מסכת יומא דף י״ד עמוד א׳

לומר שאינו עובד כל היום עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר חלבים ואימורים יקטיר:

גזירה שמא יאכל כל היום אסור באכילת קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה במסכת זבחים (דף צט:) והכי קאמר רבי יהודה כל היום הוא באנינות ולא יקריב:

והא מיגרשא דהכי אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע:

מי לא מיטרד ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב:):

מתני' הוא זורק את הדם של תמידין כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה"כ:

ומטיב את הנרות מדשן מן אפר הפתילות שכבו וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכל יום מקטירין קטורת בהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערבים:

ושאר כל הימים אם רצה להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה מקריב ואין המשמר יכול לעכב על ידו:

מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר:

שאינו עובד עבודה כל היום וה"פ כל היום שוין אכילה להקרבה כמו שאינו אוכל כך אינו מקריב הא בלילה מקריב ואינו אוכל ולא גזרינן דילמא אתא למיכל דאנינות לילה דאבילות דרבנן והיא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה ולא הוה מצי לשנויי דכל היום אאינו אוכל קאי הא בלילה אוכל דהא ס"ל לר' יהודה בפ' טבול יום (זבחים דף צט:) דאנינות לילה דיום מיתה דאורייתא ודיום קבורה דרבנן והא דמסיק כל היום אבל לילה לא היינו דיום קבורה דאי דיום מיתה הא שמעינן ליה לרבי יהודה בפ' טבול יום דאנינות לילה דיום מיתה דאורייתא וא"כ ניגזור דילמא אתי למיכל מיניה:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויערב שמשו יטהר וא"כ למאי הוה נוגע טמא טפי ממזין עליו וי"ל דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טומאה אי נמי י"ל מזין עליו טהור היינו טהור שנפלו עליו הזאה דהוי טהור לגמרי:

מאי מזה נושא וא"ת ומנא ליה לגמרא למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימר מזה ממש י"ל מדכתיב והזה הטהור אלמא דהמזה טהור ואף על גב דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה י"ל תרתי שמע מינה:

אלא מאי מזה נושא והא קמ"ל דעד דדרי כשיעור הזאה תימה לי א"כ מאי טעמא הדר ביה ממאי דאמר מאי מזה נוגע אי משום דקשיא ליה והכתיב נוגע והכתיב מזה ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס לימא הא דכתב נוגע ולא כתב ביה כיבוס היינו כי לא נוגע כשיעור הזאה ומזה דבעי כיבוס היינו כי נגע כשיעור הזאה ואין לתרץ דמש"ה לא מוקמינן ליה בנוגע וכדפריש משום דנוגע לא בעי כיבוס אפילו כי נגע בכשיעור מדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא ולא כתב ביה כיבוס ומי הנדה משמע מים הראוין להזות שיש בהן כשיעור דהא ודאי ליתא דמי הנדה לא משמע הכי דאי לא תימא הכי א"כ כי פריך ונכתוב נושא מאי קא משני הא קמשמע לן עד דדרי כשיעור הזאה אכתי תיקשי לך ליכתוב והנושא מי נדה יכבס בגדיו דמי הנדה משמע שיש בהן כדי הזייה ועוד אי מי הנדה משמע דוקא שיש בהן כדי הזייה אם כן אין בהן כדי הזייה לא יטמא במגע כלל והא ליתא דבריש מסכת כלים משמע דמטמו במגע דתנן התם אבות הטומאות השרץ וכו' עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע ואין מטמאין במשא ואין לתרץ דה"ק מאי מזה נושא אף נושא והוא הדין במגע דשקולין הן והי מינייהו מפקת דאם כן מאי פריך ולכתוב נושא לישני אי הוה כתב נושא הוה אמינא דוקא במשא ולא במגע להכי כתב מזה דהשתא אתי תרוייהו ועוד הלשון אינו משמע כן דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה ולא קאמר עד דנגע כשיעור הזאה לענין כיבוס בגדים ונ"ל דלהכי לא אוקמא במגע ולענין כיבוס דא"כ הוה משמע במגע לענין כיבוס ובמשא טהור גמור והא לא אשכחן טומאה דלא מטמיא אלא במגע לענין כיבוס ובמשא טהורה אע"ג דשרץ מטמא במגע ולא במשא מ"מ לא בעי כיבוס להכי אוקמי במשא דבמשא בעי כיבוס ובמגע לא בעי כיבוס דאשכחן טומאה כיוצא בה דנבילה מטמא אדם ולא בעי כיבוס ובמשא בעי כיבוס אי נמי נ"ל דמי הנדה משמע הכי ומשמע הכי בין יש בהן כשיעור בין אין בהן כשיעור ולהכי לא מצי לאוקמא במגע דהא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא ומשמע אפילו בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כיבוס בגדים והשתא נמי ניחא הא דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה דאי הוה כתב והנושא מי הנדה יכבס בגדיו הוה אמינא בין יש בהן כשיעור בין אין בהן:

מתני' כל שבעת [הימים] הוא זורק כו'.

אמר רב חסדא מתני' דלא כרבי עקיבא דאי ר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה נטמא. השתא כיון שהוזה על כ"ג נטמא היכי עביד עבודה כו'. ר' עקיבא מאי היא דתניא והזה הטהור על הטמא.

הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכ"א אין דברין הללו אמורין אלא בדברים שמקבלין טומאה מאי היא כדתנן בפרה פרק י"ב נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה זה הכלל דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו ודבר שאינו מקבל טומאה אין הזאתו חוזרת עליו פי' אם נתכוין להזות על אדם או על כלים המקבלין טומאה והזה על (או) הבהמה או כלי אבנים שאין מקבלין טומאה (הזאתו חוזרת עליו טומאה) אין הזאתו חוזרת עליו לטמאו ועדיין טהור הוא.

ואם יש באזוב ישנה שאני קורא בו והזה הטהור אבל נתכוין להזות על דבר שאינו מקבל והזה על דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו (טמאו) [וטמאו] ואינו יכול לחזור ולהזות ולא עוד אלא שטבילת אזוב פסולה זה טעם רבנן. אבל המזה על הטהור בטהרתו עומד ולא נטמא. מצאנו בשחיטת קדשים פרק שני בתחלתו פי' דברים הללו תניא שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה. יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. ואוקימנא בהאי קרא פליגי והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא מר סבר מכלל שהוא טמא טמאה כולה.

מ"ס טומאה דהך פרשה.

גזרה שמא יאכל פי׳ שמא יאכל באנינות שהוא איסור תורה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשה פרש״י ז״ל מאי מקשי׳ מעיקרא ביום הכפורים דכי האי גונא בכהן גדול ביום הכפורים אפילו היה בחול דכולי עלמא אכלי מי איכא למיחש למידי והא מיגרשה כדאוקי׳ לעיל ואין כאן אנינות ליאסר בהקרבה ולא באכילה ופרקי׳ דנהי דאנינות לא חיילה עליה מיטרד מי לא טריד וקיימא לן למשחה בהם לאכול קדשים בדרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים ועוד דהא דכתיב למשחה בהם לא דרשי׳ ליה אלא לומר שיאכל קדש בצלי ובחרדל וי״ל לפי שטת רש״י ז״ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר כיון שלבו דוה עליו שהרי מחמת הצורך גירשה שפיר קרינא ביה אנינות והא דכתיב למשחה בהם לא צלי וחרדל כתיב ביה אלא למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלין ומה לי לאכל צלי וחרדל או שלא לאכל בצער אנינות כך יש לומר לשטה זו. אבל בתוספות פירשו למה לי לתרוצי דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו לא אכיל וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות דאפילו תימא דהיכא דכולי עלמא אכלי איכא למיחש דילמ׳ אכיל הכא בכהן גדול ליכא למיחש דהא גרושה היא ואין כאן אונן. ופרקינן דנהי דאנינות ליכא איטרודי מי לא טריד וחיישינן מתוך צערו לא יתן דעתו ויאכל ביום הכפורים דאית ביה כרת ולהכי אצטריכינן לומר דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו נמי לא אכיל. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז״ל) מה שתמצא כתוב בגליון התוספות שיש שבוש בפירוש רש״י ז״ל במה שכת׳ על מה שאמ׳ הספר וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מגרש׳ בהא שבושא כי פרש״י ז״ל וז״ל והא מגרשא דהכי אוקימנא דכי חזי לה דמיתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי׳ לה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע עכ״ל. וזה שבוש כי זה הלשון נאמר לעיל כשתמות רחל השניה שהתקין והספר הקשה כאן ממיתת אשתו ראשונה וההיא לא מבטל גיטא בעיולי לבי כנישתא וכך היה לו לפרש והא מגרשא דהא כל היכא דאמרת דמתה לאה אשתו הראשונה לא תמות רחל דלמיתה דתרתי לא חיישי׳ כדאיתא לעיל וכל שרחל קיימת הויח לאה מגורשת למפרע דהא אמר לה הרי זה גיטיך אם לא תמות חברתיך רחל ודוק ומיהו רש״י ז״ל מפרש דהא אמרינן לחדא אמר לה ע״מ שלא תמות חברתיך שאמר כן לרחל וללאה הוא דאמר על מנת שאכנס אני לבית הכנסת).

דאי רבי עקיבא כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טמאתו היכי עביד עבודה כו'. והקשו בתוספות ודילמא האי תנא סבר דטומאה הותרה בצבור שאין מזין על כהן בשבעת ימי פריש׳ דיום הכפורים. ותירצו דכיון דסתם מתני׳ ר׳ מאיר מסתמא מתני׳ רבי מאיר היא דסבירא ליה במתניתא דלעיל שמזין עליו כל שבעה.

גרש״י ז״ל נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה ופי׳ הוא ז״ל נתכון להזות על הבהמה שאינה בת הזאה והזה על האדם אם יש באזוב שיורי מימי חטאת ישנה להזותו על אותו אדם כי המים לא נפסלו מפני הכונה שנתכון לבהמה ומ״מ אותו אדם לא נטהר בהזאה ראשונה כיון שהיתה הזאתו שלא בכונה וצריך הזאה אחרת. ובלשון שני פי׳ ז״ל כי האדם ההוא יצא ידי הזאה אע״פי שהזה עליו בלא כונה. וה״ק ישנה על אחרים שצריכין הזאה לומר שלא (כפר) פסל לו שיורי האזוב. ובלשון הא׳ יותר נכון אף לפי שטה זו חדא דלישנא דייק כוותיה ועוד דהא קי״ל במס׳ פרה שהמזה צריך להתכון ולהזות על הטמא ואם אין שם דעת מזה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כונה אלא מזין עליו בין מדעתו בין שלא מדעתו וסיפא דקתני נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה פירש רש״י ז״ל לא ישנה כלל לא הוא ולא אחרים מפני שנפסלו השיריים במלאכה ומלאכה פוסלת בין בפרה בין במי חטאת. והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת פרה שאין מלאכה פוסלת במי חטאת אלא קודם קדוש אבל לאחר קדוש שנתן בהם האפר לא. ובספרי מייתו לה מדכתיב למשמרת למי נדה וכבר הם למי נדה והנכון כגר״ח ז״ל שגורס בהפך נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה. על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה וה״פ דרישא כיון שנתכון במזיד להזאת על הבהמה הוה ליה נושא מימי חטאת שלא לצורך והוא טמא כדאיתא לקמן וכיון שהוא טמא אף מימי חטאת נפסלו ולא ישנה לא הוא ולא אחרים. ואחרים פרשו כי הוא לא ישנה מפני שהוא טמא והכתוב אומר והזה הטהור אבל אחרי׳ מזין בו. והלשון הראשון יותר נכון וכן פר״י ז״ל. וסיפא דקתני שאם נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה ישנה וכיון שנתכון להזות על האדם אין כאן נושא מימי חטאת שלא לצורך ולפיכך לא נפסלו וכן אמרו בתוספתא דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזאת והזה על דבר הראוי להזאת הואיל ותחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה ואם תחלת טבילתו כשרה הזאתו כשרה:

ועוד מזה בעי כבוס בגדים וכו' פי׳ אפילו תימא דסיפא פירושא דרישא הוא מ״מ זה אי איפשר דבמזה טעון ככוס בגדים ולא בנוגע אלמא תרי מילי נינהו:

אלא מאי מזה נושא תמי׳ מילתא מנא לן לאפוקי קרא מפשטא ולומר דמזה ממש [טהור] (טמא) ואי משום ק״ו [הא] גזרת הכתוב הוא כי היכי דהוי גזירת הכתוב בהא דאמרי׳ דנושא או נוגע טמא ומזין עליו טהור תירץ ר״י ז״ל דדייקי לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא שאין צריך לומר הטהור דהא פשי׳ דטהור בעי כדכתיב ואסף איש טהור. אלא ודאי הא קמ״ל שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה ואם כן על כרחי׳ אית לן לומר דמזה היינו נושא שיעור הזאה כדק׳ מפרשי׳ וכן פרש״י ז״ל.

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני בביאור האיך הי' הכהן מתנהג באותן ז' ימי הפרישה ואמר כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש אמר הר"ם היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו שבעת הימים כדי שתהא נוחה עליו יום צום כפור ומקריב חלק בראש ענינו שיקריב הוא ראשון לכל המקריבין ויקריב איזה קרבן שירצה וכמו כן יאכל מן הקרבנות הנאכלות אי זה שיעור שירצה ויקח חלקו בראש ובתוספתא כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב [מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל] אשם זה אני אוכל במה דברים אמורים בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקי' בשוה:

אמר המאירי כל ז' הימים הוא עושה זריקת הדם הן של תמיד השחר הן של תמיד הערב ומקטיר את הקטורת שהיו מקטירין מנה בכל יום במזבח הזהב חציו בשחרית וחציו בין הערבים ומטיב את הנרות והוא שהיו מדשנין אותם בכל יום בשחרית מאפר הפתילות שבהן ומקריב ראש ואימורים של תמידים ושאר הנתחים נעשין ע"י בני משמרה ואמר שכל עבודות הללו נעשות על ידו כדי שימצא עצמו ביוה"כ רגיל בעבודת היום ושלא ישנה הסדר ושאר כל הימים ר"ל של כל השנה אם רצה כה"ג להקריב כל קרבן שירצה מקריב ואין בני משמרה יכולין לעכב עליו ונוטל חלק בראש ר"ל שאוכל ממה שירצה בלא חלוקה אע"פ שלא הקריב ואם בא לחלוק עם בני משמר נוטל מחצה ובין כל שאר בני משמר מחצה כמו שיתבאר בגמ' י"ז ב':

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המזה ממי חטאת צריך שתהא כוונתו בשעה שהוא מטביל את האזוב בתוך כלי של מי חטאת להזות ממנו על דבר שהוא מקבל טומאה וזהו שאמרו והזה הטהור על הטמא אין דברים הללו אמורים אלא בדברים שמקבלין טומאה כלומר שתהא כוונתו בהזאתו להזות על דבר המקבל טומאה אבל אם נתכוין בשעת הטבלת האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה אין אותה הזאה עולה לטמא עד שיחזור ויטביל:

המזה אינו צריך להטביל את האזוב בתוך הכלי שבו מי החטאת בכל הזיה והזיה אלא טובל את האזוב ומזה פעם אחר פעם עד שיגמרו כל המים שבאזוב אפי' על מאה בני אדם ועל מאה כלים וכל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוין המזה להזות עליו שהמזה צריך להתכוין להזות על הטמא לטהרו ואם לא כיון פסל הזאתו אבל אותו שמזין עליו אינו צריך כוונה:

טבל את האזוב בכוונה שיזה ממנו על דבר שאינו מקבל טומאה כגון בהמה והזה על הטמא או על הכלי הטמא הזאתו פסולה הואיל והטבלת האזוב היתה בכוונה פסולה ואע"פ שיש עדיין מים באזוב ישנה ר"ל יחזור ויטביל האזוב פעם שניה ויתכוין להזות על האדם או על הכלי הטמא אבל אם בשעה שהטביל את האזוב נתכוין להזות על דבר המקבל טומאה או על אדם והזה מאותה טבילה על הבהמה אם נשאר מים באזוב אינו צריך לשנות אלא מזה מן הנשאר על האדם או על הכלים הטמאים שהכוונה פוסלת ולא המעשה:

זו היא שיטתנו וגירסת הספרים לשטה זו נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אע"פ שיש מים באזוב יחזור וישנה על האדם והזה על הבהמה אם יש מים באזוב לא ישנה וחכמי הצרפתים גורסים בהפך ר"ל נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה על האדם והזה על הבהמה אע"פ שיש באזוב לא ישנה ומפרשים שאם נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם לא נפסלו מי חטאת שבאזוב בכוונתו הואיל ומעשה שלו על אדם הוא אלא שלא עלתה הזאה לאדם הואיל ולא כיון לו ואם יש מים באזוב ישנה עליו ר"ל על האדם באותן המים ויכוין לו וא"צ לחזור ולהטביל נתכוין על האדם והזה על הבהמה אע"פ שיש מים באזוב לא ישנה להזות על האדם באותן המים מאחר שנפלה הזאה זו על הבהמה נפסלו מי חטאת שבאזוב עד שיחזור ויטביל והדברים נראין כשטה ראשונה וכן כתבוה גדולי המחברים:

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא אף בכל שהוא טומאת ערב וטעון הערב השמש ואינו טעון כיבוס בגדים וכן הנושאם שלא לצורך הזאה טמא אף בכל שהוא ואינו טעון כיבוס בגדים נשא מהם בכדי שיעור הזאה טעון כיבוס בגדים ומגדולי המחברים כתבו כן אף במגע בכדי שיעור הזאה שטעון כיבוס בגדים ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם ויראה עוד מדבריהם שהנושא בפחות מכשיעור אינו טמא אלא שלא כתבוה בפירוש מזה עצמו אע"פ שנגע או נשא טהור שהרי לצורך הזאה הוא א"כ מהו שאמרו פרה פי"ב מ"א אזוב קצר מספקו בכוש שנראין הדברים לפרש בו כדי שלא יגע במים שעל האזוב אלמא אף הוא טמא במגע אפשר שכשהוא מטביל את האזוב אינו נקרא מזה עד שיצא האזוב מן הכלי טהור שנתזו עליו צנורות של הזאה או שנפלה עליו הזאה גמורה אפי' מדעת לא טמאתו שאין זה נקרא מגע ומתוך כך לא היה כהן גדול טמא בהזאה שמזין עליו כל ז' ימי פרישה ואינו נמנע מלהקריב בסבתה אע"פ שמספק היו מזין עליו ושמא טהור היה:

בפרש"י בד"ה כדתנן נתכוון כו' דלא נתכוון וחוזר ושונה וא"צ לחזור כו' עכ"ל כצ"ל עיין בפירוש הרמב"ם ורע"ב בפ"ב דפרה שפירשו היפך פרש"י:

תוס' בד"ה אלא מאי כו' ואין לתרץ דה"ק מאי מזה נושא אף נושא כו' עכ"ל וכדברי התוס' פרש"י ג"כ בחומש אבל הרא"ם כתב דבנוגע נמי בשיעור הזאה בעי כיבוס בגדים ואולי שנעלם ממנו דברי התוס' דהכא ומ"ש כן ע"פ דברי הרמב"ם אין בו הכרע כמ"ש כסף משנה ע"ש: