מפכין — כמין הפך הן כשמגיעין למפתן ההיכל:
לפתח בית דוד — היא ציון חוץ לירושלים:
מכאן רמז לנדה — מדלא קרי ליה ראוי לנדה עד שמתגבר כנחל שוטף שמגיע לפתח בית דוד רמז שצריכה לטבילת מים עמוקים שתשב בהן עד צוארה ואע"ג דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עומק הראוי וזה כראוי:
התינח יום הכפורים לא גרסינן וה"ג שבת דאיכא מנעל מאי — מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפקי מכרעיה ואתי לאיתויינהו:
ועברוה דרך מלבוש — בנעליהם עברו אותו:
סנדל מאי — שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל:
איקלע להגרוניא — ושבת שם:
לפירקא — לדרשא דריש גלותא:
מדעתיה דריש גלותא — שלא ישנאהו:
איבעי לך למירמא סנדל — שהוא רחב:
על גבי טינא — שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה:
מטפחת — מקיאה מים:
מלא אסור — שמא ישפכו מים על בשרו:
משחל שחיל — פולט מים שבולע טרישטריש"א בלע"ז:
דמזדריב — מחליק ונשמט מידו וישפכו המים עליו:
מטפחת — סודר כמין כלים נגובים ואני שמעתי דה"ג ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול:
איפכא אמרת לן — בתשעה באב עושה אותן כמין כלים נגובים ובערב יוה"כ לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה לשון ששמעתי הכי קאמר איפכא אמרת לן ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו' וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט:
שאלו את רבי אלעזר — גרסינן והוא רבי אלעזר בן פדת:
זקן ויושב בישיבה וכו' — אמרינן בסנהדרין (דף ה.) שאין חכם מתיר את הבכור ביחיד לראות את מומו אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא פעם אחת והכא מיבעיא להו דאם זקן יושב בישיבת סנהדרין הוא מי צריך רשות' או לא והא דנקט לה הכא משום דבעי למימר ותו קמבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ:
דבר זה — נטילת הרשות:
להתגדר — לשון גדולה:
למעלה מזקנו של זה — לפני זקינו של נשיא זה שבדורנו:
כהנים חשודין על מומי הבכור להתיר את האסור ואף להטיל בו מום לפי שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אלא אם כן יש בו מום ועל הכהן ליטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו דרבי מאיר ודרבן שמעון במסכת בכורות (דף לה.):
ותו קמבעיא להו — קמיה דרבי אלעזר:
