיותר לומר תן בקר לבקרו של לילה והיינו בשרירי דחצות עושה עיכול והכי מידריש קרא תן השכמה אחת לבקרו של לילה ובקרו של לילה הוא עמוד השחר ונתן לך הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא קבע זמן לאותו בקר על כרחך הוא חצות לילה שמע מינה דבשרירי תלוי בחצות ובדשן מעוכל דלית ביה ממשא כל הלילה והרים אבל אית ביה ממשא כל הלילה והקטיר וכן פירש רש"י בכאן ובפ' שני דמגילה (דף כ:) דקאמר כל הלילה כשר להקטרה קשה אמאי לא קאמר נמי להרמה וי"ל משום דבשום פעם לא היו רגילין לתרום קודם אשמורה הראשונה לא קתני ליה:

משום חולשא דכ"ג עבדינן מחצות משמע דאפי' תרומת הדשן שהיא עבודת הלילה אינה כשירה אלא בו ולהכי מקדמינן ליה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום וריב"א פירש דלא גרסי' כ"ג אלא הכי גרסי' משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהא חלש דאי כ"ג תורם א"כ ליחשביה להא טבילה דטביל בהדי חמש טבילות ועשרה קידושין שכ"ג טובל בו ביום וכן עשה הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה כפייס דשן הבערה אלמא שהיו מפייסין ביוה"כ מי תורם ור"י אומר דשפיר גרס כ"ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר מערכה ולסלק האברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש:

והיה קולו נשמע בשלש פרסאות תימה דבפרק שלישי דתמיד (דף ל:) תנן מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז דהיינו עשר פרסאות וי"ל דבי' פרסאות לא היו מבינין אלא קול הברה בעלמא וכן יש לפרש אהא דאמר' ריש פרק טרף בקלפי (לקמן יומא לט:) דצירי דלתות היכל נשמעין בשמונה תחומי שבת והתם תנן מיריחו:

ובענין הזה כתובה זו השמועה בשחיטת קדשים בפרק המזבח מקדש באחריתו פי' קרא דכתב הכי לא אשכחנן כי כתב קרא הכי כתב על מוקדה על המזבח כל הלילה ותני בתורת כהנים. מה אני מקיים לא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור ללמד שיהו מעלין מן הארץ האברים שפקעו מע"ג המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה.

א"כ מה ת"ל עד בקר אלא אם אינו ענין לאיכול אברים תנהו ענין לתרומת הדשן מלמד שתורמין את המזבח כל הלילה וכיון שהוא מפורש כאן בתורת כהנים. אמר רב קרא הוא שכל הלילה כשר להקטרה וכשר להרמה הא כיצד חלקהו חציו של לילה להקטרה וחציו להרמה. ואקשינן וכיון דמדאורייתא מחצי הלילה חובת ההרמה היכי מקדמינן לה והיכי מאחרינן לה ופריק ר' יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד בקר לילה הוא. למה הוצרך עוד לומר עד בקר אלא הכי קאמר תן בקר לבקרו של לילה. כלומר אינו ממש כל הלילה אלא בין מקודם בין מאחרי כן כשר הלכך בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו סגיא. לפי שדשן המזבח מעט הוא ודיי לו השיעור הזה.

ביוה"כ דאיכא חולשא (וכ"ג) [דכ"ג] מקדימין מחצות ברגלים שהיו קרבנותיה רבה והדשן מרובה מקדימין מאשמורת הראשונ'.

קרות הגבר רב אמר קרא גברא ר' שילא אמר קרא תרנגולא תניא כמר ותניא כמר אבוב לחדי זמר גורדאי לא קיבלוה. כמו משל הוא. אבוב שהיה אב לשרים גדולים זמר אנשים פעוטים אינו ערב להם אלא מחזירין עליו:

וכן אי תגרת ליה פוץ עמריה אמר פעם אחת נשכר עני בן טובים אצל בעה"ב שלא היה מכירו ונותן לו צמר לנפצו. ונעצב הנשכר שהגיע לזו הפחיתה. והרגיש בעה"ב וא"ל הניחהו. והשיב לו מאחר שנשכר (הנה) ינפץ הצמר:

גביני כרוז נשמע קולו בג' פרסאות וכ"ג משובח ממנו דא' וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. שהוא [י'] פרסאות וכ"ג איכא חלשא דתענית והוא ביום שאין הקול נשמע ביום כמו בלילה פי' אחרי שהזכיר השם בחשאי בקול נמוך והבליעו בנעימת אחיו הכהנים אמר בקול רם חטאתי כו'. בראשונה היה אומר השם בקול רם משרבו הפריצים לא היה אומרו אלא בקול נמוך. ת"ר ג' קולן הולך מסוף העולם ועד סופו קול גלגל חמה.

אלא אמר רבי יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר ומה ת״ל עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה פירש רש״י ז״ל דסתם בקר היינו מעמוד השחר וכשכתב עד בקר בא להקדים בקר אחר וכיון שלא פי׳ לך הכתוב שיעורו מסתמ׳ היינו מחצות והיינו בשמשלה האור ברובו. ואם לא משלה האור ברובו היינו דאמ׳ קרא כל הלילה והקטיר ואם משלה האור בכולו הרי הוא חשוב מיד כאפר והיינו דכתי׳ כל הליל׳ והרים מאשר אכלה האש כבר ועל הרוב כבר משלה האור ברובו בחצות ויש שנתאכל לגמרי ואפילו מאשמרת הא׳ ודכולי עלמא מצות הרמת הדשן מאיכול בשר העולה וכן שנינו במס׳ תמיד נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלי׳ אילך ואילך וחתה מן הגחלי׳ המאוכלות וירד ופי׳ רבי׳ חיים כהן ז״ל דאאיברי עולה המאוכלין קאי שנ׳ והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכן כל הסוגיא.

מעלין בקדש ולא מורידין פי׳ ואין כאן אדם חשוב כמותי להיות עומד תחתי לסיים דרשא שלך.

והיה קולו נשמע לשלש פרסאות איכא למידק דהא תנן במסכת תמיד כי מיריחו היו שומעין קול גבני כרוז. ויש שתירצו דאין הכי נמי אבל הכא כך היה המעש׳ שאגריפס שמע קולו ג׳ פרסאו׳ כי לא היה יוצא ממקום רחוק יותר. ולא נהיר חדא דהא כיון דרישא קתני והיה קולו נשמע שלש פרסאות מכלל דדוק׳ הוא ועוד א״כ מאי האי דכהן גדול דקאמר משובח ממנו ויש מתרצים כי הברת הקול היה נשמע ביריחו אבל תכונת דברים לא היו שומעין אלא עד ג׳ פרסאות וכהן גדול משובח ממנו ששומעין קול דבריו עד יריחו. ולא נהיר דא״כ הוה ליה לתלמודא לפרושי דהא נמי איכא בינייהו כדקא׳ דאיכא בינייהו חולשא ויממא. ור״י ז״ל פירש דפליגן אהדדי דהכי נמי פליגן אהדדי סוגיא דלקמן פרק טרף בקלפי בענין קול שער גדול שנפתח. בהדי סוגיא דתמיד דאלו בתמיד אמרי׳ שהיה נשמע עד שמנה תחומי שבת וכדבעינן למימר קמן בסד״י.

כל חכם שרואה לפניו חכם אחר אע"פ שמכבדו לבא לפניו וממנהו ראש על עצמו מצד שהוא בא בגבולו לא יהא האחר מתנכר בכך אלא יכיר ענותנותו של זה ויניח לו מקום לפי כבודו אף אם בא לחלוק עמו בקצת דברים וכ"ש שלא יקפוץ על דבריו וכ"ש ברבים ובמקום פרסום דרך הערה אמרו מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא על הדרך שביארנו במשנתינו ור' שילא אמר קרא תרנגולא והוא שיעור מוקדם הרבה לראשון ואמרו על זה רב איקלע לאתרי' דר' שילא לא הוה אמורא למיקם עלויה דר' שילא קם רב וקא מפרש מאי קריאת הגבר קרא גברא א"ל רב שילא לימא מר קרא תרנגולא א"ל אבוב לחרי זמר השתא לגירדאי ולא קבלוה כלומר עוגב שהיה מקדם זמר לנכבדים עכשיו נפל ביד פחותים בעלי אומנות ואין יודעים לקבלו כלומר כשהייתי אמורא לפני גדולים כגון רבינו הקדוש היה מקבל מה שהיה מפרש בדבריו ועכשיו נזדמנתי לך ולא קבלתני וא"ל אי מר הוא רב נינח מר כלומר שאיני כדאי להיות אדם חשוב כל כך משמשני בכך ואף הוא השיבו דרך כעס אי תגרת ליה פוץ עמריה כלומר מי שנישכרת לו ולא התנית באיזו מלאכה הואיל ונשכרת אצלו עשה לו כל מה שירצה אפילו במלאכה שבזויה לך כך מאחר שנזדמנתי לכך הריני גומר ואיכא דאמרי הכי א"ל מעלין בקדש ולא מורידין כלומר שמא יהא מקומי מונח לפחות ממני ואיני רוצה בכך:

בפרש"י בד"ה אלא אומר ר"י הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה כו' וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה כו' כצ"ל:

מַאי "קָרָא גַּבְרָא"? רַב אָמַר קָרָא גַּבְרָא שֶׁהוּא הַמַּכְרִיז עָמְדוּ כֹּהֲנִים וְכוּ'. ונראה לי לכך קראו גֶּבֶר כי הוא מכריז ומדבר לשלשה כיתות שהם כהנים לוים ישראלים, וכולם נקראו בנים ונרמזו באותיות גֶּבֶר שהוא ג' בר. ומה שאמר לו אַבּוּב לְחָרֵי זֶמֶר לְגַרְדָּאֵי המשיל עצמו לאבוב כי הוא עיקר שמו אבא ואבוב ואבא הם מלות קרובות, ונקיט חָרֵי כנגד דודו רבי חייא כי חרי ראשי תיבות ר בי ח ייא והיו"ד אינה יוצא במבטא. והמשיל רב שילא לְגַרְדָּאֵי כי גרדי אורג, וכן הדרשן אורג ראשי תיבות זה בזה בדרשה. והא דאמר גַרְדָּאֵי ולא נקיט בעלי מלאכה אחרת דודאי יש בעלי מלאכות פחותים ממלאכה דגרדאי? נראה לי דאיתא בסוטה (סוטה מח.) אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסיר, עיין שם. נמצא היה דרכם של גרדאים לשמוע קול זמר בשעת מלאכה.

מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין נראה לי בס"ד רמז לדבר קוֹדֶשׁ במספר קטן עולה י"ד וי"ד במספר קטן חמשה ואם תניח על מספר י"ד עוד מספר י"ד יעלה כ"ה וכ"ה במספר קטן עשרה. הרי במה שהוספת כנגדו עלה ולא ירד, אך חוֹל במספר קטן י"ז וי"ז במספר קטן שמונה ואם תוסיף י"ז על י"ז יעלה ל"ד ול"ד במספר קטן שבעה הרי נחסר מן מספר הראשון ונמצא הכפל שהוספת עליו הורידו. ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ רמז לבחינת י"ה שנקראו קוֹדֶשׁ מעלין מצות ותיקון שם אך אֵין מוֹרִידִין שאין פגם העונות מגיע שם. ועוד נראה לי בס"ד מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ הוא שכר מצות שגונזין אותו למעלה וְאֵין מוֹרִידִין לבקש השכר בעולם הזה התחתון על דרך שאמר מונבז המלך אבותיו גנזו למטה ואני גנזתי למעלה (בבא בתרא יא.).

וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ אל תתמה על הדבר הזה לפי ראות עיניך בדורות אלו, כי הראשונים כמו שהיה להם גבורה נפלאה בגופם כן היה להם כח גדול בהרמת קולם, ועוד גם כח חוש השמע שלהם היה חזק מאה ידות על חוש השמע של דורות אלו. ואם כן בצירוף זה וזה אין רחוק דבר זה להיות ועוד כיון דדברים אלו היו נעשים בבית המקדש היה מסייע בזה מעשה נסים.

שְׁלֹשָׁה, קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ ודאי אין הדברים כפשוטן שהוא קול ממש אלא כמו שכתב מהרש"א דקול האמור כאן אינו קול ממש אלא נופל על פרסום דבר כמו עדים מפקי לקלא, וכן כאן אמר קוֹלָן רוצה לומר פרסומן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ עיין שם. ועוד נראה לי קוֹלָן רוצה לומר כוחן כי הקול הוא הכח ואחד הם ועולם דנקיט לאו היא מילתא דשווייא לכולהו אלא כח החמה מתפשט וְהוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם שלה וְעַד סוֹפוֹ שהוא התבל הזה שזורחת בו. וכח רוֹמִי רוצה לומר הממשלה שלהם הולך ומתפשט בכל הישוב כולו שהיו שולטים בכל הישוב ממשלה חזקה ולא רפויה כשאר ממלכות. וכח הַנְשָׁמָה הולך ומתפשט בכל הגוף בעת יציאתה ממנו שכל דבר סמוך לנפילתו יתגבר בכל עוז, ולכן החולים בזמן הקדמון סמוך למיתתם יצעקו צעקות רבות וחזקות ויתגברו לקום על רגליהם, ועל זה בקשו רבנן רחמי ובטלוה שלא ימצא ככה אצל החולים הגוססין כי צער גדול הוא להם וגם לקרוביהם צער גדול שישמעו תוקף צעקתם בהרמת קול חזק היוצא בכח גדול מכל איברי הגוף. וכן כח חֶבֶל יוֹלֵדָה היושבת על המשבר מתפשט בכל הגוף שלה שהוא עולם שלה כי כל גוף נקרא עולם בפני עצמו. וכן הַגְּשָׁמִים כוחן הולך בכל התבל שמרווים את הארץ.

מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה? מִפְּנֵי גַּלְגַּל חַמָּה, הַמְנַסֵּר בָּרָקִיעַ כְּחָרָשׁ שֶׁמְּנַסֵּר בָּאֲרָזִים. מאמר זה אינו כפשוטו כלל אלא בעל המאמר מדבר כאן בסוד עמוק על דרך החידה! ונראה לי בס"ד בדרך אפשר אולי יוכשר בעיני ה' והוא כי התפארת נקרא חַמָּה והבינה המקיימת אותו נקראת גַּלְגַּל חַמָּה וכן מצאתי בספר מאורי אור שכתב דהבינה נקראת כך, גם כתב הרמ"ק ז"ל בפרדס שהמלכות נקראת לפעמים רָקִיעַ שהוא הרקיע שעל ראשי החיות התחתונות עיין שם. וידוע שהמלכות ננסרת כל יום על ידי הבינה וידוע שעסק התורה בלילה הוא יקר מאד ועל ידי עסק התורה בלילה יהיה סוד הנסירה, ואמרו בזוהר הקדוש על עסק התורה בלילה דכל צדיקייא דבגן עדן צייתי לקבליה ועיין זוהר ויקרא דף י"ג דקב"ה אצית ליה וכו' ואיתא התם כמה כרוזים של שבח יהיה למעלה על אותם העוסקים בתורה בלילה וכן בשאר מקומות בזוהר הפליגו בלימוד הלילה אחר חצות מאד מאד! ועל זה בא רבי לוי לומר מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה? רוצה לומר אינו מרוצה לימוד היום דצייתין ליה בגן עדן כמו לימוד של הלילה שיש למעלה עליו כמה כרוזים של שבח, והשיב מפני שעל ידי קול תורה של לילה יהיה סוד הנסירה, ואמר שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה רמז לבינה מְנַסֵּר בָּרָקִיעַ שהוא סוד המלכות כְּחָרָשׁ שֶׁמְּנַסֵּר בָּאֲרָזִים ומאחר כי בזכות הלימוד הזה יהיה סוד הנסירה לכך הוא מרוצה ומשובח יותר מקול תורה של אדם ביום. ומה שאמרו וְהַאי חִירְגָא דְּיוֹמָא, ' לָא ' שְׁמֵיהּ וכו' פירש רש"י פסולת הנסורת והוא נראה בעמוד של חמה. וכתב ספר הברית ז"ל (מאמר יב פרק ז') דבר זה הוא זר מאד ומעולם לא עלתה על דעת בעל המאמר כן בענין ההוא דרבי לוי ודאי ידע דהאי חרגא דיומא הנראה בעמוד השמש הנכנס בעד האשנב לבית ובעד החלון נשקפה הוא אבק דק מעפר הארץ העולה באויר על ידי תנועת רוח כל שהוא ופרח בבית ומתנועע אנה ואנה עולים ויורדים בו ופרחם מאבק יעלה ואין נופלים מן השמים כי עינינו רואות שהוא אבק דק מעפר הארץ ולרוב קטנם אין נראין אלא בעמודי זוהרי חמה עד כאן דבריו עיין שם. ודברי הרב ברורין דודאי כן הוא, אך רבי לוי רמז בדברים אלו דבר נסתר וסוד ונראה לי בס"ד 'חִירְגָא' רוצה לומר פחד דתרגום (דברים לב, כה) 'וּמֵחֲדָרִים אֵימָה' חַרְגַת מוֹתָא, וכן פירש הרד"ק ז"ל בפסוק (תהלים יח, מו) 'וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם' שהוא רוצה לומר ויפחדו עיין שם. וידוע שבלילה יש שליטת הדינין ולכן יש פחד הרבה אבל ביום אין שליטתם נחשבת כלום לגבי הלילה ולכן אין הפחד חשיב כלום ביום לגבי פחד הלילה וכמו שנאמר (שיר השירים ג, ח) 'מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת' ולזה אמר חִירְגָא דְּיוֹמָא רוצה לומר הפחד של היום לָא שְׁמֵיהּ כלומר אינו חשוב כלום לגבי הלילה. וכדי שתבין פירוש דבריו דקאמר לָא שְׁמֵיהּ מה הפירוש של 'לָא'? הביא דוגמה פסוק (דניאל ד, לב) 'וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין' רוצה לומר כאין ואפס. וסמך רבי לוי להאי מלתא עם מלתא קמייתא, דאמר 'מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה?' לפי הביאור שבארתי שבא לרמוז עוד טעם אחר מה שיש חשיבות לקול תורה בלילה יותר מן היום מפני כי בלילה יש שליטה לחיצונים וביום אין שליטה ולכן יש תועלת בלימוד התורה בלילה להחליש כח החיצונים 'דָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב' לכך ישובח שיש בו צורך יותר.

אִלְמָלֵא קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה, נִשְׁמַע קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, וְאִלְמָלֵא קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, נִשְׁמַע קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה. נראה לי בס"ד קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה הוא קול עסק התורה כי התורה היא חמשה ספרים ונקנית במ"ח מעלות כמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) ולכן נקראת 'חַמָּה' שהוא אותיות מ"ח ה' ולכן ישראל העוסקין בה נמשלו לחמה דכתיב (שופטים ה, לא) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'. וְקוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי קאי על מלכות אדום זרע עשו שיצא להם קול בעולם ברוב עושרם ותוקפם וממשלתם ומלחמותיהן, ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, ב) כְּשֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב), ולזה אמר אִלְמָלֵא קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה הוא עסק התורה היה נִשְׁמַע יותר קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי רוצה לומר היו מתגברים יותר אך קול תורה מחלישם ואם לא היה תוקף ממשלה של רוֹמִי בעולם היה נִשְׁמַע קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה שהיו ישראל עוסקים בתורה עשר ידות על עתה, אך הגזרות היוצאים מתוקף ממשלתם הם מרפים ומחלישים עסק לימוד התורה בישראל.