שהיה ר"ש אומר כו' — בגמרא מפרש לא תעשה דידהו:
עובר בל"ת — הואיל וראוי לבא לאחר זמן כדקתני בסיפא:
תורין שלא הגיע זמנן — כדתנן בחולין (דף כב.) משיזהיבו כשירין ומקמי הכי פסולין דתורין משמע גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים משמע ולא גדולים ופסולין מתחילת הציהוב ואילך:
בלא תעשה — הואיל וראוין לאחר זמן יש בו לא תעשה לשוחטן בחוץ:
מחוסר זמן — שאמרנו פטור בין שהוא מחוסר זמן בגופו בין שהוא מחוסר זמן בבעלים שלא הגיע זמן בעלים להקריב קרבנותיהם:
והמצורע — לא גרסי' במתני':
ויולדת — בתוך מלאת:
ואשמם — בגמרא פריך מאי אשם איכא בהני:
פטור — שאין מתקבלין בפנים לא חובה ולא לנדבה:
עולותיהן — דזב וזבה דעוף ודיולדת בהמה:
חייבין — שהרי מתקבלות בפנים נדבה לשמן:
ושלמיהן — בגמ' פריך מאי שלמים איכא בהני:
קדשי קדשים — כבשי עצרת:
ומותר העומר — לאחר קמיצה:
היוצק — שמן על המנחה כדכתיב (ויקרא ב) ויצקת וגו':
והפותת — מנחת מאפה כדכתיב (שם) פתות אותה פתים:
והמגיש — מנחה בחוץ והיא טעונה הגשה בפנים בקרן מערבית דרומית כמשפטה:
המטיב את הנרות — מדשן את המנורה בבקר:
פטור — טעמא יליף בברייתא בגמ':
אין בהן משום זרות — חיוב מיתה כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה אין זר חייב עליה מיתה כדאמרינן בפרק בראשונה (יומא דף כד.) עבודת מתנה ולא עבודת סילוק עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה:
ולא משום טומאה — כהן טמא ששימש דאזהרת זרות ושימוש בטומאה מחד קרא נפקי מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תנינא (לעיל זבחים יז.) מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה:
ולא משום מחוסר בגדים — דאינהו נמי כזר בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים הכי נפקא לן בפרק שני (שם יז:):
ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים — גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם:
ועבודה בבכורות — כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגו' (שמות כ״ד:ה׳):
אסרו הבמות — כדכתיב בשחוטי חוץ:
ועבודה בכהנים — כדכתיב קרב אל המזבח: לפנים מן הקלעים. דכתיב בחטאת ואשם ומנחה (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד:
קדשים קלים בכל מחנה ישראל — כמות שהן שרויין בדגליהם והא ילפינן באיזהו מקומן (לעיל זבחים נה.) מקראי:
באו לגלגל — כשעברו את הירדן והוקבע אהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו:
הותרו הבמות — כדילפינן לקמן מאיש כל הישר בעיניו:
קדשי קדשים — הנאכלין לא קרב בבמת יחיד כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה ואין מנחה בבמה הלכך עולה הוא דהואי ואין נאכלת וחטאת ואשם בבמת ציבור הוא דקרבי ונאכלין לפנים מן הקלעים:
קדשים קלים בכל מקום — דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל מעשר שני לא הוזכר כאן לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה:
באו לשילה — לאחר חילוקו מיד קבעוהו בשילה:
נאסרו הבמות — כדקתני והיא היתה מנוחה וכתיב כי לא באתם עד עתה וגו' כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו דהיינו נדרים ונדבות שאינן עליכם חובה אלא לפי מה שישר בעיניכם כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה ועברתם את הירדן וישבתם בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו' היינו איסור הבמות:
תקרה — (של) גג של נסרים:
ויריעות מלמעלן — בגמרא יליף לה:
בכל הרואה — במקום שרואין משם את שילה ובגמרא יליף לה:
באו לנוב וגבעון — כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון כמו שנאמר אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש אשר מלפני ה' (שמואל א כ״א:ה׳) אלמא שולחן ומזבח התם הוה חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים (א ג) כי שם הבמה גדולה:
הותרו הבמות — יליף בגמרא:
קדשים קלים בכל ערי ישראל — דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו:
והיא היתה נחלה — ההיא דכתיב בקרא דמשבאו אל המנוחה ואל הנחלה יאסרו הבמות:
ומעשר שני — פריך בגמרא נסקיה להתם:
לפנים מן החומה — של ירושלים שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה' (דברים יב):
בעשה — והביאום לה' וגו' (ויקרא יז):
ולא תעשה — כדילפי' משם תעלה לשחיטה ואזהרה דהעלאה השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' (דברים יב):
וחייבין עליהן כרת — כדכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו:
ואין חייבין עליהן כרת — כדאמרן בהשוחט (לעיל זבחים קו:) עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן כו' וקתני סיפא יכול יהו חייבין עליהן כרת תלמוד לומר זאת להם ואין אחרת להם:
הקדישן בשעת איסור הבמות — מההיא שעתא קרינא בהו והביאום לה' וכיון שהמתין עד שלא יבא לקיימו נתבטל העשה על ידו אבל לאו וכרת ליכא דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי והרי הותרו הבמות:
ואלו קדשים קרבין במשכן — קדשים שהוקדשו למשכן בזמן שהיה המשכן בגלגל והותר במה אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא יקרבו בבמה אותם שהוקדשו לשם משכן מפרש ואזיל:
קרבנות ציבור — סתמן למקדש:
קרבנות יחיד — סתמן בבמה:
קרבנות יחיד שהוקדשו למשכן — שפירש בשעת הקדישן על מנת להקריבן למשכן:
פטור — מאזהרה ומעונש שהרי הותרו הבמות ומיהו אסור לשנות משום כאשר נדרת תשמור ועשית (דברים כ״ג:כ״ד):
ומה בין במת יחיד כו' — כולהו יליף בגמרא דלא נהיגי בבמת יחיד:
במת ציבור — גלגל נוב וגבעון:
