מסכת יומא דף ג׳ עמוד א׳

לענין פז"ר קש"ב פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן כמו ששנינו במסכת סוכה (דף נה:) אבל פר של שמיני בתחילה מפיסין עליו:

זמן לעצמו לברך שהחיינו:

רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו:

קרבן לעצמו שאין קרבנו שוה לכל שאר ימות החג שכולם פרים מרובים ואילים שנים וי"ד כבשים וכאן פר אחד איל אחד ושבעה כבשים:

שיר לעצמו שאין שירו שוה לכל שאר שירות ימי החג כל שיר ימי החג מדבר מעין גזל מתנות עניים ואותן של חול המועד מפורש (שם.) במס' סוכה הומ"בהי ושל שמיני עצרת אינו מעין אסיף ולא פירשו לנו איזהו שירו:

ברכה לעצמו ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך כדמפורש בתוספ' [פ"ד] דסוכה על שם ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מלכים א ח׳:ס״ו):

תשלומין דראשון הוא אלמא טפל דידיה הוא:

דנין פר אחד ואיל אחד עבודת מוסף יום הכפורים פר אחד ואיל אחד ועבודת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב (ויקרא ט׳:ב׳) קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו':

פז"ר קש"ב פירש"י רגל לעצמו שאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג ברכה בפני עצמו דאמרינן ביום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך והשתא לא הוי האי ברכה כי ההיא דתניא בפרק לולב וערבה (סוכה דף מז.) כשם שז' ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קשב"ל ומסקינן מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ואין לחוש בכך דממה נפשך למאי דבעי למפרש התם ברכה היינו זמן ע"כ לא הוי כי האי דהכא דהא ברכה דהכא לא הוי זמן דזמן חשיב ליה הכא באנפי נפשיה ור"ת מפרש ברכה בפני עצמו ברכת המזון ותפלה כי ההוא דהתם ורגל בפני עצמו מפרש לענין לינה שטעון לינה ליל מוצאי יו"ט האחרון וכל ז' ימי החג טעונין לינה דגמרינן מפסח דכתיב ביה [דברים טז] ופנית בבקר והלכת לאהליך אי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחוה"מ דביו"ט חייב בראיית פנים בעזרה ולא תיקשי לינה כל ז' מי איכא דיש לומר דמי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד משאר הימים צריך ללון בלילה שלאחריו וא"ת תיפוק ליה דטעון לינה משום שלמי שמחה דהוו כל ח' דתנן (שם דף מב:) ההלל והשמחה ח' ואפי' בשאר ימות השנה אם מביא קרבן טעון לינה כדתניא בספרי ופנית בבקר וגו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה פי' זבחים דומיא דפסח מנין לרבות עופות מנחות ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא מבקר ואילך וי"ל דמשכחת לה דלא מייתי קרבן בו ביום כגון ששלח שלמיו אתמול דנאכלין לשני ימים ולילה אחד ועוד דבפ"ק דחגיגה (דף ח.) תניא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף עא.) דאפילו בכסות נקיה ויין ישן ובע"א לא משכחת שמחה שמונה כשחל יום ראשון להיות בשבת דבשלמים דאתמול לא משכחת לה דבעינן זביחה בשעת שמחה וליכא אלא כדפירש בכסות נקיה ויין ישן והכי אמר בירושלמי פרק קמא דברכות וטעונה לינה במה דברים אמורים כשאין עמה קרבן אבל יש עמה קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן ובפרק דם חטאת (זבחים צז.) משמע קצת דטעונה לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחד גבי הא דתנן ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו בכל הרגל ואמר בגמ' (שם) מ"ט א"ר יצחק ופנית בבקר וגו' הכתוב עשאן כולן בקר אחד ואע"ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה מסתבר דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים דטעונין לינה מתרבו מדכתב ופנית כל פינות שאתה פונה כדדריש בסיפרי וז' ימי החג דמצריך להו היקשא בפ"ק דר"ה (דף ד:) מקיש חג הסוכות לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית ה"א לילה אחד להכי אצטריך היקשא לכל ז' כחג המצות שכל הרגל חשיב בקר אחד וניחא נמי הא דקאמר בפ' לולב וערבה (סוכה דף מז.) שכשם שז' ימי החג טעון קרבן לינה מיהו קשה דא"כ מאי קאמר שמיני רגל בפני עצמו לענין לינה אמאי קרי ליה רגל בפני עצמו כיון דכל ז' ימים שלפניו טעונין לינה בלי הפסקה ועוד מדקא מרבה בסיפרי אפי' עופות ומנחות כמו לינה דרגלים א"כ משמע דרגלים נמי יום א' ותו לא וההיא דפ' דם חטאת לא קשה דמעיקרא ודאי ס"ד דלר' טרפון הכי הוא דטעון לינה כל ז' דהכתוב עשאו בקר אחד ובמסקנא לא קיימא הכי אלא כדפרישית ור"ת יסד במעריב שלו שמיני קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אינו דוחה שלשים דאבילות לגמרי אלא עולה לחשבון ז' ימים כדאמר בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד:) יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א:

שיר בפני עצמו במס' סופרים (פ' יט הל' ב') יש שהיו אומרים למנצח על השמינית בבית הכנסת ושמא גם הלוים היו אומרים אותו בבית המקדש:

אלא למ"ד שני אילים לא בעי לשנויי דנין שני שעירים קריבין לציבור כגון יוה"כ דאיכא שעיר הפנימי ושעיר החיצון ממלואים שקרבו בו שני שעירים לציבור שעיר מלואים ושעיר ראש חדש לאפוקי עצרת דשעיר אחד דהא עצרת נמי קריבין בו ב' שעירים דשעיר האמור בת"כ אין זה שעיר האמור בחומש הפקודים כדאמר בפ"ק דזבחים (דף ו:) שעירי עצרת למה הן באין וכו' וכן משמע בפ' התכלת (מנחות דף מה:):

אלא למ"ד שני אילים תימה לי אפילו לדידיה נמי לישני דנין פר אחד מפר אחד לאפוקי עצרת דג' פרים נינהו חד לחובת היום בפרשת אמור ושנים למוספים בפרשת פינחס וי"ל כיון דחובת היום דעצרת אינו אלא פר אחד שפיר היינו דנין עצרת דפר אחד לחובת היום ממלואים דפר א' לחובת היום ואי משום דבעצרת קרבו שני פרים למוסף הא במלואים נמי קרבו שני פרים למוסף שהרי בו ביום קרב מוסף דר"ח דשמיני למלואים אחד בניסן הוה:

הוא האמור בחומש הפקודים הא דלא פליגי בדעצרת כדפליגי ביום הכפורים בפרק התכלת (שם) מפרש טעמא דבעצרת על כרחך האמור בתורת כהנים אינו האמור בחומש הפקודים וטעמא דרבי דהכא מפרש לקמן בפרק בא לו (יומא דף ע:):

לענין פז״ר קש״ב הרי״ש שהוא רגל בפני עצמו. פרש״י ז״ל לענין ברכה ותפלה שאומרין יום שמיני עצרת. ולפי זה מפרשי׳ ברכה ברכת המלך כדפי׳ ז״ל. אבל במסכת סוכה משמע דברכה היינו לענין ברכה ותפלה כדפר״ת ז״ל. והאי רגל לענין אבלות הוא כדפר״ת ז״ל. אי נמי לענין שהוא טעון לינה כשאר הרגלים. וכדפרי׳ התם בסד״י. ושיר פי׳ בתוספות שיש לו שיר שלם מה שאין כן בסוכות והנכון ששירו חלוק לעצמו וכשחל שבת במועד נדחה השיר של שביעי כדאמרי׳ התם ימוטו ידחה. אבל שיר של שמיני עצרת עומד לעצמו. וכבר הארכתי בזה במס׳ סוכה בסד״י.

אבל לענין תשלומין דראשון הוא פי׳ ואע״ג דהא בקרבנות יחיד ואנן איירינן בקרבנות צבור מ״מ שם קרבן אחד הוא.

דנין פר אחד ואיל אחד פרש״י ז״ל האמור ביום הכפורים במוסף בפרשת פנחס מעבודת שמיני למלואים שהיה בו פר אחד ואיל אחד כדכתי׳ קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והצריכו לרבי׳ ז״ל לומר פר ואיל דיום הכפורים דמוספין ולא פר ואיל של אהרן שבאחרי מות משום דפרכי׳ בסמוך הניחא למ״ד יום הכפורים איל אחד וכו'. וההיא פלוגתא באיל של מוסף היא. והקשה ר״ת ז״ל דבסמוך אמרי׳ לקמן דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו ואלו של מוספין משל צבור הם וליכא למי׳ דלקמן הדרי מהא דהכא ודיינינן מפרו של אהרן דא״כ הו״ל למי׳ אלא. ועוד דלפום סוגיין כולהו אוקמתי בתריתא פירושא דקמיתא אבל כולהו מיירו באותו פר ואיל עצמו אלא דמעיקרא נקטינן פר אחד ואיל אחד סתמא. והדר מפרשי׳ דהוו שלו והדר מפרשי׳ דשאני הכא דהוו פר לעולה וחד לחטאת. גם מה שפרש״י ז״ל לקמן דנין יום הכפורים דאית ביה נמי פר ואיל שלו רצה להשמר מקושיא זו לומר דמפר ואיל דמוספין דיינינן אלא דאתי׳ לומר דהא עדיפא שיש עוד עמו פר ואיל שלו מה שאין כן בראש השנה גם זה אינו נכון דלישנא דדנין פר ואיל שלו משמע דמינייהו גופייהו דיינינן. לכך פר״ת ז״ל דהשתא נמי מפר ואיל דיינינן והא דפרכינן הניח׳ למ״ד יום הכפורים איל אחד ה״פ דאנן אמרי׳ דמעצרת לא דיינינן משום דכתבינן ביה שני אלים ואע״ג דכתיב ביה נמי איל אחד במוסף שלו ולהכי פרכינן דלמ״ד דיום הכפורים יש במוסף שלו שני אלים לא נגמר לדידיה ואע״ג דאית ביה באהרן איל א׳ והא דפרש״י ז״ל במלואים איכא פר ואיל מדכתיב קח לך עגל וכו'. הקשה ר״ת ז״ל דהיכי יליף יום הכפורים שכתוב בו פר ממלואים שכתוב בו עגל בן בקר דהא אמר ר׳ מאיר בפ״ק דראש השנה כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן בקר בן שתי שנים: פר בן ג׳ שנים. ולכך פר״ת דדיינינן מדכתי׳ בפרשת צואת המלואים. לקח פר בן בקר אחד ואלים שנים. והיו משלו כדכתיב מאשר לאהרן ומאשר לבניו. ואע״ג דכתיב אלים שנים לא חשבי׳ אלא האחד שהיה עולה דאיל שני שלמים היה ואין זה נכון חדא דבכולא סוגיא נקטינן קח לך משלך והוה לן למנקט מאשר לאהרן ועוד שהקרבן ההוא הוה בז׳ ימי המלואים בתוך ימי פרישה ולא הוי דומיא דיום הכפורים דאתא לבתר פרישה ועוד היכי נקטינן סתם פר אחד ואיל אחד כיון דכתיב ואלים שנים לכך הנכון כפרש״י. ודקאמרת היכי ילפי׳ פר מעגל י״ל דסוגיין כר׳ יוסי דאמ׳ במס׳ פרה דפר בן שתי שנים כעגל בן בקר. אי נמי כר׳ מאיר ואף בן שלש קאמ׳ והוא הדין בן שתי שנים. והכי תנן במסכת פרה כל מקום שנאמר בתורה פר בן שתי שנים שנאמר ופר שני בן בקר דברי רבי יוסי וחכמים אומרים אף בן שלש רבי מאיר אומר אף בן ארבע: אלמא רבי מאיר אף בן שלש קאמר וא״ת אכתי קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר דהכא אמר אף בן שלש והכא קתני אף בן ארבע י״ל דההיא דמסכת ר״ה בשאמר פר סתם ודמס׳ פרה בפר בן בקר דאיירי ביה ר׳ יוסי. א״נ דלר׳ מאיר לא שני ליה בין פר לפר בן בקר: ובן שלש דקאמ׳ בראש השנה לאו דוקא כלל ורש״י ז״ל כן פי׳ במסכת ר״ה פר בן שלש ואפי׳ אמר פר בן בקר. לומר דכי אמר פר סתם היה לנו להרבות בשנים יותר מהיכא דאמר בן בקר דמשמע קטן מה שאין כן בעגל דמשמע קטן וכשאמר פר בן בקר בא לומ׳ שקרוב לבקר ובתורת כהנים אמרו עגל בן בקר בן שתי שנים מדכתיב עגל בן בקר ואיל לעולה תמימים השוה אותם הכתוב בשנים. הלכך אשמעי׳ רבי מאיר בראש השנה דאפי׳ פר סתם בן ג׳ והוא הדין בן שתים וכל שכן בן ארבע ואשמעי׳ בפרה דאפי׳ פר בן בקר בן שלש ובן ארבע:

לאפוקי עצרת דשני אלים נינהו וקשה דבעצרת נמי איכא איל אחד במוסף שלו בפרשת פנחס וי״ל דמהתם ליכא למיגמר דהא כתיבי ביה שני פרים וא״ת והלא במלואים איכא נמי שני אלים כדכתיב עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וכתיב ושור ואיל לשלמים תירצו בתוספות דמ״מ ליכא במלואים זוג אחד של שני אלים מענין אחד שיבאו עם הפר כדאיתא בעצרת. דזוגות דמלואים פר לחטאת ואיל לעולה ושור ואיל לשלמים.

אפילו תימ׳ ר׳ אלעזר ב״ר שמעון התם וכו׳ לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת היום נינהו ולא גרסי׳ דתרוייהו דמוספין נינהו וטיעותא היא שהרי אין שני אלים בקרבן מוסף אלא לחובת היום עם שתי הלחם.

אע"פ ששמיני עצרת רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב כמו שבארנו עניינו במס' חגיגה י"ז א' מ"מ לענין תשלומי קרבן חגיגה מחשבון שאר הימים הוא נדון ומי שלא חגג ביום טוב הראשון של חג הולך וחוגג כל החג ואף בשמיני עצרת כמו שביארנו במסכת חגיגה:

בפרש"י בד"ה זמן לעצמו לברך שהחיינו עכ"ל הס"ד ובד"ה שיר לעצמו כו' במס' סוכה הומבה"י ושל כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה פז"ר קש"ב פירש"י רגל לעצמו שאין יושבין בסוכה כו' ברכה כו' דאמרינן ביום שמיני כו' עכ"ל אינו מפרש"י שבכאן אבל הוא לשון רש"י בפ' לולב וערבה ע"ש:

בא"ד לרבות עופות ומנחות כו' כשחל יום ראשון בשבת דבשלמים דאתמול כו' כצ"ל:

בד"ה אלא למ"ד שני כו' במילואים נמי קרבו שני פרים למוסף שהרי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא פז"ר קש"ב פירש"י שבשמיני היו אומרין שיר לעצמו לפי שבחוה"מ היו אומרין הומבה"י בשביל מתנות עניים ועיין בתוס' שכתבו דמשמע במסכת סופרים שבשמיני היו אומרין למנצח על השמינית בבה"כ עכ"ל. ובכל זה לא נתיישב לי היטב לשון שיר לעצמו כיון שבכל שבעת ימי החג ג"כ היו אומרים בכל יום שיר בפני עצמו מיהו למאי דפרישית בפרק בתרא דר"ה גבי ונתקלקלו הלוים בשיר יש ליישב והיינו לפמ"ש שם דהומבה"י ושאר שיר שרגילין היינו בשעת קרבן מוסף דומיא דשבת שהיו אומרים הזי"ו ל"ך במוסף כדאיתא התם משא"כ בשעת תמיד של בין הערביים לא מצינו שהיו אומרין שיר מיוחד כמו בשבת ובר"ה וא"כ בשאר ימי הרגלים אפשר שהיו אומרים השיר של יום כמו בשחרית או שהיה שיר מיוחד בשל בין הערביים לכל ימי אותו הרגל והשתא לפ"ז א"ש דבשמיני עצרת היו אומרים בתמיד של בין הערבים שיר מיוחד דלמנצח על השמינית דלא שייך אלא בשמיני עצרת לחוד כן נראה לי נכון וע"ש בחידושי ר"ה: