מסכת יומא דף ס״ד עמוד ב׳

יתקיים תחתיו אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו נותן תמורה להפסל הוא ולבא זה תחתיו:

כדקאי קאי בקדושתיה ולא אמרינן ידחה:

שני איני יודע וכו' אמתני' קאי שני ששנינו עליו ירעה איני יודע וכו':

הכי גרסינן ולא שחבירו מת ולא זה שמת חבירו:

יעמד חי ולא שכבר עמד ונדחה על ידי מיתת חבירו ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות:

ימות המשתלח אלמא בעלי חיים נדחין:

כי קאמר אליבא דרבנן מדקאמר ר' יהודה ועוד לאשמועינן דבעלי חיים נדחין מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי שני שבזוג ראשון קרב דבעלי חיים אין נדחין ושני שבזוג שני ירעה שאין חטאת צבור מתה ואתא לאיפלוגי עלייהו בתרתי דקא אמריתו אין חטאת צבור מתה אני אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם עליו ירעה אני אומר ימות אלא הוא יקרב ושני שבזוג ראשון ימות:

בשלמא לרב בהא פליגי רבי יהודה ורבנן בהאי ועוד דסיפא:

ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו ובמתניתין נמי נימא הכי אי נמי שמא לא שייך הא מילתא אלא בגבולין או בנעשים בעזרה אבל בשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף חוץ לשלש מחנות אפילו אם היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון:

ברייתא כוותיה דרבי יוחנן תימה לי הא איכא נמי מתניתין דדייקא כרבי יוחנן ועדיפא מיניה דאפילו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צז:) תנן המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה שלמים ואמרינן עלה בגמרא שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וכו' ויש לומר דלא דמי דהתם הוי דחייה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן שהופרשה לשמו דהיינו פסח ובהא נמי מיתרצא מה שמקשים גבי בהמה של שני שותפין ומאי קא משמע לן ר' יוחנן מתניתין היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו ואע"ג דאיכא למימר דתמורה כיוצא בה אתא לאשמועינן דלא שמעינן ממתניתין מכל מקום הש"ס דדייק ממילתיה דרבי יוחנן שמע מינה תלת לידוק ממתניתין ומאי איצטריך למידק ממילתיה דרבי יוחנן אלא יש לומר אי ממתניתין הוה אמינא שאני התם דלא חזיא לעולם לפסח שהופרשה לשמו ולהכי הוי' דחויה לעולם אפילו למותר פסח דהוי שלמים לא תיקרב היא גופה אלא דמיה):

יעמד חי ולא שחבירו מת לעיל כי קאמר דטעמא דרבי יוחנן משום דכתיב בהם לא הוה מצי למימר דטעמא משום דכתיב יעמד חי ולא שכבר עמד ואע"ג דלא ידע לברייתא מכל מקום טעמא דידיה מהאי קרא ובשאר קרבנות מודה לדרב דילפינן ממום עובר דהא אפילו בשאר קרבנות פליג עליה דרב דסבירא ליה בעלי חיים נדחין ואפילו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי כההיא דבהמה של שני שותפין וצריך לומר דתניא כוותיה דרבי יוחנן ולא מטעמיה דטעמא דר' יוחנן מבהם כדלעיל דסבירא ליה בעלי חיים נדחין והאי תנא סבר אין דיחוי אלא בשחוטין דיליף מבעל מום עובר כרב בשאר קרבנות לבד מהכא דגלי קרא יעמד חי:

האמר רבא דיקא מתניתין כוותיה דרב תימה לי מאי קאמר דיקא כוותיה דרב אדרבה תיקשי מינה לרבי יוחנן דלא מיתוקמא כלל אליביה ובמאי טעה מעיקרא דקאמר בשלמא לרבי יוחנן הא לא מיתוקם כלל ועוד אמר רבי יהודה אליביה ועוד דלאיכא דאמרי דבסמוך מסיק לרבי יוחנן בקשיא וללישנא קמא לא מסיק קשיא ונראה לי דמעיקרא דקאמר בשלמא לרבי יוחנן לא אסיק אדעתיה דתיקשי ליה ועוד אמר רבי יהודה דאיכא לפרושי דבתרתי פליגי מעיקרא פליג דקאמר תנא קמא ירעה אמר איהו ימות והדר קאמר ועוד אמר ר' יהודה כו' דשמעי' לת"ק דקאמר אם של עזאזל מת וכו' והשני ירעה אלמא דאיירי שמת של עזאזל קודם שנשחט של שם ואיכא למימר דאיירי כגון שמת קודם וידוי וטעמא דמת קודם וידוי הא מת לאחר וידוי אין צריך להביא שנים אחרים ולהגריל דס"ל בהא כרבי שמעון דאמר לעיל פרק טרף בקלפי (יומא דף. מ:) עד מתי זקוק להיות חי עד כפרת דברים ואהא אתא רבי יהודה נמי לפלוגי אם מת המשתלח ישפך הדם ומביא שנים אחרים ואתא לאשמועינן דבכפרת דמים תלוי הדבר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו ואין הדבר תלוי בוידוי כלל דאפילו אם הקדים וידוי שעיר המשתלח למתן דם שעיר הפנימי ומת המשתלח ישפך הדם והשתא ניחא הא דקתני ועוד ומכל מקום הדר קאמר דיקא מתניתין כוותיה דרב דלא ניחא ליה לפרושי ועוד כדפרישית משום דלישנא דמתניתין לא משמע ליה הכי דאתא לאשמועינן הא ומשום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר כדמעיקרא כדקא סלקא דעתך דמקשה לא מסיק קשיא אבל לאיכא דאמרי דלא קאמר מעיקרא בשלמא לרבי יוחנן אלא פריך מיד לרבי יוחנן דלא משמע ליה כלל לפרושי הועוד כדפריש' ללישנא קמא לדברי המקשה דקאמר בשלמא לרבי יוחנן להכי מסיק קשיא:

אמר רבא דייקא מתני' כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו.

ולא קתני וחבירו יקרב ש"מ דאידך כדקאי קאי ודייקא מתניתא כר' יוחנן דקתני השני ירעה איני יודע אי שני שבזוג ראשון אי שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד. מכלל משכבר עמד נדחה. ואקשינן על רב תנן ר' יהודה אומר נשפך הדם כו'.

כלומר נשפך דם השעיר הנעשה בפנים קודם שיזה ממנו ימות המשתלח שכבר נדחה מאחר שנשפך דם חבירו ויביא שנים אחרים ויגריל ודחי רב ואמר אליבא דר' יהודה לא קאמינא דר' יהודה ודאי אית ליה בעלי חיים נידחין. כי קאמינא לרבנן. וסלקא שמעתא כרבא דאמר דייקא מתני' כוותיה דרב והוא הת"ק שחולק עליו ר' יהודה ת"ק סבר בעלי חיים אין נידחין ור' יהודה סבר נידחין. ואקשינן ממתני' דתנן שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד כי האי גוונא כגון שהפריש ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות מתה הניחא לר' יוחנן דאמר שני שבזוג שני קרב נמצא השני שבזוג (שני) [ראשון] שאחר שמת חברו ונדחה כאילו הוא אבוד. וכיון שנתכפרו בשני שבזוג שני דין הוא שימות השני שבזוג ראשון דהא נתכפרו בשאינה אבוד מי שהיה אבוד ונמצא ימות אלא קי"ל שאין חטאת צבור מתה הא דיחיד כי האי גוונא מתה כר' אבא דאמר משמיה דרב הכל מודין ר' ורבנן שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה.

ואלו אידך כדקאי קאי פי׳ דלא קתני שיתקיים השני אלא תחת אותו שמת אבל בשנשאר חי בדוכתיה קאי.

יעמד חי מי שחברו חי ולא מי שחברו מת מאי משמע פי׳ דאלו לישנא דיעמד חי אגופיה קאי ולא שיהא חברו חי. ופרקינן אמר רבא יעמד חי ולא שכבר עמד. יש שפירשו יעמד משמע עמידה אחת ולא שתים. ולא דייק הכי לישנא דגמ׳ אלא ה״פ דיעמד משמע שעכשו הוא מעמידו ולא עמד שום פעם אחרת וכן פרש״י ז״ל בלשון אחד:

כי קאמינא אליבא דרבנן פי׳ דהא מדקתני ועוד אמ״ר יהודה מכלל דשמיע להו לרבנן דפליגי בהא וסבירא להו דבעלי חיים אינן נדחין ורבנן ור׳ יהודה בתרתי פליגי חדא דחטאת צבור מתה. ועוד דלרבנן מת שני שבזוג ראשון קרב ושני שבזוג שני רועה ורבי יהודה סבר דבעלי חיים נדחין. ושני שבזוג שני הוא דקרב ושני שבזוג ראשון אינו קרב אלא מת. ומשום דרבנן לא אדכרו האי סברא בהדיא נקטה רבי יהודה בענין שעיר המשתלח דאפילו בדידיה אמרינן בעלי חיים נדחין והכי קאמר להו לרבנן אי סבי׳ לכו דשני שבזוג שני קרב פליגנא עלייכו בחדא דלדידכו שני של זוג ראשון רועה ולדידי מת. ואי סבירא לכו דשני שבזוג ראשון קרב פליגנא עליכו בתרתי דלדידי שני של זוג ראשון קרב והיינו דהדר אמרינן בשלמא לרב בהא פליגי ר׳ יהודה ורבנן כלומר בהאי פליגי במאי דקתני ועוד וכן פרש״י ז״ל:

אמר רבא הא אמרי׳ דייקא מתני׳ כותיה דרב פי׳ דה״ק דכולה מתני׳ דייקא כוותיה אליבא דרבנן:

בשלמא לרבי יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין משום הכי ימות המשתלח אלא לרב כו׳. פי׳ דקס״ד דבההוא דקתני לרבנן ימות בדידיה קתני לרבי יהודה ימות. בשלמא לרבי יוחנן כדר׳ אבא דאמר רבי אבא אמר רב הכל מודים כו׳ פרש״י ז״ל הא דרבי אבא איתא במסכת תמורה (דף כ״ב) גבי פלוגתא דר׳ ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ואבדה כו׳ ככתוב בדברי רש״י ז״ל בפירושיו עיין עליו:

המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה ואח"כ נמצאת הראשונה תמות וזו היא שכללנו בחטאות המתות נתכפרו בעליה באחרת נמצאת קודם שנתכפר ר"ל קודם זריקת דמה אלא שכבר נשחטה אף זו במיתה נמצאת קודם שנשחטה והרי שתיהן עומדות יראה ממסכת תמורה פרק ולד חטאת כ"ג א' שאם בא לשאול באיזה הוא מתכפר אומרין לו שיתכפר באבודה והמופרשת תחתיה תרעה ואם לא נמלך אלא שנתכפר באיזה שבירר לו השניה תמות וגדולי המחברים כתבו בבא לימלך שאומרין לו שיתכפר בשניה והאבודה תרעה ולא יראה כן:

גמרא ואם היה השני מובחר ממנו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה יעמד חי כו' הוא בא לחזור ולעמוד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יעמד חי כו' דר"י ולא מטעמיה דטעמא דר"י כו' ובד"ה הא אמר רבא כו' כוותיה דרב תימה לי כו' כוותיה דרב אדרבה תקשי כו' ישפך הדם ומביא שנים אחרים כו' והשתא ניחא הא דקתני ועוד ומכל מקום כו' להכי מסיק קשיא הס"ד כצ"ל ואח"כ מה"ד הוה ליה כמפריש ב' חטאות כו' שייך לקמן בדף ס"ה:

רש"י ד"ה כי קאמר וכו' מכלל דשמעינהו לרבנן כעין זה בב"ק דף כא ע"ב ברש"י ד"ה ר"י היינו ת"ק: