מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳

קָתָּנִי מִיהַת - יְבָמָהּ מֶלֶךְ, מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא. יש להקשות הוה ליה למימר 'אחי בעלה' כי באותו זמן היו לאהרן הכהן ע"ה בנים, ואשתו אינה בת יבום ומאן דכר שמיה דיבום כאן? ונראה לי בס"ד קראו יבמה לרמוז לפי דרכו בזה ענין גדול אשר נעשה בזכות משה רבינו ע"ה לבנים שלה שהם אלעזר ואתמר כי אמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף הֳ' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ) רצונו לומר שנגזר מיתה על זרעו כולם דאין השמד אלא כילוי בנים בר מינן ובתפלתו של משה רבינו ע"ה בטלה חצי הגזרה שנשארו אלעזר ואתמר ולא מתו אלא נדב ואביהו, ואם כן לולי תפלתו של משה רבינו ע"ה שהתפלל שישאר זרע לאהרן הכהן ע"ה היה ראוי שיהיה נקרא משה רבינו ע"ה יבמה של אלישבע אשתו של אהרן הכהן ע"ה שאם מתקיים באהרן כלוי בנים לגמרי שלא ישאר לו זרע היה צריך שמשה רבינו ע"ה מיבם את אלישבע אחר פטירת אהרן הכהן ע"ה שנפטר קודם משה רבינו ע"ה.

אֵימָא - אַף מֶלֶךְ. הנה צריך לומר להאי תירוצא דמהפך סדר הדברים הנזכרים בברייתא והכי גריס 'אישה כהן גדול יבמה אף מלך' והתרצן קיצר בלשונו. ויש להקשות לפי זה הוה ליה למימר ששה דהא במשה רבינו ע"ה איכא תרתי? ונראה לי בס"ד כיון דאית ליה שררת מלך בטלה לגבי דידיה שררה של כהן גדול דקיימא לן מלך קודם לכהן גדול וילפי בגמרא זה (הוריות יג.) מדכתיב עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א' א, לג) דקאמר הכי דוד המלך ע"ה לצדוק שהיה כהן גדול ולנתן הנביא נמצא שררה של כהן גדול לא חשיבה שררה לגבי שררה של מלכות. ונראה לי בס"ד מה שזכתה אלישבע לחמשה שמחות יתירות על בנות ישראל כי היא היתה בחינת רחל שהיא באות ה"א אחרונה של שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד שמה שנקראת 'אלישבע' ומספר ה' הוא חמשה לכך היה לה יתרון חמשה בשמחה כי 'חמשה' ו'שמחה' שוים באותיות.

"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף", וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי - אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא (שמות יא, ח). אין הדבר כפשוטו שהכהו על לחיו דזה אי אפשר לומר כלל ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר וכו' (שמות יא, ח) ואיך יכהו? אך הכוונה כי היה דרכו כשיצא מפניו הולך דרך אחוריו כדי שיהיו פניו כנגד פרעה ואינו הופך אליו גבו ואותו היום זלזל בו קצת שהפך פניו כנגד הפתח ועם כל זה לא זלזל בו הרבה להפוך גבו אליו כנגד פניו ממש אלא הלך מן הצד והפך גבו על דרך שאמרו (ברכות כז.) אל יתפלל אדם אחורי רבו ממש אלא מצדד אצדודי וזהו שאמר סְטָרוֹ רצונו לומר צדדו כי סטרא הוא תרגום של הצד שהלך מצדו של פרעה ודייק לה מדכתיב וַיִּפֶן שהוא רצונו לומר הפך עצמו להיות פניו כנגד הפתח אך לא אמר וַיִּפֶן וַיֵּצֵא 'מִפְּנֵי' פַּרְעֹה אלא אמר 'מֵעִם' כלומר ממקום הצד שהוא עם פרעה.

בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ (שמות ג, ה) - אין הכוונה שיהיה הוא מלך דבלאו הכי הוא מלך ישראל כדכתיב וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה) אלא הכוונה בקש שיהיה כתרו ירושה לבניו כחוק כתר המלכות ועל זה אמר 'בִּקֵּשׁ מַלְכוּת' רצונו לומר בקש שיהיה לו כמו חוקי המלכות כן יזכו גם בניו יורשים כתרו וממלאיה מקומו.

בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (איוב לו, ז). נראה לי בס"ד אין פוסקין גדולה על הרוב אלא למי שהוא עניו, ורצונו לומר אדם עניו יהיה מרכבה לשם י־ה ולכן הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] ועניו השלם צריך שיהיה עניו במעשיו עניו בדבורו עניו במחשבתו נמצא הוא מרכבה לשלשה פעמים י־ה שעולים מספר מ"ה [15×3=45] לכן ענוה השלימה נקראת 'מה' דכתיב (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, ואותיות 'גְּדוּלָּה' תחלקם לשנים וקרי בה 'ג' דּוֹלֶה' שדולה שפע מן ג' שמות י־ה.