מסכת זבחים דף כ״ה עמוד ב׳

שולי מזרק — קרקעיתו פיני"ו בלע"ז:

עד שלא הגיע דם לאויר מזרק — לבין דופני מזרק בעוד הדם למעלה מהן ומיהו על כנגד אוירו הן דהא ורידין רואים אויר כלי [בעינן]:

אויר שאין סופו לנוח — כגון האי שעתידים שוליו ליפול עד שלא ינוח דם לתוכו כמונח דמי והוה ליה כמי שנתקבל ונשפך דכשר לאוספו או לא כמונח דמי והוה ליה כנשפך מן הצואר לרצפה דפסול וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכן הויא קבלה:

חבית שמונח תחת הזינוק — צנור המקלח מים מהר זקוף והקילוח מקלח למרחוק ונופל לחבית וחבית זו אינה מונחת שם לשם קידוש מי חטאת:

מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין — כלומר שלא יתן כלי לתוך אוירה ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש ואף לא חוצה לה למעלה מאוגניה כנגד אוירה דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה הרי הן כמונחים בתוכה ופסק לה חיותייהו ואנן מים חיים אל כלי בעינן לקדוש אלמא אויר כמונח דמי ולקמיה פריך האי אויר שסופו לנוח הוא:

צירף פיה לזינוק — שאין אויר מפסיק בין פיה לזינוק:

שבתוכה — כלומר שבאו לתוך אויר דופנותיה פסולים:

שבחוצה לה — אע"פ שכנגד אוירה כשירין שעדיין לא פירשו מן הצינור ואפי' אויר אין כאן:

וקא פשיט ליה אויר שסופו לנוח הוא — כגון הא דקתני רישא שבחוצה לה פסולין דילמא האי דחשיב ליה כמונח משום דראוי היה לנוח שהרי חבית זו שלימה וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט אבל נפחתו שולי מזרק לא היה עתיד ראוי לנוח:

תרתי בעא מיניה — ופשט ליה חדא מינייהו:

חבית בעא מיניה — לא הוה שמיעא ליה הא מתניתין ובעא מיניה חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבחוצה כנגד אוירה מהו לקלוט אותן למי חטאת ופשט ליה מהא מתני' דפסולין:

ופשט ליה מזרק — צא ולמד מקבלת דם:

אי אתה מודה במזרק שאי איפשר לו בלא זינוק — כששוחט על אויר הכלי אין הדם שותת במקומו אלא מקלח לרוחב הכלי עד להלן ואי אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי נמצא כשהוא יורד לכלי מן האויר הוא בא ולא מן הפר והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו וגבי חבית נמי אויר שסופו לנוח הוא וכמונח דמי ופסולין:

נתן ידו או רגלו — קילוח היורד מהר מעוקם שמשפע ועולה ואין הקילוח יורד לחבית ונתן ידו למעלה מראש הצנור [לעשות כעין מרזב] כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית של קידוש:

וכן עלי ירקות — הראויין לאכילה ומקבלין טומאה:

פסולין — [המים] כדיליף לקמיה:

הוייתן — של מים המטהרים ע"י טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה:

זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי — מדקתני נתן ידו כו' פסל דהא אין המים שותתין מידו לכלי בשתיתה אלא בהעברה כשיוצאין מידו מקלחין להם על פני רחב פי החבית ואפי' הכי פסול אלמא משיצאו מידו לקלח על פני אויר הוה ליה כאילו שתתו מידו לכלי שהרי ידו על כנגד שפת הכלי מונחת ומשיצאו מידו מקלחים באו כנגד אוירו דאי לאו ככלי דמי אמאי פסול הלא מן האויר באין לו והוה ליה כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות:

דילמא בשותת — מידו לכלי ולא באו מן האויר:

תרדא — שוטה בהול:

שיעברו תנן — והעברה בקילוח משמע:

הצורם — אקרני"ר דהוי מום דתנן (בבכורות דף לז.) נפגמה אזנו גבי מום:

ואחר כך קיבל דמו — דהוה ביה מום בין שחיטה לקבלה:

שהיה כבר — צריך שיהא שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה:

אשכחן קדשי קדשים — דהאי בפר (העלם דבר של צבור) כתיב:

בשעת שחיטה — דכתיב (שמות י״ב:ד׳) תכוסו על השה דהיינו שחיטה וסמיך ליה שה תמים וגו':

שנשתייר מהן — בשעת זריקה אם נטמא כל הבשר והחלב או שאבד לא יזרוק רבי יהושע לטעמיה דדריש ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם במנחות (דף נו) קתני מיהא זורק ואין לך בעל מום גדול מזה קשיא לרבא דאמר בעינן תם בשעת זריקה אבל לרבי זירא לא קשיא דהא לא בעי תם אלא בשחיטה וקבלה:

תרגומה אבן שנה — אביי אמר ליה לרבא תרגמה אבן שנה למתניתך דבעי כל הוויותיו בשעת שחיטה אבן שנה קאי דסליק מיניה בן שנה יהיה כל הווייתו יהיה בן שנה אבל אם נכנס בשנה שניה בין שחיטה לזריקה פסול דשעות פוסלות בקדשים כדפירש ואזיל אבל תם לא תילף מיניה דהאי יהיה לאו אתמים קאי וקבלה בקדשים קלים בתמימות הואיל וגלי בקדשי קדשים גלי:

שעות פוסלות בקדשים — דשנה האמורה בקדשים קיימא לן בפרק יוצא דופן במסכת נדה (דף מז:) דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת לשנה הבאה וילפינן לה מקרא דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא שנתו של מנין עולם ואשמעינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה אלא אף משעה לשעה שאם נולד בניסן בי"ד ובט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו:

הוא בפנים — בעזרה:

חתך — רגליה ואחר כך שחט כשרה שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם ולקמיה פריך הא שויה בעלת מום: