חצות שני עוכלתן — שרירי דידהו חצות שני של ליל המחרת:
שאינו עושה לינה — לאותו שעל הארץ שהרי כל הלילה כשר להעלותן מן הארץ ולמזבח דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין:
עושה עיכול — לשרירי דמערכה:
אין בהן עיכול לעולם — וכל שפוקעין יחזיר ומועלין בהן עד שיעשו דשן:
כל היכא דמשכחת להו כו' — הלכך פרשו קודם חצות נמי הרי הן עיכול בחצות ואפילו החזירן לאחר חצות:
אין מועלין בהן ולא צריך להחזירן ויצאו מידי מעילה גרסי' ולא נהנין מדרבנן:
וא"ר חייא בר אבא — נמי כרב יוסף:
וכן תני בר קפרא — כרב יוסף:
רבה ורב חסדא במאי פליגי — לומר דלא הוי עיכול בחצות:
בשמינים — אפילו הוקשו לא הויא עיכול דשומנן מעכבן מליעשות דשן:
או דילמא אין לינה מועלת — ולא נפסלו ויחזור ויעלם:
אילימא דלא ירדו — אותן שמצאן בשחר בראש המזבח שלא במערכה:
אלא דירדו — מן המזבח לאחר עמוד השחר מיבעי לך מי הוי כשאר לנים ונפסלים בעמוד השחר ותנן בפסולים כך אם ירדו לא יעלו:
לשלחן מדמינן לה — למזבח שאין לחם הפנים נפסל עליו אם לן בו לאחר זמנו:
דתנן אפי' היה על השלחן ימים כו' — במנחות תנן לה סידר את הלחם ואת הבזיכין באחד בשבת והקטיר את הבזיכין [בשבת] פסולה לפי שמחוסרים בשבת זמן שצריכין לעמוד עליו שבעת ימים כיצד יעשה זה שסידרם באחד בשבת יניחנה לשבת הבאה שאפי' היא כו':
או דילמא לקרקע עזרה מדמינן לה — דהא רצפת בנין היא כמותה ולא כלי שרת כשלחן:
מקטיר והולך לעולם — דאפילו אמרינן לינה מועלת בראש המזבח מסקינן להו במערכה שהרי פסולין שעלו לא ירדו:
רבא אמר לא יעלו — דלינה מועלת והוו להו פסולין וכיון דירדו לא יעלו:
את המזבח — ומשחת את המזבח לרבות את הכבש:
ה"ג כלי שרת מניין כל הנוגע בהן יקדש:
מהו שיקדשו פסולין — הוא סבור לענין פדיון קמיבעיא ליה כגון מנחה טמאה שקדשה בכלי שרת מי קדשה קדושת הגוף ולא נפקא להו לחולין דקדשה כלי אע"פ שהיא טמאה או לא קדשה ותנן המנחות והנסכים שנטמאו יש [להם] פדיון ואם משקדש בכלי נטמאו אין להם פדיון:
א"ל תניתוה — דמקדשין ואין להם פדיון:
א"ל לכתחילה ליקרב קמיבעיא לי — ולא לענין פדיון:
ושקבלו פסולין וזרקו את דמו — אם עלה הבשר לא ירד:
