מסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד ב׳

בואו ונצא כאדם המקבל פני מלך:

מתני' המבקע עצים:

והזיק ברה"י של אחרים:

ברשות היחיד שלו:

והזיק ברשות היחיד אחר של אחרים חייב:

גמ' דשכיחי רבים והוה ליה לעיוני:

דלא שכיחי רבים במקום הנזק:

פטור מגלות:

ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו לא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים:

זה שלדעת חבירו נכנס משמע דאיירי כשראהו נכנס וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן בבא קמא מח. ושם ד"ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי"ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א"נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ"מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס:

דלא סגי ליה בגלות וא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד:

מיתיבי הזורק אבן לרה"ר והא הכא דשוגג קרוב למזיד בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא:

חייב בארבעה דברים פי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב"א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע"פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי"ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א"ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע"ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות:

מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ"ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (בבא קמא דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי"ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס:

מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים כו' הני תלתא בבי דקתני במתני' לא שמעינן חדא מגו חברתה אלא כולהו צריכן למיתננהי בהדיא.

ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב.

מאי חייב דקתני אמר ר' יוסי בר' חנינא חייב בד' דברים דקי"ל אדם מועד לעולם ומתכוין לנגרותו חייב חוץ מן הבושת דבעינן עד שיהא מתכוין לו לבייש או אפילו להזיק. ופטור דקתני פטור מגלות ופירש רבה דלא סגי ליה בגלות משום דהוא שוגג קרוב למזיד. ומותיב רבה הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דמיית איניש בחדא רצועה. ופרקינן כגון דטעה הדיין במניינא.

ת"ש הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא ופרקי' האי זורק אבן בסותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות בה ביום אלא מעט ודרכה ליפנות בה בלילה וזה סותר כותלו וזרק אבן לאשפה והיה שם אדם עושה צרכיו והכהו האבן ומת מזיד לא הוי דאינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס לא הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.

רב פפא הא דר' יוסי בר' חנינא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר כו' ומחייב גלות והתנן הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות ופרקי' זה שנכנס וטפחו לו ניצוצות ומת בשולייא דנגרי וכשרבו מסרהב בו לצאת מחנותו וכסבר שיצא ומשום דאית ליה אימתא עליה אע"ג דאמר ליה לא הוה ליה אסוקי אדעתיה דלמא לא נפק. רב זביד מתני אהא ומצא פרט לממציא עצמו מכאן א"ר אלעזר בן יעקב משיצתה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני אהא חייב בד' דברים כל שכן אקמייתא דודאי חייב ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטורין לגמרי מד' דברים וחייב בנזק וכדרבא דאמר בסוף פ' כיצד היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ואפי' אנוס חייב בנזק הכין דאמור רבנן בהדיא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:

מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלתר.

מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד או ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב אמר הר"ם הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב בין שהיה ברשותו בין שהוא שלא ברשותו ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד:

אמר המאירי המבקע עצים ברשות היחיד ר"ל ברשות שלו ונתזה בקעת ברשות הרבים והזיקה שם חייב שאע"פ שמתחלה ברשותו היה עושה הואיל ורבים מצויין ברשות הרבים הוה ליה לעיוני וכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד של אחרים שאע"פ שמקום הנזק אין רבים מצויים שם מ"מ תחלתו שלא ברשות היה וכל שכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים דאיכא תרתי לריעותא ולא סוף דבר באלו אלא אפילו היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחרים אע"פ שתחלתו ברשות ושאין רבים מצויים במקום הנזק שמ"מ שמירת נזקיו עליו בכל שהנזק קרוב לבא וחיוב זה דוקא בארבעה דברים אם לא מת אלא שהוזק אבל על הבשת פטור שאין חיובו עד שיתכוין לבייש או להזיק:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שנכנס שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבשת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהנזק אפילו אנוס חייב בו ומ"מ בשאר הדברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים ורבותי חולקין בה לומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויים ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצתה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות שנא' ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לנהרג ליכנס לשם אף כל וכו' ואם נכנס ברשות הרי זה גולה על ידו:

יש בדין מיתה בשוגג שלשה דינין כל אחד חלוק מחברו כל שהרג בשגגה והעלמה גולה כל שהרג בשגגה הקרובה לאונס פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו וכל שהרג בשוגג אלא הוא קרוב למזיד אינו גולה שאין גלות מכפרת לכיוצא בזה ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו כמו שיתבאר במקומו:

שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה שזהו שוגג הגמור וזה שתלינו טעות המנין בדיין הוא מפני שגדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו כמו שיתבאר במקומו וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה טעות מנין ושמא סתם הדברים כך הוא ר"ל שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמם צריכים לפרש:

הזורק אבן ברשות הרבים והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שהיה אדם עובר לשם וכן בסותר את כותלו לרשות הרבים בין ביום ובין בלילה היה סותרו לצד אשפה אם היא עשויה להפנות בני אדם מצוים בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב למזיד ואם אינה עשויה להפנות אין בני אדם מצויין בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב לאונס אם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום סתרו ביום פטור מצד קרוב לאונס ואם בלילה פטור מצד קרוב למזיד ואם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום אלא שעל ידי הדחק אדם נכנס בה ביום והיה סותר ביום והרג הרי זה גולה וגדולי המחברים פסקו דוקא כשישב שם עד שלא התחילה האבן ליפול הא אם לא היה שם בשעה שהתחילה האבן ליפול ובא לשם אחר שהתחילה ליפול ונפלה עליו ומת פטור:

הנכנס לחנותו של נפח ברשות ואמר לו אחר כן שיצא ולא יצא וזה סבור שיצא ונתזו ניצוצות ונפלו על פניו גולה אין זה אונס שהיה לו לחשוב שלא יצא ואם היה זה תלמידו שאימתו עליו וראוי לחשוב עליו שיצא ושלא עבר על מצותו פטור שזה אונס גמור:

בד"ה דלא סגי ליה בגלות כו' ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר נמי טעמא לפי שאינו דומה ליער יש לפלוגי בהכי דהתם כיון דיש לניזק דרך בתוכו הוי דומה ליער דזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס משא"כ הכא דלרשות חבירו נכנס וק"ל:

בד"ה חייב בד' דברים פירוש כו' ומוקי דר' יוסי בר חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא למאי דמוקי התם דריב"ח כשאמר לו הכנס היינו כלישנא קמא דמתני לה אסיפא ואפי' ברשות פטור ולההוא לישנא קושטא הוא בנפח באחר נמי דמסרהב לצאת דפטור דלא מוקמינן ההיא דנפח בשוליא דנפח אלא לההוא לישנא דמתני לה אסיפא אבל רישא כיון דברשות חייב ודו"ק:

מאי חייב אמר רבי יוסי ברבי חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנסה שלא ברשות פטור מארבעה דברים. וא"ת אפילו שלא ברשות מאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקיה לאזוקיה לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בארבעה דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וארבעה דברים דסיפא היינו נזק צער שבת וריפוי אבל בבושת פטור ראינו חייב עד שיתכוון ואם כן מארבעה דברים שחייב בסיפא פטור ברישא. הרשב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות דאיירי בשראהו. ותימה למה לא הקשו התוספות מההיא דנפח על מאן דמתני לה אסיפא דבסיפא הוי ברשות וראהו כמו שפירשו התוספות וקאמר רבי יוסי ברבי חנינא דפטור מגלות וההיא דנפח נמי איירי ברשות וראהו ואחר שאינו תלמידו חייב עליו גלות. וי"ל דבסיפא הוי ברשות גמור ופטור מגלות דלא סגי ליה בגלות אבל ההיא דנפח לא הוי ברשות גמור הילכך לא הוי קרוב למזיד וחייב גלות דסגי ליה בגלות. ועוד יש לומר דלא צריכינן לאוקמי ההיא דנפח בשוליא דנפחי דמשמע אבל אחר חייב גלות אלא למאן דמתני לה ארישא דפטור אבל אסיפא חייב הילכך פריך מנפח ומוקי לה בשוליא דנפחי הא אחר חייב גלות אבל מאן דמתני לה אסיפא לא צריך לאוקמי בשוליא דנפחי אלא כל אדם שוין ופטור מגלות אפילו אחר וסיפא דנגר נמי פטור למאן דמתני לה אסיפא. והקשו בתוספות בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית וכו'. ותימה למה מקשים מפרק הפרה היה להם להקשות מההיא דרבי יוסי ברבי חנינא דירושלמי דאיירי שלא ברשות וראהו וחייב בנזק והכא אמרינן דשלא ברשות וראהו פטור מנזק והוי קשה טפי מדרבי יוסי וכו' אדרבי יוסי וכו'. וי"ל דלפי המסקנא דירושלמי לא קשה דמוקי לה בשאמר ליה ליכנס ומשום הכי חייב בנזק. עוד קשה על מה שאמרו בתוספות הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית אם הזיקו חייב וכו' דלמה אינם מקשים על זה מההיא דירושלמי דתני רבי חייא פטור וקאי על הנזק והתם איירי שלא ברשות וראהו וההיא דפרק הפרה איירי נמי שלא ברשות וראהו וקאמר אם הזיקו חייב. וי"ל דבפרק הפרה קים ליה דההיא דרבי חייא איירי בשלא ראהו כדמוקי לה בירושלמי. גליון.

אמר רבא ק"ו ומה יער זה לרשותו נכנס ספרים אחרים זה לדעתו נכנס ועניינם אחד לרשותו שנכנס לדעתו כשהוא רוצה ואינו צריך ליטול רשות מחבירו אפילו הכי גולה כל שכן זה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.

דלא סגי ליה בגלות ואם תאמר והא תנן בפרק הגולין הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה אלמא חשבינן ליה קרוב למזיד אף כי נכנס ברשות וגולה. ויש לומר דהתם מיירי בלא ראהו והכא מיירי בראהו. ולמאי דפירשנו לעיל דהכא נמי איירי בלא ראהו והוא תירוץ שני של התוספות בדיבור דלעיל יש לומר דלא דמו אהדדי דהתם לא מיירי שנטל רשות ממנו ליכנס שם אלא שיהיה לו רשות ליכנס בחצר על ידי שכירות או על ידי מתנה או במכר שאין בעל החצר יכול לעכב אותו ולכך לא הוי קרוב למזיד דאין לו לידע מתי נכנס לשם אבל הכא מיירי באדם ששואל וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. ח"מ תכ"א ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבושת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהוזק אפילו אנוס חייב בו ומכל מקום בשאר דברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים. ורבותי חולקים בה ולומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויין ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצאה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם. וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות וברשות גולה. ע"כ. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבקע עצים ברשותו והזיקו בין שהזיקו ברשות היחיד של אחר בין ברשות הרבים בין שבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד לאדם שהיה שם חייב על החבלה בארבעה דברים ופטור מן הבושת ואם הרג גולה דהוה ליה לאזדהורי מלאזוקי לאינשי דעברי וקיימי התם ואם בקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים אפשר לומר דקרוב למזיד הוא ואין עיר מקלט קולטתו עד כאן. שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת הרי זה אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה. וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה מנין ושמא סתם הדברים הוא רוצה לומר שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמן צריכין לפרש. הרב המאירי ז"ל.

באשפה העשויה ליפנות בלילה וכו' ואם תאמר אמאי נקט דעשויה ליפנות בלילה דבלאו הכי ניחא שפיר דהיכא דאיכא דמיקרי ויתיב הוי שוגג קרוב למזיד. יש לומר דמילתא דשכיח נקט ואין זה רגילות דהוי מיקרי ויתיב אי לאו דעשויה ליפנות בלילה או שמא לא הוי שוגג קרוב למזיד ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דמיקרי ויתיב. תלמיד הר"פ ז"ל.

ופטור מגלות לכאורה היינו טעמא משום דלא חשיב פשיעה לענין גלות. וקשה דהא מדחשיב ליה פשיעה לענין ארבעה דברים כל שכן לענין גלות דהא אמרינן הכיר בה ושכחה וכו'. וי"ל דהכא גבי שלא ברשות היינו טעמא דפטור לפי שאין דומה ליער יער יש לו רשות ליכנס וגזירת הכתוב היא לענין גלות. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא פירוש דפטור מגלות אבל בחיוב ארבעה דברים הוי איפכא. ואם תאמר מאי כל שכן אדרבה דוקא סיפא משום דהוי שוגג קרוב למזיד כיון דברשות כדקאמר לעיל אבל רישא לא. וי"ל דהכי קאמר מאן דמתני לה אסיפא דפטור מגלות לפי שאינו דומה ליער מחמת האי טעמא דהוי קרוב למזיד אף על פי שהיה נראה לומר דכל שכן הוא דוקא פושע טפי כל שכן ארישא דיש לנו לפטרו מגלות לפי שאינו דומה ליער משום טעמא דהוי שלא ברשות והשתא לא פשע כל כך כמו ביער ויש דגרסי איפכא מאן דמתני ארישא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

חייב בארבעה דברים כתבו בתוספות פירש בקונטרס כיון דחזיא וכו'. וקשה לריב"א דאם ראהו היה לו להתחייב וכו'. ונראה לריב"א דאיירי בשלא ראהו. ואם תאמר אם כן אמאי חייב בארבעה דברים הא אמרינן בפרק הפרה אם נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית בדלא ידע ליה פטור ומתניתין נמי דהמבקע עצים נמי משמע דדוקא ברשות הרבים חייב אבל ברשות עצמו פטור. וי"ל דיש לחלק בין אומן לאדם אחר לפי שבני אדם רגילין ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש לו ליזהר טפי. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אחר לית ליה אימתא דרביה. מכאן הקשה ריב"א להא דפירש רש"י ז"ל לעיל דההיא דנגר מיירי בראהו ואפילו הכי בשלא ראהו ברשות פטור מגלות דהכא כיון דמסרהב בו לצאת הוה ליה כשלא ברשות ואפילו הכי הואיל וראהו חייב ופירכא דההיא דנגר מיירי בשלא ראהו. ותימה למאן דמתני מילתיה דריב"א ארישא אמאי חייב בארבעה דברים הואיל ולא ראהו כיון דמגלות פטור כל שכן מארבעה דברים כדאשכחן לעיל גבי הכיר בה ושכחה דלגבי גלות הוי שוגג ולגבי ארבעה דברים חשיב ליה אנוס. וי"ל דהתם גבי נגר כיון שרגילים בני אדם לבא לביתו הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוי אנוס לענין ארבעה דברים והא דלא מחייב גלות גזירת הכתוב היא דבעינן דומיא דיער. ורי"ץ פירש מההוא דנגר ודאי בראהו ופטור מגלות הואיל ונכנס שלא ברשות והכא כיון דנכנס ברשות דמי ליער אף על פי שמסרהב בו לצאת. וכן משמע בירושלמי דאף בראהו הואיל ושלא ברשות נכנס פטור מגלות דמסיק אמר רבי יוסי ברבי חנינא היה עומד ומבקע בחצרו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקתו חייב וכו' והא תנא רבי חייא וכו'. ומשני כיון דאמר לו הכנס חייב פירוש לא תחלק בראהו ולא ראהו אלא דרבי יוסי כשאמר לו הכנס אבל מתחילה היה רוצה לומר דלרבי יוסי ברבי חנינא חייב על הנזק ופטור מגלות הואיל ושלא ברשות הוא. וצריך עיון דשמא משום הכי דחי לה ומחלק בין אמר לו הכנס לשלא אמר לו הכנס כמו שמחלק מכח קושיא דרבי חייא. ותירץ ר"י דלא דמי למתניתין דשמא כניסת פועל דמי קצת לברשות דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאתי פועל לתבוע שכרו להכי אקשה ליה מרבי חייא דבפועל אמר למילתיה. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל והאי דמתני אסיפא דאפילו נכנס ברשות פטור מגלות איכא לאקשויי עלה ממתניתין דמכות דתנן זרק אבן וכו'. ואיכא למימר התם דלא חזי ליה מיהו איבעי ליה אסוקי אדעתיה אבל הכא דחזי ליה ומשום הכי הוי ליה קרוב למזיד. ע"כ. עוד כתבו בתוספות וכי דחי לה בירושלמי ומוקי דרבי יוסי ברבי חנינא בשאמר ליה הכנס אז ודאי צריך להעמידה בשלא ראהו דלא תיקשי דנפח. ותימה למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני רבי יוסי ברבי חנינא ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות משום דברשות וראהו. וכי תימא דאיכא מאן דמתני לה אסיפא פטור אינו חושש להקשות ממאן דמתני לה ארישא דאיכא למימר דלמאן דמתני אסיפא לדידיה אין צריך להעמיד ההיא דרבי יוסי ברבי חנינא בשלא ראהו אלא אף על פי שנתן לו רשות וראהו פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות ולא צריך להעמיד ההיא דנפח שרבו מסרב בו לצאת אלא כמשמעה שאפילו אחר פטור מגלות. וכן יש מפרשים בהדיא אבל מאן דמתני לה ארישא צריך לומר דאחר חייב גלות אם כן למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני לה ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות וצריך עיון. גליון.

מאן דמקשי לה אסיפא וכו' לפי מסקנא דלעיל דפטרי בסיפא משום דהוי קרוב למזיד משמע דיותר הרישא קרובה וכו' כמו שכתבו בתוספות. הרא"ש.

בגמרא אמר ר"י בר חנינא וכו' לפי שאינו דומה ליער וכו' עד אלא אמר רבא מאי פטור מגלות וכו' והיינו טעמא דריב"ח דה"ל שוגג קרוב למזיד עכ"ל. ונ"ל דהא דאמרינן דשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער דיער כל א' לדעתו נכנס אבל זה לדעת חבירו נכנס וה"ל שוגג קרוב למזיד אלא דרבא בא לתקן הל' של פטור מגלות וזה מוכרח מצד הלשון דהא דאמרינן לעיל פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער שכל זה הוא מדברי ריב"ח דאל"כ הול"ל מ"ט לפי שאינו דומה א"ו דריב"ח קאמר הכי וכאן משמע נמי דרבא לא בא לחלוק אדריב"ח דקאמר בהדיא והיינו טעמא דריב"ח א"ו דחד טעמא הוא כמ"ש וכ"נ להדיא מסוף הסוגיא כמ"ש בסמוך וכנ"ל מלשון התוס' בד"ה מיתיבי הזורק ועיין מ"ש שם וק"ל וא"ש דה"ל שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות והיינו שאינו גולה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה ומ"מ אינו נהרג כמו שמצינו כמה פעמים במסכת מכות כמו גבי שונא וכיוצא בו נמצא דלפ"ז דברי ריב"ח במלתיה קאי דפטור מגלות וק"ל:

בפרש"י חייב בד' דברים וכו' ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים וכו' עכ"ל. זה מוכרח מדקתני ואם הזיק ברשות חייב והיינו ד' דברים לחוד א"כ משמע להדיא דדוקא ברשות הוא דחייב אבל שלא ברשות פטור ועיין מ"ש בסמוך בזה בשם גדולי המפרשים שכתבו להיפך ואין להקשות לפרש"י אמאי קתני ברישא ומת פטור דמשמע פטור מגלות ולא אשמעינן דאפילו הזיק פטור מד' דברים דלכאורה נראה דרש"י ז"ל גריס ומת כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל די"ל דרבותא קמ"ל דאי אשמעינן הזיק ה"א דטעמא משום דאנוס הוא אבל במת חייב בגלות כמו בהכיר בה ושכחה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני לכך נקט דאפי' מגלות פטור והיינו לפי שאינו דומה ליער אבל מד' דברים פשיטא דפטור מטעם דאנוס הוא וכן אין להקשות אמאי אשמעינן פטור דגלות גבי שלא ברשות ות"ל דאפי' ברשות פטור היינו משום שאין הפטורים שווין דבסיפא שהיא ברשות הפטור דגלות הוא משום חומרא דלא סגי ליה דליהוי כפרה בגלות לכך נקט שלא ברשות דפטור לגמרי משום קולא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה מיתיבי הזורק וכו' בריש אלו הן הגולין דרש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה פרט לאומר מותר וכו' עכ"ל. שם בגמ' פריך אומר מותר אנוס הוא ומשני שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא וא"כ יש לדקדק אמאי דחיק באמת לאוקמי דוקא באומר מותר ואמאי לא מוקי לה בשוגג קרוב למזיד בכה"ג דהכא וא"ל דמסתברא טפי לאוקמי באומר מותר יותר מההיא דהכא כמ"ש התוספות בזה הדיבור דא"כ תקשי להיפך מנ"ל ההיא דהכא אבל לפמ"ש א"ש דהכא ילפינן לפי שאינו דומה ליער וא"כ אייתר לה בשגגה ומוקמינן לה בע"כ באומר מותר ומאומר מותר נמי לא ילפינן ההיא דהכא כסברת התוס' לכך איצטריך נמי למילף מיער ותרווייהו צריכי וק"ל:

בא"ד והא דפריך וכו' ולא אתיא האי כמאן דמתני דריב"ח ארישא ונראה דזה מוכרח ג"כ ממסקנא דשמעתין דקאמרינן ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות נמצא משמע להדיא דמאן דמתני ארישא לא חייש כלל במאי דהוי שוגג קרוב למזיד דאפ"ה חייב גלות ועפ"ז יש להקשות על דברי הרמב"ם ושאר פוסקים שפסקו להדיא כלישנא בתרא דשלא ברשות חייב בד' דברים ופטור מגלות וברשות חייב נמי גלות א"כ משמע דלא חיישינן לשוגג קרוב למזיד ואילו בזורק אבן לר"ה פסק הרמב"ם להדיא דלא סגי ליה בגלות מטעמא דשוגג קרוב למזיד ונ"ל ליישב שהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אין הכוונה דלא איכפת לן במה שהוא שוגג קרוב למזיד אלא עיקר הכוונה דע"כ מאן דמתני לה ארישא דפטור דנקט בשלא ברשות היינו מגלות א"כ מוכרח לומר דברשות חייב גלות והטעם בזה לפי שאין ראוי לקרותו שוגג קרוב למזיד דאע"ג שהוא ברשות לא דמי לזורק אבן לר"ה דהוי שוגג קרוב למזיד לפי שזורק בכוונה למקום דשכיחי אינשי אבל כאן גבי נגר דבעבידתיה טריד והבקעת נתזה שלא בכוונה לא שייך לקרותו קרוב למזיד ומכ"ש אם נפרש דאיירי שלא ראהו אבל לעיל גבי מאן דמתני אסיפא דס"ל דאפי' בכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד פריך שפיר מההיא דהזורק אבן שהוא יותר קרוב למזיד ואפ"ה גולה ומשני דההיא דהזורק בלא"ה איירי בסותר בלילה כיון שהוא קרוב ממש למזיד כנ"ל ליישב בדברי הרמב"ם וש"פ וזה דלא כדברי תוס' דהכא ודו"ק:

בגמרא מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא סוגיא זו קשה להולמה לפי פשוטו שפירש רש"י דלענין פטור מגלות איירי וא"כ קשיא טובא חדא דאיך שייך ל' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא דמשמע מזה דפטור' דגלות שלא ברשות אי' במכ"ש מדברי ריב"ח והא בברייתא מפורש בהדיא גבי שלא ברשות ומת פטור והאי פטור ע"כ היינו מגלות ועוד היאך אתיא במכ"ש כיון דאסקינן דטעמא דברשות פטור מגלות היינו משום דה"ל שוגג קרוב למזיד וזה לא שייך גבי שלא ברשות ומ"ש רש"י בד"ה מאן דמתני וכו' שאינו דומה ליער קשה יותר דהא האי טעמא אידחי לגמרי ועוד אמאי קאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני ארישא אבל אסיפא חייב גלות ואמאי לא קאמר נמי להיפך לענין ד' דברים דמאן דמתני ארישא דחייב בד' דברים כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור לגמרי וכן קאמר בסמוך דף ל"ג גבי רב זביד מתני לה וכו'. והנה הרא"ש הרגיש בזה וכתב דלא קאמר הכי משום דברייתא לענין גלות מיתני' וזה דוחק. ועוד כתב שם הרא"ש בתחילת דבריו והיינו במכ"ש דליכא נפקותא בין הנהו תרתי לישני אלא לענין גלות דהא דקאמרינן מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא קאי אכולי מלתא דריב"ח בין לענין חיוב ד' דברים ובין לענין פטור גלות וכן משמע באמת מדברי הרי"ף וש"פ ובזה מתורץ קושיא הראשונה והשלישית אבל אלה הדברים נפלאים הם ממני ולא אוכל להבין בהם כמ"ש בזה בדיבור תוס' ולכאורה היה נ"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו דליכא נ"מ לענין ד' דברים היינו דללישנא קמא איירי בשלא ראהו וללישנא בתרא איירי בשראהו אלא דמסתימת לשון הרא"ש ז"ל לא משמע כן והנלע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי בתחילת הסוגיא דהא דקאמרינן והיינו טעמא דריב"ח משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אין הכוונה לדחות הטעם שאינו דומה ליער דנראה שזו לשון ריב"ח עצמו אלא הא בהא תליא מילתא והיא היא דממעטינן שוגג קרוב למזיד כה"ג היינו משום שאינו דומה ליער דשוגג דיער הוא שוגג גמור שאינו יודע בכניסת חבירו לשם משא"כ כאן שברשותו נכנס וא"כ לפ"ז הא דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא אין הכוונה על גוף הדין דפטור גלות שזה מפורש בברייתא אלא הכוונה לענין הטעם שמפ' ריב"ח דבסיפא פטור מגלות דה"ל שוגג קרוב למזיד והיינו לפי שאינו דומה ליער ע"ז אמר כ"ש ארישא פי' דכ"ש דשייכא טעמא דריב"ח אפטורא דרישא שפטור מגלות מזה הטעם שאינו דומה לגמרי ליער דיער זה לרשותו נכנס וכו' וזה לרשות חבירו נכנס ובזה נתיישבו שני קושיות הראשונים ולזה נתכוון רש"י בד"ה מאן דמתני לה אסיפא פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש ארישא עכ"ל. ראה גם ראה שזה הלשון מורה ממש למ"ש שכוונתו לפ' דמאן דמתני אסיפא זה הל' פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש דשייך כל זה הל' ארישא והיינו לענין הטעם לחוד. ועפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השלישית דהא דלא קאמר הש"ס להיפוך מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא וכו' היינו משום דבזה לא היה משמיענו שום חידוש דבמה שיאמר כ"ש אסיפא דחייב בד' דברים זה אפי' תינוקות של ב"ר יודעין כיון דחייב בד' דברים אפי' שלא ברשות מהיכא תיתי שיפטור ברשות וכו'. וכן במה שיאמר דמאן דמתני דריב"ח אסיפא שחייב בד' דברים אבל ברישא פטור מלתא דפשיטא היא דכיון דקאמרינן דהא דנקט בסיפא חייב לא קאי אגלות אלא אד' דברים וכו' וע"ז קאמר אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור אבל עכשיו דקאמר להיפן א"ש דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא וקמ"ל בזה דחד טעמא לתרווייהו כמ"ש ולא תימא טעמא דשוגג קרוב למזיד מלתא אחריתא הוא וכן במאי דקאמר ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות קמ"ל לאפוקי ממאי דס"ד דבסיפא לא סגי ליה בגלות משום דה"ל שוגג קרוב למזיד והא דנקט פטור מגלות גבי שלא ברשות דוקא היינו משום שאין הפטורים שווין כמ"ש לעיל דברשות הוא משום חומרא ושלא ברשות משום קולא וקמ"ל דלא אמרי' הכי אלא בסיפא חייב גלות משום דלא אמרינן עכשיו דה"ל שוגג קרוב למזיד ודוק היטב וזה ברור בעזה"י:

בתוס' בד"ה מאן דמתני לה וכו' ותימא אי מטעם אונס וכו' כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים וכו' עכ"ל. לכאורה נראה מדברי התוס' דהא דקאמר כ"ש ארישא קאי ג"כ אחיובא דד' דברים וע"ז מקשו שהיה לו לפטור וכו' והיינו שמפרשים הסוגיא כמ"ש בשם גדולי המפרשים ואני בער ולא אבין איך אפשר לומר כן דאף לפירוש התוס' דשלא ברשות נמי לא מיקרי אונס א"כ יש לחייבו בד' דברים עכ"פ לא שייך לומר שנלמד במכ"ש מברשות ואף שיש לדחוק ולומר דעיקר הכ"ש היינו לענין גלות לחוד ומה שחייב בד' דברים היינו מסברא כיון שאין טעם לפוטרו מ"מ קשה דאיך שייך לומר שהדין שוה לגמרי ברשות ושלא ברשות דבשניהם פטור מגלות וחייב בד' דברים דא"כ אמאי פלגינהו לתרתי בברייתא ועוד עכ"פ יותר היה ראוי לתנא דברייתא לשנות החיוב דד' דברים ברישא גבי שלא ברשות ממה ששנאו גבי ברשות ועוד מדקאמר ואם הזיק ברשות חייב משמע להדיא דשלא ברשות פטור מזה החיוב שהוא ד' דברים. ובר מן דין שעכ"פ א"א לומר כן שהתוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא יאמר דברישא חייב ג"כ בד' דברים שהרי לעיל בסמוך בד"ה זה שלדעת חבירו וכו' כתבו התוס' להדיא דהא דקתני ארישא פטור היינו מד' דברים ולאידך תירוצא שכתבו משמע דאפי' מנזק פטור ומכ"ש מד' דברים ונ"ל ליישב דבאמת התוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא סובר דברישא פטור אף מד' דברים אלא דקושייתם הוא בענין זה דהא לפי המובן עכשיו דמה שאמרו כ"ש ארישא היינו לפי שהוא יותר קרוב לאונס וכו' א"כ צ"ל שזהו הסברא פשוטה ומוכרח' אליבא דכ"ע שהוא קרוב לאונס גמור דאו"כ קשה מנ"ל לסתמא דתלמודא לומר כ"ש ארישא דלמא שאני סיפא שהוא קרוב למזיד משא"כ ברישא שאינו קרוב למזיד ואונס נמי לא הוי ויש לחייבו גלות א"ו שזו סברא מוכרחת דברישא הוא קרוב לאונס וע"ז מקשו ותימא וכו' דא"כ כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים פי' דלפ"ז ראוי לומר שהסברא מוכרחת שהוא פטור מד' דברים כ"ע מודו בזה וכוונת הקושיא דהא חזינן דליתא להאי סברא שהרי לפנינו דמאן דמתני לה ארישא חייב בד' דברים וע"כ שהוא סובר דשלא ברשות לא הוי קרוב לאונס וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דמצינו דאין סברא זו מוכרחת איך שייך לומר כ"ש ארישא דלמא מאן דמתני אסיפא נמי סובר דברישא לא הוי קרוב לאונס לחייב גלות כנ"ל ליישב דברי התוס' אלא דבכל זה לא נתישבה דעתי דהא מצינו למימר דלעולם סברא פשוטה דרישא הוי קרוב לאונס והא דמחייבין ליה מאן דמתני ארישא בד' דברים אין זו קושי' דהא מאן דמתני לריב"ח אברייתא דממציא את עצמו אין לך קרוב לאונס יותר מזה ואפ"ה חייב בד' דברים וה"נ ס"ל למאן דמתני ארישא ועוד קשה דמצינן למימר דהא דקאמר כ"ש ארישא דפטור מגלות היינו דסמיך אברייתא דנפח דממ"נ ס"ל דשלא ברשות מיהא פטור מגלות ע"כ דברי התוס' צריכין עיון גדול ודוק היטיב:

בא"ד וי"ל דלאו מטעם אונס וכו' אלא לפי שאינו דומה ליער וכו' עכ"ל. לפי מ"ש בסמוך צ"ל דמאי דקאמר לפי שאינו דומה ליער היינו לענין שיפטור מגלות אבל הא דפטור מד' דברים שלא ברשות היינו משום דלענין פטור ד' דברים מקרי שפיר אונס דבאונס כל דהו סגי כמו בהכיר בה ושכחה וזה מוכרח דמאן דמתני אסיפא חייב לענין ד' דברים לחוד וע"ז נקט אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור מזה החיוב והיינו כמ"ש ודו"ק:

שם בא"ד הא דקאמר כ"ש ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער עכ"ל לפי מ"ש לעיל דטעמא דשוגג קרוב למזיד היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער א"ש ואם נאמר שהתו' לא נחתי לזו הסברא יש לפ' בדהכ"ש הוא שאם הועיל הטעם דשוגג קרוב למזיד לפטור מגלות כ"ש שיועיל הטעם שאינו דומה ליער לפטרו מגלות שזה הטעם נראה להש"ס יותר פשוט מאידך טעמא ודו"ק:

בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא כבר פרשתי בס"ד לעיל למי קאמר 'בּוֹאוּ' ועוד נראה לי בס"ד שהיה דרכו לקבץ עמו בני אדם דרך הילוכו כשהיה הולך לקבל שבת הן כדי לזכות את אחרים והן כדי שיהיו עמו עשרה. ועוד נראה לי בס"ד על מה שאמר רבינו זלה"ה (בשער הכונות דף ס' ע"ד) בשבת עצמו מאיר שם אהי־ה דיודין שעולה קס"א והוא סוד הנועם הנמשך יום שבת עיין שם. והנה מספר ישראל [541] עם מספר אהי־ה דיודין שהוא קס"א [אלף הי יוד הי=161] עולה מספר שבת [702] ולזה אמר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לקראת שבת עם האורות דשם אהי־ה דיודין הוא מדבר בואו עמי ואז שנינו נצא לקראת שבת כי מספר שלכם מספר שלי שאני ישראל עולה מספר שוה לקראת מספר שבת. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָל הַיָּמִים נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לֹא נָתַתָּ בֶּן זוּג? אָמַר לָהּ יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ בֶּן זוּגֵךְ. והיינו כי מספר הארה של שבת ומספר ישראל המה עולים במספר שבת.

רַבִּי יַנַּאי מִתְעַטֵּף וְקָאִי, וְאָמַר בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה. הנה רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] אמר שצריך לומר פעם שלישית בלחש כנגד הדעת דיצירה ובגמרא לא הוזכרו אלא רק שני פעמים בקול רם כנגד חכמה ובינה דיצירה ובודאי האמת הוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל טעמו של דבר אך דברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, על כן נראה לי בס"ד שצריך לעשות קבלת שבת במחשבה ודבור ומעשה ולכן כנגד מעשה ודבור שהם גלויים אומר שני פעמים בקול רם וכנגד המחשבה שהיא נסתרת אומר פעם אחת בלחש.