כחצר הניזק דמיא — ושדה אחר קרינא ביה:
ואי אמרת כו' — גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה:
נתחככה בכותל — דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא:
וטנפה פירות — ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר:
והא בעינן עד תומו — דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:
דשף צלמי — כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו:
דפסעי פסועי — כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהילים י״ב:ב׳) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:
פטור משסה — דגרמא בנזקין פטור:
דאפקיה לניביה — שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו:
השיך בו את הנחש — שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת:
מחייב — מיתה:
בין שיניו עומד — ובלא כוונת הנחש יצא הארס:
לפיכך מכיש בסייף — דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם:
נחש בסקילה — כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא):
לענין קטלא — הריגת נחש:
לא אמרינן — מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה:
בי תרבו — שם משפחה:
דסלקין לעילא — מבבל לארץ ישראל:
ודנחתין לתחתא — מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה:
עיזי דשוקא — דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא:
מתרינן במרייהו — אי מפסדן אפילו ברשות הרבים:
תיב אמסחתא — מקום מעמד הקצבים:
וקביל זוזך — אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן:
מתני' משיחזור בו שלשה ימים — שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:
שלשה פעמים — ואפילו ביום אחד:
גמ' אתאן לנגיחה רביעית — שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ"ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם:
ולא ישמרנו האידנא — בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:
