דוחין קדשים הנאכלין — פסח זה מתחלה הוקדש לשם קרבן הנאכל הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה:
שאין נאכלין לכל אדם — אלא לזכרי כהונה:
ליהוי מעשר — דהא קדשים קלים הוא. בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:):
במעשר בהמה כתיב יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא:
עברה עברה — בבכור כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כ״ז:ל״ב):
למילקא עלה — משום לא יחליפנו:
זו תמורה — ממש שהעומדת כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהויא תמורה:
ואין אחר — זבח ראשון ששחטו לשם תמורה:
ומותרו בעי נסכים — דהא אמרת שלמים ניהוי:
דמותר תודה עצמה — כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה (מנחות דף עט:) זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם:
ומותר דאתי לה מעלמא — תודה שבאה ממותר פסח:
דילמא במותר אשם כתיב — האי ואם מן הצאן דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר:
בכל צאן — בכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים:
בכל אתר את אמר — בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה (ב"ק דף מ:):
וכאן אתה אומר מן לרבות — דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע שבא מכל צאן:
ה"נ — כי מוקמינן לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא:
ה"ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה:
והא מדכתיב אם כבש אם עז מכלל דלאו במותר הפסח הוא דכתיב — אלא בשלמים גרידי וה"ק אם נדר להביא מן הצאן יביא איזה שירצה או כבש או עז דאי במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים ומן העזים (שמות י״ב:ה׳):
לכדתניא כו' — לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים:
כבש — קרא יתירא הוא דכיון דכתיב [מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב] בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא שני מינין:
לאליה — שתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה יסירנה מקום שהכליות יועצות:
שלמים הבאין מחמת פסח — חגיגת ארבעה עשר כדאמרי' בפסחים (דף סט:):
והא מהכא נפקא — דפסח שעברה שנתו קרב שלמים והלא זה הוא מותר הפסח והא ילפת לה לעיל מדאבוה דשמואל:
ומאי ניהו שלמים — דבאין מכל צאן ובקר בין זכרים ובין נקיבות:
