ניתז על בגד טמא — ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דלמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוה והוי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באין כאחד כדמפרש ואזיל לה רב הונא בריה דרב יהושע:
מדקא מיבעי ליה הכי — מכלל דפשיטא ליה נטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע"ג דהיתה לו שעת הכושר ש"מ קסבר כו' ומיהו היכא דפסול דם וטבילת בגד באין כאחד מיבעי ליה הכי מי אמרינן ה"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס:
בזה אחר זה — שנפסל ואח"כ ניתז:
וכדקא מתרץ אביי — למילתיה דרבה דפריש פלוגתייהו דר' אלעזר ורבנן:
מטהרין — את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא:
שהרי נדה — שנטמאה במת מזין עליה לפני טבילת נדתה וטובלת לשתי הטומאות בטבילה אחת שלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה וטהרה כשתטבול ויש מיכן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאתן כדמפרש רבה ואזיל:
ואמר רבה — ר' אלעזר שמביא ראיה מהזאת נדה שאינו דומה לזו דאילו נדה הזאה וטומאת המים באין כאחד ואין זו ראיה לנטמאו קודם הזייה:
אלא שאמרה בשיטת רבי עקיבא רבו — דאמר כל הטומאות מטמאין מי חטאת העוברין על אוירו הלכך נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הואי עד שנגעו המים בבשרה:
העברת כלי — של מי חטאת:
חוץ לתנור — שהיה התנור סמוך לכותל וחלון בכותל ובו לגין והאדם עומד חוץ לתנור כלומר להלן מן התנור שהתנור מפסיק בינו לבין הכותל:
והעבירו ע"פ התנור — על אויר פיו שכל תנוריהם פיהם למעלה:
ונטל את הלגין — של מי חטאת ובמסכת פרה תנינן לה ומעלה היא למי חטאת:
ואיתיביה אביי גרסינן:
[למעלה כלמטה — באוהל כבנגיעה]:
ה"ג ושאר כל המאהילים לאיתויי אבן המנוגעת — אלמא בהזאת נדה ליכא למימר לרבי עקיבא משבאה למעלה באויר על הנדה נטמאת:
אלא אמר אביי דכ"ע אפילו במי חטאת לאו כמונח דמי — אלא לענין לגין הוא דגזר רבי עקיבא גזירה שמא יניחנה בתוך האויר דרך העברתו אבל בהזאה שאינו מעביר אלא זורקה מודה הוא דטהור דכיון דנפק מידו נפק לגמרי ואין בידו להכניסה לתנור:
ורבי אלעזר — דמייתי ראייה למילתיה מהזאת נדה ורבנן דאמרי אינה ראייה:
בדנין טומאה קדומה — כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד קמיפלגי:
רבי אלעזר סבר דנין ורבנן סברי אין דנין — ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן לעיל נמי פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן הוא דלרבי אלעזר אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי והאי דקאמרינן אליבא דרבה וכדמפרק אביי ולא אמרינן אליבא דאביי (ואע"ג) דהא דרבה ליתיה משום דאביי תלמידו הוה ולא נחלק עליו אלא דן לפניו ותירגם הדבר לפניו והודה לו:
דכולי עלמא אין דנין — ורבי אלעזר טומאה קדומה מטומאה קדומה יליף דרבי אלעזר סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות וכי נפלה הזאה קמייתא עלה אכתי לאו הזאה היא לטהרה ואע"ג שנטמאת ההזאה הראשונה כשנגעה בה חוזרת ומצטרפת עם השניה להשלים השיעור אלמא מי חטאת שנטמאו לפני הזאה מטהרין:
ורבנן סברי אין הזאה צריך שיעור — ומהזאה קמייתא אסתלקא לה הזאה וליכא למילף מינה טומאה קדומה דהך דגבי נדה טומאה שבאותה שעה היא:
מדמה — מיעוטא היא דמה של זו ולא דמה של אחרת: רבי עקיבא ורבי שמעון פליגי בהאי פסולה דמיעט קרא ולפרושי קאתו:
כתיב אותה — בתריה דקרא דכיבוס ומריקה ושטיפה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה (ויקרא ו׳:כ״ב):
אותה פרט לתרומה — ואמריקה ושטיפה קאי כדאמרינן לקמן בפירקין (זבחים דף צו:):
ורבי שמעון לטעמיה — לקמן במתניתין (זבחים דף צה:):
מתני' ניתז מן הצואר על הבגד כו' — כדמפרש טעמא בגמרא:
מן הקרן — של מזבח ומן היסוד של שירים ובפרק בית שמאי (לעיל זבחים לט.) תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן מתן דמה אין שירים טעונין כיבוס וטעמא מפרש בגמרא:
הכי גרסינן במתניתין נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס ואין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי כו' ובגמרא פריך הא תו למה לי:
נשפך על הרצפה — מצואר בהמה:
גמ' בראוי להזאה — שנתקבל בכלי:
