ואף אני לא אמרתי — שיאסף אלא בנתקבל בכלי:
והוא גופיה — רבי יהודה מנא ידע שנתקבל בכלי:
זריזין הן — ומקבלי לכולהו:
הייא — מהרה:
באזהרה — ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם התמצית כדאמרינן בכריתות בפ"ק (דף ד:):
ר' יהודה אומר בכרת — התם יליף טעמא:
אין דם מבטל דם — דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל ולקמן תנן לה בפ' כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח.):
למה פוקקין את העזרה — ערבי פסחים שלא יצאו הדמים דרך אמה לנחל קדרון:
והא קא הויא חציצה — בין רגליהם לרצפה ותנן עומד על גבי כלים כו' פסול (לעיל זבחים דף טו:):
היו בגדיו מטושטשין — לעיל בפרק ב' תניא לה:
בהולכת אברים לכבש — הא דקתני שבח הוא לבני אהרן כו' בהולכת אברים קאמר ולקמן פריך ובהולכת דם היכי אזלי:
אאיצטבי — איצטבאות גבוהין היו שם בנין אבנים ואינן חוצצין דמן הרצפה הן:
מתני' לאכול דבר שאין דרכו לאכול — חוץ למקומו או חוץ לזמנו:
קיפה — מפרש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) תבלין ודקדקת הבשר השוכנת בשולי קדרה:
אלל — גיד הצואר שהוא קשה ואין ראוי לאכילה:
ואין חייבין עליהן משום פיגול — אם היה הזבח פגול שחישב על בשרו או על אימוריו חוץ לזמנו ונתפגל האוכל מאלו פטור:
וטמא — אם אכל בטומאת הגוף מאחת מאלה הזבח כשר:
את המוקדשין — כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקבות:
לאכול שליל — שבמעיה:
לא פיגל — את הזבח דלאו גופיה דזיבחא הוא:
חלב המוקדשין — חלב שבדדיה:
אין חייבין עליהן משום פיגול — אם פיגל בזבח ואכל מחלבה לא מחייב כרת דלאו זיבחא הוא:
גמ' פיגל בזבח — שחטו ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו:
נתפגל השליל — האוכל מהשליל חייב:
בשליל — ששחט את הזבח ע"מ לאכול מן השליל חוץ לזמנו:
לא נתפגל הזבח — קסבר רבי אלעזר שליל גופיה דזיבחא הויא דעובר ירך אמו הוא ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל מדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל:
אלל — של עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך:
מוראה — לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא הוא הלכך מחשבה דידה לא מפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת:
פיגל באימורין — שחט פרים הנשרפים ע"מ להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן:
נתפגלו פרים — והאוכל מבשרן חייב:
חישב בפרים — ששחט ע"מ לאכול מבשרן חוץ לזמנו:
לא נתפגלו אימורי' — להתחייב כרת האוכל מכליות או מיותרת הכבד שלהם וכל שכן דלא נתפגלו פרים עצמן שהרי חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ואיידי דנקט פיגל באימורין נקט נמי לא נתפגלו אימורין:
לימא מסייע ליה — לר' אלעזר דאמר מתפגל ואע"פ שאין מפגל כגון שליל ומוראה ובשר הפרים:
ושוין — ר"ש וחכמים שנחלקו בפ' ב"ש (לקמן זבחים מג.) דרבנן אמרי פיגול נוהג בפרים הנשרפים ור"ש אמר כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול ושוין שאם חישב באחת מעבודות הדם לאכול מן הפרים למחר או לשורפן בבית הדשן כהילכתו למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שריפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שריפה לאו לשון אכילה הוא ואע"ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פיגול ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם:
מאי לאו — הא דפליגי רבנן דאמרי פיגול נוהג בהם בבשר דפרים עצמו קאמר דאם חישב באימורין להקטירם למחר דחשיב כי אורחייהו ואכילת מזבח נתפגל בשר הפרים ליענש כרת על אכילתו:
1אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי. והוא גופיה מנא ידע? כהנים זריזין, ועבדין הייא ומשתפכין.
2והלא דם התמצית מעורב בו! רבי יהודה לטעמיה, דאמר: דם התמצית קרי דם.
3דתניא: דם התמצית באזהרה. רבי יהודה אומר: בכרת.
4והאמר ר' אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר, שנאמר: ״(דברים יב״, כג) ״(כי הדם הוא הנפש)״׃
5דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם!
6אלא רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם.
7אמר להם רבי יהודה: לדבריכם, למה פוקקין העזרה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם.
8והא דם הוי חציצה! לח הוא, ולא הוי חציצה. דתנן: הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין, לחין אין חוצצין.
9והא קא מיתווסי מאנייהו, ותנן: היו בגדיו מטושטשין ועבד עבודתו פסולה! וכי תימא דמדלו להו, והתניא: (ויקרא ו, ג) ״מדו״ כמדתו, שלא יחסר ושלא יותיר! בהולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא.
10ולא?! והתניא: (ויקרא א, יג) ״והקריב הכהן את הכל״ זו הולכת אברים לכבש! אלא בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא. ולעבודה היכי אזלי? אזלי אאיצטבי.
11השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר. ורבי אליעזר פוסל.
12לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית; כשר. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.
13השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור, ומן הרוטב, ומן הקיפה, ומן האלל, ומן העצמות, ומן הגידין, ומן הקרנים, ומן הטלפים חוץ לזמנו וחוץ למקומו; כשר, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
14השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל. המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ לא פיגל.
15חלב מוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
16אמר רבי אלעזר: פיגל בזבח נתפגל השליל. בשליל לא נתפגל הזבח. פיגל באלל נתפגלה מוראה. במוראה לא נתפגל אלל.
17פיגל באימורין נתפגלו פרים. בפרים לא נתפגלו אימורים.
18לימא מסייע ליה: ושוים שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. מאי, לאו הא חישב באימורים נתפגלו פרים? לא;׃
אין דם מבטל דם — ודם התמצית זרק ליה לשם מים כרבי אליעזר דפ' התערובות (לקמן זבחים דף עז.) דאית ליה רואין אי נמי סבר לה כרבי אליעזר דאמר נתערב בדם התמצית כשר:
והתניא מדו כמדתו — הך פירכא אליבא דמ"ד אבנט מיגז גייז לעיל בפרק שני (זבחים דף יח.):
פיגל בזבח נתפגל שליל — כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת דירך אמו הוא כו' שאין דרכו לאכול כו' כך פי' בקונטרס וכענין זה גבי מוראה דלא חזיא לאכילה דפירשא בעלמא היא הלכך מחשבה דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת ושם דחק בחנם דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת את העוף דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח והיינו טעמא דחישב בפרים לא נתפגלו אימורים אבל בשליל לא אפשר לומר כך דאע"ג דבפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה:) גבי שוחט את החטאת ונמצא בה בן ארבעה חי תני חדא נאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם וא"כ הייתי יכול לומר דהיינו טעמא דלא פסלא ביה מחשבה משום דלאו גופיה דזיבחא הוא אבל ע"כ ר"א סבירא ליה דגופה דזיבחא הוא דהא אמר פיגל בזבח נתפגל שליל וסבר לה כאידך ברייתא דתניא התם דאין נאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה לפנים מן הקלעים והתם נמי משני להו הלכך צריך לפרש הטעם כמו שפי' בקונט' ויש דוחקים כאן לפרש משום דדרשינן בתורת כהנים בפרשת צו גבי נותר הזבח פרט לשליל ולשיליא ועל כרחין שייך נותר בשליל כדאיתא בתמורה בפרק כיצד מערימין (גם זה שם) גבי שליל שבחטאת דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר ואין נראה פירוש זה דמנא ליה לתנא הא דלמא איצטריך לגופיה למעוטי שליא מנותר ונראה דמדין שריפה קממעט שליל ושיליא דשריפה כתיבא בקרא:
פיגל באלל נתפגלה מוראה — בפ' העור והרוטב (חולין דף קכא.) מודו כו"ע דפלטתו סכין היינו אלל בההוא מיירי הכא ודעולה איירי שקודר להסיר המוראה בנוצתה דאי אפשר שלא יקח מן הושט עם המוראה:
באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום — דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שרפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא ואע"ג דאמרינן בפירקין לעיל (זבחים דף לא.) חישב שתאכלהו אש למחר הני מילי דחישב בלשון אכילה כדאוקימנא התם כך פירש בקונטרס ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם ומחשב שתאכלהו האש דהוי פיגול אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
תוס' ד"ה פיגל בזבח וכו' וע"כ שייך נותר בשליל — קשה לי הא להדיא קתני ברייתא דשמעתין ואין חייבים עליהם משום נותר והרמב"ם פסק דחייב משום נותר. ומצאתי במרכבת המשנה דתירץ דסבירא ליה להרמב"ם דבמה דאמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו' הא שליל ושליא חייבים ה"ה דחייב משום נותר וטמא. ומוכח דמתני' פליג אברייתא. אבל תוס' בשמעתין ד"ה הא שליל לא פ"כ. גם אם נימא כך למאי הוצרך לדחוק ברייתא דת"כ הא י"ל דהך ברייתא סברה כתנאי וברייתא דסוגיין דאין חייבים משום נותר. וגם פשטא דדברי תוספות דא"א לומר כלל דליכא חיוב בנותר. ולא הזכירו כלל מברייתא דסוגיין וצ"ע:
מסכת זבחים דף ל״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־321 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאואף אני לא אמרתי שיאסף אלא בנתקבל בכלי:
והוא גופיה רבי יהודה מנא ידע שנתקבל בכלי:
זריזין הן ומקבלי לכולהו:
הייא מהרה:
באזהרה ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם התמצית כדאמרינן בכריתות בפ"ק (דף ד:):
ר' יהודה אומר בכרת התם יליף טעמא:
אין דם מבטל דם דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל ולקמן תנן לה בפ' כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח.):
למה פוקקין את העזרה ערבי פסחים שלא יצאו הדמים דרך אמה לנחל קדרון:
ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Zevachim 35a · Sefaria
אין דם מבטל דם ודם התמצית זרק ליה לשם מים כרבי אליעזר דפ' התערובות (לקמן זבחים דף עז.) דאית ליה רואין אי נמי סבר לה כרבי אליעזר דאמר נתערב בדם התמצית כשר:
והתניא מדו כמדתו הך פירכא אליבא דמ"ד אבנט מיגז גייז לעיל בפרק שני (זבחים דף יח.):
פיגל בזבח נתפגל שליל כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת דירך אמו הוא כו' שאין דרכו לאכול כו' כך פי' בקונטרס וכענין זה גבי מוראה דלא חזיא לאכילה דפירשא בעלמא היא הלכך מחשבה דידה לא מיפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת ושם דחק בחנם דאפילו חזיא כשאר בשר אינה מפגלת את העוף דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח והיינו טעמא דחישב בפרים לא נתפגלו אימורים אבל בשליל לא אפשר לומר כך דאע"ג דבפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה:) גבי שוחט את החטאת ונמצא בה בן ארבעה חי תני חדא נאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם וא"כ הייתי יכול לומר דהיינו טעמא דלא פסלא ביה מחשבה משום דלאו גופיה דזיבחא הוא אבל ע"כ ר"א סבירא ליה דגופה דזיבחא הוא דהא אמר פיגל בזבח נתפגל שליל וסבר לה כאידך ברייתא דתניא התם דאין נאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה לפנים מן הקלעים והתם נמי משני להו הלכך צריך לפרש הטעם כמו שפי' בקונט' ויש דוחקים כאן לפרש משום דדרשינן בתורת כהנים בפרשת צו גבי נותר הזבח פרט לשליל ולשיליא ועל כרחין שייך נותר בשליל כדאיתא בתמורה בפרק כיצד מערימין (גם זה שם) גבי שליל שבחטאת דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר ואין נראה פירוש זה דמנא ליה לתנא הא דלמא איצטריך לגופיה למעוטי שליא מנותר ונראה דמדין שריפה קממעט שליל ושיליא דשריפה כתיבא בקרא:
פיגל באלל נתפגלה מוראה בפ' העור והרוטב (חולין דף קכא.) מודו כו"ע דפלטתו סכין היינו אלל בההוא מיירי הכא ודעולה איירי שקודר להסיר המוראה בנוצתה דאי אפשר שלא יקח מן הושט עם המוראה:
באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שרפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא ואע"ג דאמרינן בפירקין לעיל (זבחים דף לא.) חישב שתאכלהו אש למחר הני מילי דחישב בלשון אכילה כדאוקימנא התם כך פירש בקונטרס ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם ומחשב שתאכלהו האש דהוי פיגול אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח:
Tosafot on Zevachim 35a · Sefaria
תוס' ד"ה פיגל בזבח וכו' וע"כ שייך נותר בשליל קשה לי הא להדיא קתני ברייתא דשמעתין ואין חייבים עליהם משום נותר והרמב"ם פסק דחייב משום נותר. ומצאתי במרכבת המשנה דתירץ דסבירא ליה להרמב"ם דבמה דאמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו' הא שליל ושליא חייבים ה"ה דחייב משום נותר וטמא. ומוכח דמתני' פליג אברייתא. אבל תוס' בשמעתין ד"ה הא שליל לא פ"כ. גם אם נימא כך למאי הוצרך לדחוק ברייתא דת"כ הא י"ל דהך ברייתא סברה כתנאי וברייתא דסוגיין דאין חייבים משום נותר. וגם פשטא דדברי תוספות דא"א לומר כלל דליכא חיוב בנותר. ולא הזכירו כלל מברייתא דסוגיין וצ"ע:
Gilyon HaShas on Zevachim 35a · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת זבחים, דף ל״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־321 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי.…״
נפתחת ב״והלא דם התמצית מעורב בו! רבי יהודה…״
חכמים: רב בו, רבי יהודה.
נפתחת ב״דתניא: דם התמצית באזהרה. רבי יהודה אומר:…״
חכמים: רבי יהודה.
נפתחת ב״והאמר ר' אלעזר: מודה רבי יהודה לענין…״
חכמים: רבי יהודה.
נפתחת ב״דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין…״
נפתחת ב״אלא רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם…״
חכמים: רבי יהודה.
נפתחת ב״אמר להם רבי יהודה: לדבריכם, למה פוקקין…״
חכמים: רבי יהודה.
נפתחת ב״והא דם הוי חציצה! לח הוא, ולא…״
נפתחת ב״והא קא מיתווסי מאנייהו, ותנן: היו בגדיו…״
נפתחת ב״ולא?! והתניא: (ויקרא א, יג) ״והקריב הכהן…״
נפתחת ב״מתני׳ השוחט את הזבח לאכול דבר שאין…״
חכמים: רבי אליעזר.
נפתחת ב״לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו…״
נפתחת ב״השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור,…״
נפתחת ב״השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא…״
נפתחת ב״חלב מוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן…״
נפתחת ב״גמ׳ אמר רבי אלעזר: פיגל בזבח נתפגל…״
חכמים: רבי אלעזר.
נפתחת ב״פיגל באימורין נתפגלו פרים. בפרים לא נתפגלו…״
נפתחת ב״לימא מסייע ליה: ושוים שאם חישב באכילת…״
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: זבחים דף ל״ה ע״א
פתיחה בקורא