מסכת יומא דף ע״ה עמוד ב׳

לחם ששאלו כהוגן שאי אפשר להיות בלא לחם:

ניתן להם כהוגן בבוקר שיש שהות להכינו:

שלא כהוגן ירד להם עם חשיכה שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת הסעודה:

כעין יממא באור האבוקה:

וקבע להם זמן סעודה בבקר ובערב:

שירד להם דבר שטעון שחיטה ומלמד שהשליו דבר שטעון שחיטה היה:

וזבחת כאשר צויתיך ולא מצינו בתורה ציווי הזביחה היאך מכאן אתה למד שנמסרו לו הלכות שחיטה על פה:

משטיחין השליו היה עשוי לפניהן על הארץ משטיחין ליטריד"ש בלעז:

לימדה תורה ד"א שכל מי שיש לו סעודה לא ניכלה אלא ביממא כעין ליליא לא יאכל אדם בשר בערב שנאמר בתת ה' לכם בשר לאכול כו'. בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין שמנקרין באשפה עד שבא משה ותיקן להן זמן סעודה. תניא ר' אומר מה ת"ל כאשר צויתיך ואכלת מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומה ת"ל שטוח שירד להן משטוחין משטוחין [כתיב ביוה"כ תענו את נפשותיכם וכתיב התם עניתי בצום נפשי מיכן שהצום נקרא עינוי] כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש הא כיצד לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.

כתיב שליו וקרינן סליו לצדיקים בשלוה ולרשעים כסילוה פי' קוצים השליו היה יורד.

לרב יהודה אבי דני לרב חסדא אבי ציבי. (רבה) [רבא] הוה מייתו ליה ההוא ציידא בכל יומא מאגמא יומא חד לא אשכח סליק ההוא ציידא לאיגרא שמע לההוא ינוקא דקאמר שמעתי ותרגז בטני וגו' אמר ש"מ נח נפשיה דרב חסדא ובשביל רבה הוה אכיל תלמידא.

מחספס אמר ריש לקיש דבר שנימוח על פיסת היד ר' יוחנן אמר מחספס חסר ו' כתיב בגימטריא רמ"ח הרי מיכן שהיה המן נבלע ברמ"ח אברים:

ת"ר לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באיברים. אבל המלאכים אינן אוכלין כלל:

ואפילו דברים שתגרי האומות מוכרין להן ואוכלין אותן היה המן מפיגן ולא היו צריכין לנקביהן ומה אני מקיים ושבת וכסית את צאתך לאחר שסרחו אמר להן הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכים עכשיו הריני מטריחכם ג' פרסאות עד שתצאו חוץ למחנה.

ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוו ג' פרסי אורך וג' פרסי רוחב.

מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב וכו' כבר מפורש׳ במקומה בס״ד ומאי דקשיא עלה מההיא דמדיר את בנו בנזיר.

ומה שנתגלגל כאן במה שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה יתבאר במקומו בע"ה:

גמ' מחספס כתיב כעין זה לעיל לח ע"ב ובמגילה טו ע"ב שבת כח ע"ב סוכה ט ע"ב יבמות סה ע"ב הוריות ד ע"א:

וְהָא אָמַר אַבַּיֵי הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלֵיה אֶלָּא בִּימָמָא. מקשים איך סלקא דעתך דמקשן לחשוב דאביי בעי יממא ממש, והלא אביי נקיט מילתיה על דברי רב יוסף שאמר מכאן לסומין שאוכלין ואינן שביעין ואמר אביי הילכך וכו'. נמצא אביי בא לאפוקי המחשך, ומה שאמר 'יְמָמָא' לאו דוקא, דאינו יממא ממש. ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה קשיא ליה בדברי אביי דקאמר 'אֶלָּא בִּימָמָא' שהוא לשון שלילה ואי אמרת 'יְמָמָא' דנקיט אביי הוא כעין יממא דהיינו לאור הנר אם כן מה בא לשלול ולמעט במילת 'אֶלָּא'? על כן מוכרח לומר יְמָמָא ממש קאמר דאינו דומה אור הנר לאור היום ותירץ לו 'כְּעֵין יְמָמָא' קאמר רוצה לומר באור רב שהוא כעין יממא, ובא לאפוקי אור מועט שהוא של נר יחיד והוא רחוק או גבוה שעל ידי רואה המאכל, אך אינו רואה ראיה שלימה.

כְּתִיב (שמות טז) 'לֶחֶם', וּכְתִיב: 'שֶׁמֶן', וּכְתִיב: 'דְּבַשׁ'. קשה והלא לחם ודבש כתיב בבשלח (שמות טז, לא) ושמן בפרשת בהעלותך, ואם כן הוה ליה למימר וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' וּכְתִיב (במדבר יא, ח) 'שֶׁמֶן' כפי סדר המקראות? ונראה לי בס"ד דהקושיא היא דהוה ליה למימר בבשלח 'וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן' מפני ששם באותה פרשה קראו לחם שהוא שם דבר האפוי בתנור, ובפרשת בהעלותך שלא קראו לחם יאמר וְהָיָה טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שהוא דבר המטוגן, ולזה אמר כְּתִיב 'לֶחֶם' שנמצא דימהו לדבר האפוי בתנור וּכְתִיב נמי 'שֶׁמֶן' דדימהו גם כן לדבר האפוי, וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' שדימהו לדבר המטוגן וקשיא ליה בזה דהוה ליה להזכיר קריאת שם האפוי במקום שהזכיר שם האפוי, שיזכיר שמן במקום שהזכיר לחם, ולמה הזכיר דבש במקום שהזכיר לחם? ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן הזכיר בדבריו סדר זה שהוא לֶחֶם שֶׁמֶן דְּבַשׁ מפני שסדר זה רמוז בתיבת לְשַׁד שהוא ראשי תיבות לֶ חֶם שֶׁ מֶן דְּ בַשׁ? ונראה לי לכך התרצן השיב לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש. וקשה הוה ליה להזכיר זקנים ברישא והדר נערים והדר תינוקות או יזכירם מקטן ועד גדול תינוקות נערים זקנים? אך נראה לי דהתרצן השיב כפי מה שתפס המקשן לחם ושמן ודבש. ונראה לי בס"ד נקרא לֶחֶם [78] כמנין שלשה הויו"ת [26×3=78] שהם שלשה ספירות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] ונקרא שֶׁמֶן שהיה יורד מן הַ' שָּׁמַיִם' שהוא מספר שֶׁמֶן [390] ונקרא דְּבַשׁ אותיות ב ' שד שדומה לחלב שיש בשני שדיים שיש בו כמה מטעמים.

וּמוֹתְבֵי לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפְתֵּי נראה לי בס"ד מספר י"ג זה היה בהשגחה פרטית מן השמים שניתן בו כח התפשטות עד י"ג לרמוז ששפע זה יקר נמשך ממקום עליון של י"ג.

רַב יְהוּדָה מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי דָּנֵי נראה לי בס"ד הטעם ששולחים אותו מן השמים בין חביות של יין לרמוז לו שהוא ראוי לאכול מזה מפני שמילא כריסו מן התורה שנמשלה ליין. ובזה יובן מה שאמר בגמרא דעירובין (עירובין נד.) אמר לו שמואל לרב יהודא 'שִׁינְנָא חֲטוֹף אֱכוֹל חֲטוֹף אִישְׁתִּי' עיין שם. והיינו חֲטוֹף מן השליו הנמצא לך בין החביות וְחֲטוֹף וְאִישְׁתִּי יין מן החביות, כי בעבור שומן רב כזה צריך לשתות יין להחזיק האצטומכא. וסיים 'דְּהַאי עָלְמָא דַּמְּיָא לְבֵי הִלּוּלָא' שעושין בשביל מצות פריה ורביה כן אתה באכילתך ושתייתך תעשה פריה ורביה בנשמות על ידי בירור ניצוצי קדושה שתתברר באכילה ושתיה העדיפה לך ביותר.

רַב חִסְדָּא, מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי צִיבֵי נראה לי בס"ד הטעם שמוצאו שם לרמוז שהוא זכה לזה המאכל הטוב בזכות התורה שנמשלה לעץ דכתיב ( משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וכו'. או יובן בס"ד דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו.) רב חסדא כל מפתחות האוצרות של מאכל ומשקה היה מוסר לשמעיה חוץ מאוצר העצים היה נשאר בידו והיה פותח ונותן להם עצים שצריכין להדליק, עיין שם. ולכן היה נמצא שם דוקא כדי שלא ימצאהו שום אדם אלא הוא לבדו ימצאהו ויקחהו, ואפילו אנשי ביתו לא יהיו יודעים מהיכן בא לו זה השליו. ומה שאמר רָבָא הֲוָה רָגִיל, מַיְתִּי לֵיהּ צַיְּדָא כָּל יוֹמָא מֵאַגְמָּא, לרמוז לו שזה בא לו בזכות התורה שנמשלה לעץ שתול על מים, דכתיב (תהלים א, ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וכו', ובאגם גדלים העצים עלי מים. גם היה הצייד מביא לו, זה רמזו לו כי זוכה לזה המאכל בשביל שיצוד ניצוצי קדושה על ידי אכילתו בכונה ובברכה. ומה שאמר וּבְדִיל רַבָּה אָכִיל תַּלְמִידָא נראה לי על פי מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דרב חסדא הוא סוד החסד ורבא שלקח בתו היה בסוד היסוד שיש בו חיבור הוי"ה אלקי"ם הוי"ה אדנ"י שעולה מספרם 'רָבָא' [203] יעוין שם. ולזה אמר בְדִיל רַבָּה שהוא סוד החסד העליון אָכִיל תַּלְמִידָא שהוא בסוד היסוד שמשם מקבל הארותיו.

טַל מִלְּמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה נראה לי בס"ד ב' פעמים טַל הוא מספר לֶחֶם דהמן נקרא (שמות טז, ד) 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', שלשפע מן ג' ספירות ראשונות שהם שלשה הויו"ת כמנין לֶחֶם [78], וזהו שאמר דָּבָר שֶׁנִּמּוֹחַ עַל פִּסַּת הַיָּד, כי ידוע שלשה ראשונות רמוזים באותיות י"ה ובפיסת היד יש ט"ו פרקים כמנין שם י"ה. ועיין בשער הכונות בסוד אחיזת הכוס הקידוש בידים, יעוין שם.

וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם נראה ודאי גם רבי עקיבא כונתו על הרוחניות של מָן ולא עליו בעצמו אך רבי ישמעאל הקשה לו דאין הרוחניות נקרא בשם לֶחֶם. אי נמי הקשה לו כן על שדרש אגדה זו בפומבי שהשומעין יבינו הדברים כפשוטן שאוכלים מן ממש דעדיין באותו זמן לא הורגלו לדרוש אגדות כאלה בפני המון העם שחושבין הדברים כפשוטן ומתפלאים.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ט, ט) "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה לא הביא פסוק הקודם בכי תשא (שמות לד, כח) 'לֶחֶם לֹא אָכַל' עיין שם? ונראה לי בס"ד כי שם כתיב הכי וַיְהִי שָׁם עִם הֳ' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וכו' ולזה יש לפרש שהיה במדור עליון למעלה ממדור המלאכים, אבל לעולם המלאכים במדור שלהם אוכלים מן ולכן הביא פסוק 'וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי' דזה אי אפשר לפרשו במדור עליון ממדור המלאכים אלא תחתון, דהא אמר וָאֵשֵׁב בָּהָר ועם כל זה לא אכל, וכל שכן המלאכים במקומן.