מסכת יומא דף ע״ד עמוד ב׳

הא דאמר רב אידי בר אבין בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) אף כל לאתויי כוי דקתני התם כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים וכו':

אתא קרא לרבויי ספיקא בתמיה אטו קמי שמיא ספיקא הוא אי בהמה הוי אי חיה הוי:

מה מצות מלאכת שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זו אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ:

מה מלאכה לא חלקת בה בכל צדדיה אסורה אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר יצאו חמה וצנה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב אינו מצוה לישב:

מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כגון פיגול ונותר:

ואם נפשך לומר ואם יש בידך להשיב על זה הרי ראיה אחרת דקרא של תענו את נפשותיכם עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף מיירי:

וכי תימא בעריות קמשתעי קרא כלומר עינוי דתשמיש קא משתעי קרא דתשמיש נמי אקרי עינוי כדלקמן (יומא דף עז.) וחייבין עליו כרת במקום אחר כגון עריות:

ונאמר להלן עינוי ויענך וירעיבך (דברים ח):

כוי בריה בפני עצמו הוא האי בריה בפני עצמו דהכא היינו שאינו ספק חיה או בהמה אבל הא דאמר רבי יוסי בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ.) כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה ההוא הוי פירוש שהוא ספק חיה ספק בהמה דהא שמעינן לרבי יוסי דאמר בפרק כסוי הדם (חולין דף פד:) כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי הוה בריר לן שהוא בריה ולא הוה לא חיה ולא בהמה יהא מותר לשחטו לכתחילה דהא לאו בר כיסוי הוא:

הא דרב אידי בר אבין דאמר כל לאתויי כוי מפורש בכריתות פרק דם שחיטה בבהמה ובחיה כו'. בתחלתו ואסיקנא קסבר האי תנא כוי בריה בפ"ע הוא:

ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצנה כדי שיצטער ת"ל כל מלאכה לא תעשו מלאכה ועינוי אסרתי לה מה מלאכה שחייבין עליה ממקום אחר ואיזה זה פיגול ונותר כו'. עד אם נפשך לומר בעריות משתעי קרא.

הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא איזהו דבר שיש בו איבוד נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה דבי ר' ישמעאל תנא כאן תענו את נפשותיכם ונאמר ויענך וירעיבך.

מה להלן עינוי רעבון אף כאן ביוה"כ עינוי רעבון כתיב ביוה"כ תענו את נפשותיכם וכתיב [תהילים לה] עניתי בצום נפשי ועוד כתיב [ישעיה נח] למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע. מיכן שהצום נקרא עינוי נפש:

כתיב המאכילך מן למען ענותך פי' כיון שאינו ניתן לו המן אלא יום ביום אע"פ שעתה אוכל אכילתו עינוי הוא לו. ללמדך כל מי שאין לו פת בסלו לעולם אינו שבע כאילו בעינוי הוא וכן כל שאינו רואה מה שאוכל אינו שבע מיכן לסומים שאוכלין ואינן שביעים:

כוי בריה בפני עצמה היא פי׳ ולא חשיב ספיק׳ אלא שגזירת הכתוב שיהא דינה כבהמה לענין זה:

ונגמר מאם תענה את בנותי פי׳ דההוא נמי עינוי באזהרת שמים שנכנס בו לברית אלהים שלא יענה אותם דומיא דעינוי יום הכפורים שהוזהרנו בידי שמים:

יש אכילות שאדם מוזהר על אכילתם בעון חמור ויש אכילות שאדם מוזהר על אכילתם בעון קל ויש שאדם מורשה על אכילתם ויש שאדם מצווה על אכילתם כיצד הפיגול והנותר הרי הם בכרת הטבל הרי הוא במיתה בידי שמים הנבילות ודומיהן בלאו החולין הרי אכילתם רשות התרומה והמעשרות יש מצוה על אכילתם אלא שאינם בבל תותיר הקדשים יש מצוה באכילתם והם בבל תותיר וכל אכילה בכלל ענוי וענוי סתם על אכילה ושתיה הוא נאמר כמו שביארנו ויש ענויים שמדברי סופרים כמו שביארנו במשנה והם דברים שמניעתם הפסק תענוג ושמצינו בהם לשון ענוי אבל שיתחייב לענות עצמו בישיבת חמה אם העת חם או בישיבת צנה אם העת קר אע"פ שזה הוא בודאי ענוי לא מפני שלא מצינו בו לשון ענוי אין זה חייב בו שהרי הכתוב הקיש תענית למלאכה מדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה בשב ואל תעשה אף ענוי בשב ואל תעשה ר"ל במניעת תענוג ולא בהבאת צער:

לעולם יזיר אדם עצמו מן היין שכל הנמשך אחריו יותר מדאי ומשתכר תמיד מאבד את הדעת ומשתבש וכל העבירות נעשות לו כהתר דרך צחות אמרו כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים כל הנותן עינו בכוס כל העריות ושאר עבירות דומות עליו למישור:

בא"ד אצטריך כו' דממעטינן מערך איש ומערך אשה טומטום כו' מאי קשקשת סנפיר ואפי' דג טמא כו' כצ"ל:

גמ' אף כל לאתויי כוי כוי ספיקא הוא אצטריך כו' דהכא ליכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דהא בין שהוא בהמה ובין שהוא חיה דמו אסור ולא אצטריך קרא לאסמכתא אי לאו דבריה הוה וק"ל:

שם ולא אביא את החולין שאינן בלאו ת"ל תענו ועניתם את כו' שהן בבל תותירו ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם וגו' אם נפשך כו' כצ"ל נ"ל:

בפרש"י בד"ה ואם נפשך כו' עינוי שהוא אבידת נפש בתוך כו' כצ"ל:

גמרא עינוי שהוא אבידת הנפש עיין נדרים דף פ ע"ב ובר"ן שם ד"ה כי רחיץ:

אָמַר רַבִּי זֵירָא מַאי קְרָאָה : (קהלת ו, ט) " טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ ". פירוש 'נָפֶשׁ' רוצה לומר רצון ותאוה כמו (תהלים קה, כב) 'לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ' וכן (תהלים כז, יב) 'אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי' שהוא רוצה לומר רצונם ותאוותם וזהו שנאמר (קהלת ו, ט) 'טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם' שהוא מֵהֲלָךְ עם התאוה והרצון באדם ואות מ"ם של מֵהֲלָךְ אינה מ"ם היתרון אלא הכי קאמר אם מַרְאֵה עֵינַיִם יהיה מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ זה הוא טוב.

" טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם " בְּאִשָּׁה, יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה פירוש יש ערב לו הסתכלות בנשים יפות שתאב לכך יותר מן ביאתו עליהן ממש. או יובן בס"ד הכונה על פי מה שאמר חז"ל במדרש מלך ערביים שחור ואשתו שחורה ילדה לו בן יפה אמר לרבי עקיבא ודאי זה ממזר וצריך אני להרגו אמר לו רבי עקיבה יש לך לפני מטתך צורות בני אדם יפים, אמר לו הן אמר לו אם כן בנך הוא זה אלא אשתך נסתכלה בשעת תשמישך עמה באותם צורות היפות ופעל בה כח המחשבה שהולידה בן יפה כמותם! צא ולמד מן מקלות של יעקב אבינו ע"ה שעשה לצאן כדי שילדו כפי מראה המקלות עיין שם. נמצא כח הסתכלות העינים פעל ועשה פרי יותר מכח המעשה עצמה כי מעשה התשמיש היתה מאדם שחור וגבר עליה כח מראה עינים להוליד הבן יפה כפי הסתכלות העינים. וזהו שאמר טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם בְּאִשָּׁה, רוצה לומר טוב כוחו של מראה עינים שפועל באשה בענין העיבור יוֹתֵר מִגּוּף בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה ועשה אסמכתא לזה מפסוק (קהלת ו, ט) 'טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ' על פי מה שאמר השרש ז"ל יאמר נפש על הנשימה וההבל היוצא מן הפה כמו 'נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט' באיוב (איוב מא, יג), וכמוהו פירש הרבי הרב אברהם אבן עזרא ז"ל, לכן הרחיבה שאול נפשה, עד כאן לשונו. וידוע כי בשעת מעשה של ביאה יצא נשימה והבל הרבה מן הבועל, וזהו שאמר, טוֹב כֹּחַ מַרְאֵה עֵינַיִם שיש לאדם עונג ממנו יוֹתֵר מן הִלּוּךְ נֶפֶשׁ היא הנשימה וההבל המתהלך בעת גּוּפָהּ שֶׁל מַעֲשֶׂה.