מסכת זבחים דף ק״ז עמוד א׳

ה"ג דאמר רבי יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה — איתקש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף שחיטה לא ענש אלא א"כ הזהיר:

אשכחן מוקטרי בפנים שהעלן בחוץ — שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירן בפנים והעלו בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר:

מוקטרי חוץ — שחוטי חוץ שעומדין ליקטר בחוץ ולא בפנים:

ואליהם תאמר — זהו תחילת פרשת העלאה וסמוכה לפרשת שחוטי חוץ על הראשונים דמשתעי בשחוטי חוץ שאמר שאם העלו בחוץ חייב ועליהם קרינן:

ואליהם כתיב — לשון קושיא הוא:

ה"ג אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות — וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלן בחוץ חייב:

ל"ו כריתות בתורה — וקחשיב התם המעלה בחוץ והוינן בה מניינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת הא תרתי נינהו לחיובא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחד וניתני שלשים ושבע והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים בחדא ואע"ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינו בכריתות ואקשינן עלה שבת ועבודת כוכבים [ומשני] תנא חילוקין שלהן במקומן דתנן במסכת שבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינא בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הכא לא תנא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואף על גב דאיכא למשמע מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תנינהי בתרתי:

והא דתנן — לקמן במתניתין (דף קי.) הזורק [מקצת] דמים בחוץ שלא נתן ארבע מתנות אלא מתנה אחת חייב דהויא זריקה בפנים דכוותיה דתנן (לעיל זבחים דף לו:) כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר:

מנלן — דאיחייב אזריקת דם בחוץ הא שחיטה והעלאה הוא דכתיבן:

דם יחשב דם שפך — לרבות את הזורק והאי קראי בשחוטי חוץ כתיבי:

או זבח — כתיב גבי העלאה או לרבות את הזורק:

לחלק — דלא תימא עד דמסיק עולה ושלמים:

לא יביאנו — משמע חד:

ואינו חייב על החסר — לקמן פליגי בה איכא למאן דאמר על אבר חסר ואיכא למאן דאמר על בהמה חסירה עד שיעלה כל הבהמה ואיכא למאן דאמר על הקטרה חסירה כגון פחות מכזית:

אותו — שלם משמע:

חד למוקטרי פנים כו' — דאי כתב חד הוה אמינא הני מילי מוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים מיחייב דהא מהדרינן פוקעין דחסרו אלמא הקטרה היא:

והא תניא — בניחותא:

ור"ע סבר מוקטרי פנים — שחוטי פנים שחסרו כגון פקעו מעל האור והעלן בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין:

ור' ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט — אע"ג דאיצטריך מחוץ למחנה כדלקמן אפילו הכי אשר ישחט יתירא הוא דמצי למיכתב אל מחוץ למחנה אייתר ליה אשר ישחט לרבות שחיטת העוף:

ההוא מיבעיא ליה השוחט העוף חייב ואינו חייב על המולק — והילכך איצטריכו תרוייהו דאי כתיב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף הוה אמינא כל שכן מליקה שהיא דרך הכשירו בפנים להכי כתיב דם שפך לרבות את העוף והדר כתיב אשר ישחט למעוטי מולק:

אין לי אלא שוחט בהמה — כדכתיב אשר ישחט שור או כשב:

ומה שחיטה — שאין זה דרך הכשירו של עוף בפנים חייב עליה בחוץ מליקה לא כ"ש:

ת"ל זה הדבר — אשר צוה וגו' וסמיך ליה אשר ישחט שחיטה ולא מליקה:

לגזירה שוה — מפורשת ביש נוחלין (ב"ב דף קכ:) ובנדרים בפרק בתרא (דף עח.):

הקומץ מנחה בחוץ — ולא הקטיר פטור:

מנא ליה — דפטור:

ופרכינן מהי תיתי לחיובא — דאיצטריך קרא למיפטריה:

מה לשחיטה שכן פוסלת בפסח ששחטו שלא לאוכלין — כגון לחולה וזקן שאין יכול לאכול כזית כדכתיב (שמות י״ב:ד׳) איש לפי אכלו תכוסו תאמר בקומץ מנחה דלא שייך פסול שלא לאוכליו ובקבלה נמי אפילו בפסח לא מיפסלא כדאמרן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר כוס לי טלה זה דבשחיטה לחודה הוא דפסלה מחשבת אוכלין:

תיתי מזריקה — דלא פסלה שלא לשם אוכלין בפסח ומחייב עלה בחוץ וה"ה לקמיצה וקבלה:

שכן זר חייב עליה מיתה — מה שאין כן בקמיצה וקבלה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה כדאמרינן פרק בראשונה בסדר יומא (דף כד.) והני תרוייהו יש אחריהן עבודה: