מסכת יומא דף ע״ז עמוד ב׳

אם תענה מתשמיש להשבית עונתן:

ואם תקח מצרות השביעו כמשמעו שלא יוסיף להן צרות:

ה"ג ואימא אידי ואידי מצרות מי כתיב אם תקח ואם תקח כתיב ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא דומיא דואם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב - הכי פירושא ואימא אידי ואידי מצרות וה"ק אם תענה את בנותי ליקח נשים עליהן מי כתיב אם תענה אם תקח דליהוי אם תקא פי' דאם תענה ואם תקח כתיב מילתא אחריתי היא:

ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה שלא יעשה בלהה וזלפה גבירות שוות להן והדר אשבעיה אם תקח נשים דהיינו צרות דאתיין להו לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא דומיא דואם תקח:

מי כתיב אם תקח ואם תענה צרות דעלמא קשות להן מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה אצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה אצרות דידיה דלא מישתעי איניש הכי להזהירו תחילה על הקל ולבסוף על הקשה:

מביאות אחרות שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה וקשיא לי א"כ אימא אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעיה שלא יענה אותן מביאות אחרות ועוד שעינה בביאות אחרות מיבעי ליה:

מדיחה את ידה לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שיבתא:

שלא רצה להאכיל בידו אחת אפי' ידו אחת לא היה נוטל לתת פת לבנו קטן ביום הכפורים:

משום שיבתא פרש"י רוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית ור"ת מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך בטיט ובצואה יותר מזה שלא נטל ידיו שחרית שאינו רשאי ליגע לפיו ולחוטמו ולאזניו ולעיניו כדאמר בפרק שמונה שרצים (שבת דף קח:) יד לפה תקצץ וכו' משום בת מלך ושיבתא דהכא ענין אחר הואי ששורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו באותה שעה אף על פי שכבר נטלן שחרית ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות:

ואם תקח נשים שתביא עליהן צרות:

ת"ר אסור לאדם לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.

תנא דבי מנשה רשבג"א מדיחה ידה אשה במים ונותנת פת לתינוק.

שמאי הזקן לא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכילו בשתי ידיו מ"ט משום שיבתא פי' רוח רעה:

ת"ר ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במי' ואינו חושש.

רב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא בהדיא דהא רב אשי [אמר] דרב חייא בר אשי הוא דאזל לגביה זעירי רביה רבא שרא להו לבני עבר ימינה למעבר לנטורי פירי. תניא כוותיה שומרי פירות עוברים עד צוארם במים ואינם חוששין.

רב יוסף שרא להו לבני בי רב למעבר כדי למיתא בפירקא ושרא להו נמי למיהדר כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כלומר אם תאסרהו לחזור לביתו לא יבא פעם אחרת.

אמר רמי בר פפא לרב יהודה ולרב שמואל מהו למעבר במיא ומיתו קמי רבנן למשאל בשמעתא אמרו ליה תנינא עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ומתמהינן וכי האי גוונא בחול מי שרי והכתיב וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים.

גרש״י ז״ל ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דעלמא דומיא דאם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב. ופירש״י ז״ל ודי׳ אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה דהיינו בלהה וזלפה וחד לצרות דאתיין ליה לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא למימר דהאי אם תענה דומיא דאם תקח ופרקי׳ מי כתי׳ אם תקח ואם תענה צרות דעלמא קשות מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה מצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה מצרות דידיה דלא משתעי איניש הכי להזהירו על הקל תחל׳ ואחר כך על הקשה ויש בספרים גרסא אחרת ואינה נכונה:

שעינה מביאות אחרות יש שפירשו שבא עליה שלא כדרכה אבל תשמיש כדרכה אינו עינוי. ורש״י ז״ל פי׳ מלשון עינוי הדין כי אחר ששכב עמה והבעיר בה יצר הרע היתה מתאוה לו ולא בא עליה בימים שעמדה עמו והראשון יותר נכון. וא״ת ודילמא עינוי דהכא בביאה שלא כדרכה. הא ליתא דמסתמא לא משתעי קרא דיוה״כ בביאה שלא כדרכה דלא שכיחא. וכל משא ומתן שבשמועה זו אינה אלא להגדיל תורה ולהאדיר דהא איסור תשמיש המטה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש וכן הנפנה לנקביו רוחץ כדרכו שאין לכלוך גדול מזה וכ״ש אם רוצה לעסוק בתורה או בתפלה שהוא מותר שהרי להקביל פני רבו התירו לעבור במים עד צוארו וכ״ש להקביל פני שכינה וכן הסכימו בתוספות והרמב״ן ז״ל. ואין להרהר בדבר ומה שאמרו לקמן במטפחת של רבי יהושע ולמחר מקנח בה פניו התם להסיר לכלוך שבעיניו ולמאן דגריס מקנח בה פניו ידיו ורגליו היינו באין ידיו ורגליו מלוכלכות ואינו יוצא מבית הכסא אלא שרוצה לקררם ויש בזה להרמב״ם ז״ל דברים שאינם מחוורי':

שלא רצה להאכיל בידו אחת יש שפירשו שהיה חושש שמא יגע בלחם בידו האחרת ולפיכך גזרו עליו והתירו לו לרחוץ שתי ידיו ולישנא דגזרו עליו לא דייק להאי פרושא. אלא הנכון שהיה חולק על דברי חכמים וסבור שאסור׳ לרחוץ להאכיל לתינוק וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיטול ויאכיל בשתי ידיו:

משום שבתא פרש״י ז״ל שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלם שחרית ושם השד שבתא ולפי׳ זה כל שנטל ידיו שחרית ובא להאכיל אינו צריך נטילת ידים. ור״ת ז״ל הקשה שאותה רוח רעה בת מלך שמה כדאיתא בפרק שמונה שרצים ועוד דהכא סתמא מיירי ואפילו בחצי היום לכך נראה לו כפי׳ הערוך דשבתא היא רוח רעה ששורה על התינוק וחונקת אותו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים. ובזמן הזה אין נזהרין בו שאין רוח רעה ההיא מצויה בינינו ש״ל.

עובר במים עד צואריו ואינו חושש והא דלא חיישי׳ שמא יבא לידי סחיטה כדחיישי׳ בפרק אלו קשרים גבי מי שפגע באמת המים. פי׳ ר״י ז״ל דלאו משום דהוי לדבר מצוה דהא בסמוך שרינן לנטורי פירי למעבד הכי אלא טעמא דהכא כיון שלא התרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא וכדאמרי׳ בפ״ב דביצה גבי נדה הטובלות בבגדה. ומשום שריתו של בגד זהו כבוסו שאמרו בפר׳ דם חטאת ליכא בכיוצא בזה שאין בו לכלוך וכדפריש׳ התם ובמסכת שבת בס״ד: שומרי פירות עוברין עד צוארן ואינם חוששין פי׳ דאע״ג דבעלמא לא דחי׳ איסורא דרבנן משום ממונא שאני הכא דכיון דאין איסור זה אלא משום הנאה וזה עובר דרך מלבוש ואינו מכוין ליהנות מוכחא מילתא דלא להנאה עביד

ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו פרש״י ז״ל שלא יגביה שולי חלוקו על זרועו שאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתפו שחייב חטאת עכ״ל. ולפי׳ זה אפילו ההולך חוץ לנהר אסור להוציא ידו מתחת חפת חלוקו משום משוי והכא נקט לה תלמודא משום דאורחא למעבד הכי בחול. ובתוס׳ פירשו שאין הטעם אלא שלא יראה כמי שמתהנה מן המים וגם שיהא זכור שלא יבא לידי סחיטה כלל. ואעפ״כ ראוי לחוש לדברי רש״י ז״ל:

רחיצה שאמרו לא סוף דבר בכל גופו אלא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט או צואה רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ואם היה כל גופו מלוכלך טובל כל גופו ואינו חושש שאין האיסור אלא במתכוין להנאה ותענוג וכן הדין בסיכה אע"פ שאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אם היה חולה אפילו חולי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך במקומות הצריכים לכך ואינו חושש ואין אוסרים לו סיכה מחשש שחיקת סמנין שהדברים אמורים בשמנים שאף הבריאים דרכם לסוך בהם שמותר לסוך בהם אף בשבת כמו שהתבאר במקומו:

מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת ודבר זה מקצת חכמי צרפת פירשוהו אף בנטלה ידיה שחרית ולא עוד אלא שהם מתירים ליטול את הידים בשחרית משום רוח רעה ששורה על הידים ומביאים ראיה שהרי התירו להדיח ידה כשנותנת פת לתינוק משום שיבתא קל וחומר שאנו מתירין לו מסכנת עצמו והרי אמרו שבת ק"ח ב' יד לעין תקצץ יד לפה תקצץ ומה שהוצרכו להתיר בהדחת ידה פירושו משום שיבתא מועטת שאע"פ שנטל בשחרית מ"מ אחר שהסיח דעתו יש לחוש משום שיבתא מועטת שהיא כדאי להזיק לקטן ולא לגדול ומה שפירשו באוכל מחמת מאכיל שאין המאכיל צריך נטילת ידים פי' במאכיל לגדול שאין שיבתא מועטת מזקת לו ומ"מ יש להקשות בזה ממה שאמרו בפ' כל הבשר ק"ז ב' אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל בריה דהוה בכי אמ' ליה אמאי קא בכית אמר ליה דמחיין רבאי אמ' ליה ואמאי מחייך א"ל דאמך לי ספית אומצא לבראי כי לא משית ידך אמר ליה ואת אמאי לא משית ידך אמ' ליה הוא אכיל ואנא משינא אמ' לא מסתייא דלא גמירי אלא דמימחא נמי מחו דהא אוכל מחמת מאכיל אין מאכיל צריך נטילת ידים אלא אוכל והרי אוכל זה קטן היה ואעפ"כ אמרו שאין המאכיל צריך נטילת ידים אלא זו שבכאן בשלא נטלה ידיה שחרית אבל בנטלה שחרית אינה צריכה ליטול בשעה שנותנת פת לתינוק וא"כ למדנו שלא היתה רשאה ליטול שחרית שאם כן תיטול שתי ידיה מצד עצמה אלא ודאי אין התר נטילה משום שיבתא אלא לצריך להאכיל ומה שאמרו יד לעין תיקצץ קללה היא להזהיר על הנקיות ואף לבודק עצמו הם אומרים שלא ליטול ידיו אלא יתפלל כדרך הטמאים שמתפללים או יתנקה בעפר צרורות ואף גדולי המחברים נראה דעתם שאף לבודק עצמו אסור לו ליטול:

ומ"מ רוב גאונים מתירים והדבר נאה להיות תפלת יום הכפורים בטהרה ואף גדולי המפרשים מתירים נטילה אף למי שלא בדק עצמו ולא עוד אלא שמצריכים לה שהרי מצוה היא שמברכין עליה ולא הוצרכו להתיר באשה בהדחת ידה אחת אלא בנותנת פת לתינוק בלילה קודם שחרית שאין עדיין חובת נטילה עליה אלא שהיא צריכה להדחת יד אחת משום שיבתא וכל שמחצי הלילה ואילך יש שם שיבתא אבל בשחרית נוטלת היא מצד עצמה שהנטילה מצוה היא והרי כל טבילת מצוה הותרה כמו שיתבאר ואם בדק עצמו אפילו בשאר שעות היום נוטל אע"פ שאין צריך לתפלה שכל שאינו מתכוין להנאה מותר כל שכן במקום שיש שם נדנוד מצוה כזה שבדק עצמו שבודאי מצוה עליו להיות כל שעה מוכן לתורה ולתפלה וכן שיש שם סרך נקיות וכמו שאמרו כ"ח א' זה [ה]כלל במקדש כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים והוא הדין אם ראה קרי ורצה לטבול שמותר אע"פ שאמרו ברכות כ"ב א' בטלוה לטבילותא מ"מ הואיל ואין כוונתו להקר אלא לטהרה ונקיות ושתהא תפלתו עריבה עליו כשהיא בטהרה מותר:

אלא שקשה לי לשטה זו היאך נאמר ששמאי הזקן היה מאכיל את בנו קודם שחרית ואין הדבר נאה לומר שיהא הוא זקוק לכך אלא בבן הכרוך אחריו ושהיה הוא מחנכו אף קודם זמנו ומאכילו אחר שהגיעה שעה הראויה לו אלא שנראה לי שזו שבפרק כל הבשר עדיין נטילת המאכיל לא נתרחקה כל כך שתתחדש שם רוח רעה וזוהמא שבשחרית היה אבל זו שבכאן היה הענין בתינוקות שמתחילין לחנכם אף קודם זמנם ונטילת ידים שבשחרית כבר נתרחקה הרבה ונתחדשה שם רוח רעה וזוהמא אם מתוך שינה אם מתוך היסח הדעת ארוך ומתוך כך הוצרכו להדחת יד אחת או שמא זו שבפרק כל הבשר אף המאכיל קטן היה והולך לבית הספר ואין זוהמא מצויה בו כל כך לחוש בה כבגדול שהוצרכנו להתיר בו הדחת יד אחת ומ"מ רחיצת הפנים אין ספק באיסורה אלא שמי שעיניו נוזלות או איזו ליחה מתקבצת בעיניו הרי היא כמקום טנופת ומותר להעביר היד טופחת עליהם אבל פנים עצמן לא התירו בהם אלא העברת מפה מצוננת כמו שיתבאר:

ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה בריה דר' יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ ידיו ופניו כדרכו בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירם על עיניו ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחם ומעביר את המפה על פניו:

ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש שהרי אין כאן כוונת הנאה ויש בו סרך מצוה ואף רב אצל תלמיד אע"פ שבגמ' נשאר בספק יראה שכל שמתכוין בה למצוה או לצד מוסר שמותר ולא עוד אלא אף במקום שאין שם צד מצוה אחר שהדבר ידוע שאין שם כוונת הנאה ויש חשש פסידא מותר והוא שהתירו לשומרי פירות לעבור במים עד צוארם ומ"מ החזרה אסורה להם שהרי אין כאן פסידא יתר עליו ההולך לדבר מצוה שאף החזרה הותרה לו שאם לא כן נמצאת מכשילו לעתיד לבא שלא יבאו למצוה:

כל שהתרנו לו לעבור במים צריך להזהר שלא להוציא ידו מתחת חפת חלוקו ר"ל מתחת שולי בגדיו עד שיגביה שולי החלוק על זרועותיו שאין זה נראה כמלבוש אלא כמי שנושאה על כתפו וכבר אמרו שבת קמ"ז א' היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת:

כל שהתרנו לעבור במים עד צווארו פירושו שלא לחוש לאיסור ומ"מ לענין שמירת נפש כל שיש בו לחוש לסכנה יזהר בעצמו ולא יהא אדם מוסר עצמו לסכנות וכל מסירה לסכנות אסור ודרך כלל אסרו לעבור בנחל שוטף כל שמימיו ממתניו ולמעלה ובאמת המים מיהא ר"ל שאינם מים שוטפים אף עד צוארו מותר שאין כאן סכנה:

בפרש"י בד"ה מביאות אחרות שהיתה מתאוה לו ולא כו' עכ"ל וקשה לפירושו דאכתי הא מצינו בכמה כתובים דתשמיש מקרי עינוי כגון אשר ענה את אשת רעהו ותחת אשר עניתה וכמוהו רבים ומדברי הרמב"ם נראה לפרש דביאה האסורה לה מקרי ביאות אחרות ותו לא מידי ודו"ק:

גמרא אמר אביי משום שיבתא עיין תענית דף כ ע"ב ברש"י ד"ה מילתא דשיבתא:

תוס' ד"ה משום שיבתא וכו' בן ד' וה' שנים וחונקתו בערוך איתא מבן ב' חדשים עד ז' שנים והרוח רעה אוחזת התינוק בצוארו במפרקת בגידים שאחורי הצואר ומייבשת אותם ומתנוונה והולך עד שימות וממה היא בשעה שאמו באה מבית הכסא או מנהר ומינקת לבנה לאלתר:

מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה כְּמִין קַרְנֵי חֲגָבִים. נראה לי רמז לדבר (יחזקאל יז, ה) 'קָח עַל מַיִם רַבִּים' קָח ראשי תיבות קַ רְנֵי חֲ גָבִים יהיו התחילה למים שסופם להיות רבים. ומה שהיה התחילתם בדמיון קַרְנֵי חֲגָבִים, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קי:) אמר שמואל האי מאן דבעי לסמות את החגב יעקור קרניו מפני שמאור עיניו תלוי בקרניו, עיין שם. ולכן מים אלו שהם מחכמים ומאירים עיני השכל כמו שאמרו בזוהר הקדוש תחילתם דומין כקרני חגבים שבהם תלוי מאור עין החושית כי באלו תלוי אור עין השכלית. ומה שנעשה אחר כך כְּחוּט שֶׁל שְׁתִי ואחר כך כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, נראה לי בס"ד דהשתי רמז לנקבה והערב לזכר דכמו השתי מקבל הערב הנכנס בו ומתחברים יחד כן הנקבה מקבלת הזכר וכמו שאמרו בגמרא דעבודה זרה דף ט"ז גבי רבי אלעזר בן פרטא דאמרו ליה הי דשתיא והי דערבא ואתרחיש ליה ניסא וכו' יעוין שם. ולכן כאן דומה לחוט של שתי ואחריו הערב רמז שמים אלו פותחים פה עקרות שהנקבה מקבלת זרע הזכר ומתעברת ממנו. נמצא חמש חלוקות יהיה במים ההם קַרְנֵי חֲגָבִים וְחוּט שֶׁל שְׁתִי וְחוּט שֶׁל עֵרֶב וּפַּךְ קָטָן וְנַחַל, רמז להשגתם בתורה שנקראת מים בארבעה חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וגם בפלפול שנאמר בו קב"ה חדי בפלפולא שאינו יוצא ממנו נפקותא להלכתא. גם רמז לחלק החמשי שהוא פנימיות הסוד שכתב רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בביאור ברייתא ד'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ' (משנה אבות ו, א) שהוא לשם חמשה חלקים עיין שם. ולכן 'מַיִם' [90] הם מספר חמשה פעמים חַי [18×5=90] כנגד חמשה חלקים הנזכר שהם עץ חיים וראשי תיבות חמשה חלוקות הנזכר שפ"ע ח"ן שהוא ראשי תיבות שְׁ תִי פַּ ךְ עֵ רֶב חֲ גָבִים נַ חַל כי בתורה כתיב (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי א, ט) 'כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ'.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד, נַעֲשֶׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף, שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אף על גב שהוא נַחַל שׁוֹטֵף וסכנה לרחוץ בו הם מושכין ממנו מים לבריכות ומקוואות ורוחצין בהם ואף על גב דנידות שכיחי טפי מזבות וזבות טפי מיולדות נקיט התנא הזכרים ברישא וכיון דנקיט זבין נקיט זבות בהדייהו משום דחד טומאה נינהו.

כְּתִיב הָכָא (ישעיה לג, כא) ' בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט ' וּכְתִיב הָתָם : (איוב א, ז) ' מִשּׁוּט בָּאָרֶץ ' וְכוּ'. נראה לי בלאו דרשה של 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ' יש לרמוז זה בגופיה דקרא והוא 'אֳנִי שַׁיִט' אותיות 'אִיֵּי שָּׂטָן' וידוע איי הוא רוצה לומר מחוז כמו שכתב השרש ז"ל ומלאך המות הוא מחוז של השטן. או איי מלשון (קהלת י, טז) 'אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר' שפירושו אוֹי וזהו אוֹי שָּׂטָן שהוא מלאך המות אין לו רשות לעבור שם.