מסכת זבחים דף מ״ד עמוד א׳

ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' — ל"ג הכא דליכא למיפרך דיו דהא קלות נמי במיתה:

ודיו לבא מן הדין להיות כנדון — ולא אמינא בה מיתה אלא לאו:

והכי קאמר אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר — בלאו כדאיתא ותרומה במיתה כדאיתא ולא נאמר טומאת מת הייתי אומר קלות על הקלות בלאו בטומאת קלה דשרץ על אכילת קלות כגון מעשר יהא בלאו כדאיתא וקלות על החמורות במיתה וטומאת שרץ על אכילות החמורות כגון תרומה במיתה כדאיתא ומינה הוה גמרינן דמה שרץ קלות על החמורות במיתה אף חמורות על קלות נמי במיתה דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה (וטומאת המת על אכילת מעשר תהא במיתה) לכך נאמרו חמורות טומאת המת על אכילת מעשר שלא תהא במיתה ופירש בה לאו ולא במיתה לומר לך שהיא באזהרה:

או אינו מביא כו' — רישא דברייתא בת"כ לענין פיגול קתני יכול לא יהא חייב אלא על השלמים בלבד ת"ל לענין טומאה וינזרו מקדשי ולקמן יליף נותר חילול חילול מטומאה ופיגול בעון עון מנותר:

או אינו — מרבה אלא כיוצא בשלמים שהרי כלל ופרט אמור כאן כדמפרש לקמן ונימא מה הפרט מפורש נאכלין לשני ימים כו':

ת"ל מבשר — ריבויא הוא דכתיב גבי פיגול (ויקרא ז׳:י״ח) מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא:

עד שאני מרבה — כלומר אחרי שאני מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג:

תלמוד לומר — לענין טומאה אשר הם מקדישים גבי וינזרו כתיב ואתי נותר חילול חילול מטומאה מה טומאה הכל בכלל אף נותר הכל בכלל בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל (ויקרא יט) ובטומאה כתיב וינזרו ולא יחללו (שם כב) והדר אתי פיגול עון עון מנותר:

אף כל שיש לו מתירין — או לאדם או למזבח ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן אימורי כל הקדשים ובשר כל הקדשים הנאכלין ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו:

כיוצא בשלמים מאי ניהו — דקתני לעיל או אינו מביא כו' אלא כיוצא:

האכל — כלל מבשר שלמים פרט יאכל חזר וכלל:

הני תרי כללי דסמיכי נינהו — שלא נכתב הפרט אלא בסוף:

הטל פרט ביניהם — הכתוב אחריהם הטל ביניהם ודונם כו' הלכך אי לאו דרבי רחמנא מבשר תחילה הוה דיינינן ליה במה הפרט מפורש כו':

חייבין עליו משום פיגול — אם בא עם האשם ופיגל באשם ואף על גב שאם היה רוצה יכול להביאו מכאן ועד עשרה ימים כדלקמן אית ליה לרבי מאיר דכי הביאו עם האשם דם האשם הוא המתירו למתן בהונות ושיריו לאכילה ששירי הלוג נאכלין כדאמרינן בשמעתא דלקמן:

אמר רב יוסף רבי היא כו' — וסבר לה כרבנן דהואיל ואפשר להביא נסכים לאחר זמן אין דם הזבח מפגלן ואפילו הביאן עמו ולוג שמן נמי הא דקתני נמי פיגול לא שיהא דם האשם מפגלו אלא מתנות שמן עצמו שמזה ממנו שבע הזאות בפנים הם מפגלין אותו אם הזה על מנת לאכול שיריו חוץ לזמנו והוא נאכל ליום ולילה כדמרבינן ליה לקמן עם שאר קדשי קדשים:

ומדשמעינן ליה לרבי דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה — לכהנים דאמר אף על פי שנזרק דם האשם יש מעילה בשמן עד שיתן שבע הזאות של צרכי גבוה הלכך מתנותיו מפגלין ליה שהן מתירין:

ולא נהנין — מדרבנן עד שיתן מתנותיו:

ולא מועלין — דקסבר דם האשם מתירו לכהנים וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה:

רבי אומר מועלין בו עד שיתן שבע הזאות של גבוה — אבל מתן בהונות דלאו צורך גבוה הוא ודאי לא פליג רבי:

ושוין — שאפילו נתן מתנות גבוה אסור הוא מדרבנן עד שיתן אף מתן בהונות:

אמרוה — רבנן להא דרב יוסף: