חייב בכולן — חמשה דברים:
היכי דמי — שיהא היזק בלא חבורה:
לאו כגון שהכהו כו' — דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא:
שגלחו — דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:
ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין — כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה:
נשא — סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:
קרטופני — בקעים בקעים חטטין:
דבמצווחי ליה — מכאיבים לו מחמת חוזק הסם:
בעי לאסויי — לצערא דהנך קרטופני:
שבת דהוי מרקד בי כובי — לשון מרקד בחנויות:
דבעי אחוויי גווני — מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך:
שבת גדולה — דמי ידו:
ושבת קטנה — כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:
שבכל יום ויום — עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו:
ה"ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו — קוטע ממש דאין סופו לחזור:
ואצל רבו לא פיחת — שלא בטלו ממלאכה:
פיחת אצל רבו — אף אצל רבו כגון קיטע את ידו:
וכולן — עניים ועשירים:
רואין אותן — ואפילו את העשירים:
כאילו ירדו כו' — ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך:
כפחותים שבהן — פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה:
סומא אין לו בושת — לקמן בשמעתין:
אלא רבי שמעון היא — דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו:
אין לעבדים בושת — במתניתין היא (דף פז.):
נתכוון לבייש את זה כו' פטור — מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו:
שיימינן בהו — בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה:
כדאמר רב פפא — לקמן (בבא קמא פו ע"ב):
1חייב בכולן.
2האי ״לא עשה חבורה״, היכי דמי? לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור? וקתני: חייב בכולן!
3אמרי: הכא במאי עסקינן כגון שחירשו, ולא עשה בו חבורה. והאמר רבה: החורש את אביו נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה; טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה!
4אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו. גילחו מהדר הדר, והיינו בעיין!
5אמרי: הכא במאי עסקינן כגון שסכו נשא, דלא הדר.
6צער דאית ליה קרטופני ברישיה, וצווחי מהנהו קרטופני. ריפוי דבעיא אסויי שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת! אין לך בושת גדול מזה׃
7ומילתא דבעיא ליה, לרבה פשיטא ליה, לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא דאתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אביי אמר נותן לו! שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום׃
8איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות׃
9פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא; פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה הכל לעצמו פיחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא:
10בושת הכל לפי המבייש והמתבייש: מני מתניתין לא רבי מאיר ולא ר' יהודה אלא ר' שמעון היא׃
11דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחותין שבהן׃
12מני (השתא) אי רבי מאיר מתניתין קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה מתניתין קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודה אומר סומא אין; לו בושת אלא לאו רבי שמעון היא׃
13אפי' תימא ר' יהודה כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למשקל מיניה אבל למיתבא ליה יהבינן ליה׃
14והא מדקתני סיפא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אלא מחוורתא מתניתין רבי שמעון היא:
15מאן תנא להא דתנו רבנן נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון׃
16קא סלקא דעתך קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים אי רבי מאיר האמר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי רבי יהודה האמר אין לעבדים בושת ואי ר"ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור׃
17מאי טעמא כקטלא מה קטלא עד דמתכוון ליה דכתיב ״(דברים יט״, יא) וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו בושת נמי עד דמיכוין ליה דכתיב ״(דברים כה״, יא) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוון לו׃
18לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו׃
19ואי בעית אימא אפילו תימא רבי מאיר מי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש׃
20וקטן בר בושת הוא אין כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם הכא נמי׃
כגון שחרשו — וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני:
שבת גדולה לעבד — כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:
פיחת אצל רבו — ל"ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום:
כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם — כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת:
עד שיתכוין לו — וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה:
אבל למישם שיימינן בהו — ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור — ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.
דמי שבתו שבכל יום ויום — פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.
הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב — כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.
כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין — פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.
עד שיתכוין לו — ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.
מסכת בבא קמא דף פ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־493 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחייב בכולן חמשה דברים:
היכי דמי שיהא היזק בלא חבורה:
לאו כגון שהכהו כו' דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא:
שגלחו דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:
ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה:
נשא סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:
קרטופני בקעים בקעים חטטין:
דבמצווחי ליה מכאיבים לו מחמת חוזק הסם:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 86a · Sefaria
כגון שחרשו וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני:
שבת גדולה לעבד כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:
פיחת אצל רבו ל"ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום:
כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת:
עד שיתכוין לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה:
אבל למישם שיימינן בהו ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:
Tosafot on Bava Kamma 86a · Sefaria
לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.
דמי שבתו שבכל יום ויום פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.
הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.
כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.
עד שיתכוין לו ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.
Rashba on Bava Kamma 86a · Sefaria
מי שהכה את אביו באזנו וחרשו חרשות הגמור על הדרך שבארנו נהרג שאי אפשר לחרשות הגמור על ידי מכה בלא טפת דם ואף חכמי הטבע העידו לנו כן במכת האזן שאם נפלה דם באזן מכח מכה אין לו עוד רפואה:
החובל בחברו ביום הכפורים אפילו התרו בו למלקות חייב שלא נאמר אין אדם לוקה ומשלם בחובל בחברו והוא שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין:
הקוטע יד עבד עברי של חברו חייב בחמשה דברים וינתן הכל לעבד אלא שילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות עד שיצא העבד לחירות ויצא קרקע עמו פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון שחסרו דבר שאינו מבטלו ממלאכתו והוא שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו הכל לעבד מעכשו ואין לרבו בהם כלום:
קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פרשו בתלמוד המערב שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא עבדים השלמים ואע"פ שקצת חסידים העידו שם עליהם שהיו מרחמים אותם ליתן מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עשני עושהו משנת חסידים היא זו ומ"מ רפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק ראשון שהוא נאמר כגון שאמדו לו לחמשה ימים ופסקו לו רפוי לכך ועשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאע"פ שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן כל צער ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכלם כמו שיתבאר למטה:
כבר בארנו במשנה בתשלומי הבשת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומ"מ עשירים גדולים אין דנין אותם בכמה אינם רוצים להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואים את כבודם מצדדים אחרים ולענין העושר רואין אותם כבני חורין שירדו מנכסיהם קצת ירידה מפני שאף המביישים בני אברהם יצחק ויעקב הם ואין בשת הבא מצדם כדאי להחמיר בו כל כך ומ"מ העניים הגמורים שנתביישו רואים אותם כפחותים שבעניים והם שנתדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש ומ"מ אין אנו מקילים אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש:
כבר בארנו במשנה שהמבייש את הסומא חייב ומ"מ אף הסומא שבייש חייב:
Meiri on Bava Kamma 86a · Sefaria
בד"ה פיחת אצל רבו כו' ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום עכ"ל צ"ל לרבא דהוי לטעמיה דפלוגתא דהכא דנותן הכל לרב ולטעמיה דפלוגתא דלעיל דנותן לו שבתו שבכל יום ויום דלא שייך לרבא בצמת' ידו שבת גדולה ושבת קטנה ומש"ה כתבו דיש ליישב בדוחק דלא הוי מעין פלוגתא דהכא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 86a · Sefaria
הכא במאי עסקינן בשגילחו קשיא לי למה דחקוהו לאוקמה בהכי לוקמוה שנצמתה ידו ואין סופה לחזור. נראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טיפתא דדמא שנפלה באצבעות שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרנו בשחירשו. הרשב"א ז"ל.
דמי שבתו בכל יום ויום פירוש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן יושב ובטל לעושה מלאכה ואי הוא מאוכלסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלישי יהיב ליה דמי כוליה. הרשב"א ז"ל.
ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום מכאן נראה לי שאם שכר אדם סוס מחברו ותחב לו מסמר ברגלו שקורין אנקלואריה ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיימא לן כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת. ור"י אומר דלא דמי דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום ועל ידי המכה אינו מוצאה למוכרה ודאי נזק מיקרי ומחייב. ה"ר ישעיה ז"ל. ופסק הריא"ף ז"ל כרבא דאין לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. וכתב ה"ר אפרים ז"ל האי דקא פסק הלכתא כרבא ליתא דהא אסיקנא בפרק השולח כאביי דצמתה ידו וסופה לחזור דנזק הוא ושמין אותו כעבד אליבא לישנא דגמרא ואמרינן התם דרבא לא סבירא ליה להאי מימרא. ה"ר יהונתן ז"ל. והרב המאירי ז"ל כתב דלא נראה לו דברי ה"ר אפרים ז"ל. וכתב עוד הילכך החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אף על פי שאם בא למכור עכשיו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק. ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה רצה לומר ביטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קישואין אין ראוי לאומרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו וכו' הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם. וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו. ער כאן לשונו. ח"מ תכ"ד הקוטע יד עבד עברי של חברו קוטע ממש שנפחת מדמיו וצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה וכמה היה יפה ושבת גדולה זו היא דמי ידו ושבת קטנה היינו שומר קישואין בעודנו נופל למשכב בשביל החבורה אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד אבל לא לרב ואפילו מה שהיה רגיל להרויח לו בכל יום ויום דינר משום דאמרינן במסכת קידושין אפילו חלה כל שש אם עשה מעשה מחט או שום מלאכה קלה אינו חייב להשלים לו והכא נמי אף על גב דנקטעה ידו יכול לעשות כמה מלאכות וכמה רווחים וכמה עבודות ומשום הכי לא משלם לרב כלל משבת גדולה אבל שבת קטנה כיון דאתיא ליה מעלמא ועוד שהוא נופל למשכב שמתבטל לגמרי מריוח גדול שהיה רגיל לעשות לאדון דין הוא דלישלם ליה. ואף על גב דאמרינן בחלה ג' אף על גב דלא עביד מעשה מחט כלל לא משלם ליה אפילו הכי כיון דמשמיא חסו עליה דאדון דמשלם ליה החובל שבת קטנה דהיינו שומר קישואין שמתבטל ממנה דין הוא שיהא האדון שהוא מפסיד שכר גדול דחזי בעודנו שוכב למשכב. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות הכל בין שבת גדולה וקטנה הכל לעבד וילקח בה קרקע ופירות היוצאים מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים דכיון דחס רחמנא עליה שפורע לו המזיק אינו נפטר מיד אדון במעשה מחט ובמקום שבתו שבכל יום ויום עמו יקח הפירות תחתיהן בין פירות היוצאים מדמי שבת גדולה בין פירות היוצאים משבת קטנה אבל גוף הקרקע הניקח מדמי שבת קטנה הוא לעבד ולא לאדון. נ"ל לפי שאין האדון יכול להכריח עבדו היהודי לעשות לו שתי מלאכות כדאשכחן באשה דמספקא לן בכתובות אי מקרי העדפה שעל ידי הדחק שהיא לאשה הם הכי נמי בעבד עברי אינו יכול לכופו על זה כיון דכתיב ביה כי טוב לו עמך מכל מקום דין הוא שישלם לעבד ולא לאדון אבל בפירות היוצאים ממנו שהוא דבר מועט אין אנו קפדין בזה. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו איתמר הכהו על ידו וצמתה וכו' אמר אביי נותן לו שבת גדולה ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה ושבת קטנה כשומר קישואין. ורבא אמר אין נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה ומסתברא דכפועל בטל הוא דיהבינן ליה. ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וכו' וקיימא לן כרבא. והיינו טעמא דלא שקיל ליה הרב לשבת קטנה לנפשיה לגמרי משום דלגבי הרב כיון דלא הוה יכול למכפייה לעבד למעבד ליה שתי מלאכות אי יהבת ליה שבת קטנה לבד מפירי דמי ידו לקתה מדת הדין דקיהבת ליה שבתו משתי מלאכות וכי תימא אי הכי לא תיהוי ליה לרב זכותא בשבת קטנה כלל אי הוה שקיל שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה הכי נמי אלא שאם אתה אומר כן אתה מכחיש את העבד דקשקיל הרב מדמי ידו מאי דלית ליה למשקל דהא לית ליה זכותא ביד עבדו אלא למלאכה בלחוד אלא דינא הוא דבין שבת גדולה בין קטנה מחמת שבטלה לידא דעבדא קא אתו דידא דעבדא משתעבדא ליה לרב למלאכה דינא הוא דלא תיהוי ליה לרב זכותא בכלהו אנפי דשבת אלא שעבודא למיכל מינה פירי ואמטו להכי ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק עבדא לחירות נפקא ארעא בהדיה. ואסיקנא פשיטא פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון דקטעיה לריש אודניה הרי אלו לעצמו ואין לרב בהם כלום ואם פחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא וקיימא לן כרבא. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר כשומר קישואין ושבת גדולה לעבד כלומר דמי נזק ידו. וא"ת לאביי האיך אפשר דלא יהבינן ליה טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחילתו ולקתה מדת דינו של הרב בכך. יש לומר דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי דהא יהיב בין הרב בין העבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה אנא לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתך מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך זה דעתו של אביי. ורבא אמר נותנין הכל לעבד בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופא של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב כלומר והרב יקח לעצמו שבת קטנה ומדמי שבת גדולה ילקח בהם קרקע והוא אוכל הפירות והגירסא נראית יותר נכונה דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם גירסא זו קשה לי קצת דמדקאמר יותן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהם קרקע על הכל קאי דיש בכללו אפילו שבת קטנה. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל שבת גדולה היינו נזק כמה היה יפה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה עכשיו ושבת קטנה כשומר קשואים רבא אמר אין נותנין אלא שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל מאותה מלאכה דאבטיל מינה. איתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד שהנזק שלו הוא ושבת קטנה של שמירת קישואין לרב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפק נפקא ארעא בהדיה. והא דרבא טעמא מעליא הוא מפני שהרב גם הוא מפסיד בנזק העבד כל ימי עבדותו דהא לאו שומר קישואין הוה הלכך בעינן דנמטיה הנאה מדמי הנזק של עבד. וטעמא דאביי לא ידענא מיהו גברא לא בעי לשלומי טפי. ואיכא למימר מפני שיכול העבד לומר לרבו אנא לא אזקתיך מן שמיא הוא דקנסיך אלו נפל ביה האי מומא ממילא מי הוה לך גבאי עבודה אלא שמירת קישואין והכא נמי כממילא דמי ולגבי מזיק ליכא שום טענה דהא משלם כל מה דמחייב לשלומי. פחת אצל רבו ואצל עצמו לא פחת כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור פלוגתא דאביי ורבא לאביי דאמר דאיכא תשלומי נזק נותן הנזק לעבד ושבת קטנה לרב ולרבא דאמר לא משלם אלא שבתו שבכל יום ויום הכל לרב. ע"כ. וגאון ז"ל פירש וז"ל אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד דהיינו דמי ידו ושבת קטנה לרב ושכר אותה מלאכה שמבטלו לזה כל זמן שהוא עתיד להיות תחת יד רבו נותן לרבו רבא אמר אם אתה אומר כן נמצאת אתה מפסיד את המזיק אלא הכל ינתן לעבד וילקח בו קרקע והרב אוכל פירות. ע"כ.
פיחת אצל רבו לא גרסינן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד סוף הדיבור. אי נמי כגון שבשעת שומת נזק זה לא היה ידוע שתחזור קודם יציאה לחירות שהיא סברא יותר שיהא הכל לעבד כמו בקטיעת יד ולבסוף אירע שחזרה ידו בעודו עבד ולא פחת אצל עצמו כלום ולרבא הכל לרב שבתו שבכל יום ויום. ומיהו אין נראה דהא משמע שבשעת שומא היה ידוע שלא פיחת אצל עצמו והואיל וכן אין סברא שיטול העבד כלום. ועוד מי לא משמע האי לישנא שהכהו מכה שיצטרך שיפול למשכב זמן ידוע וכשיעמוד יהיה שלם כבתחילה ואין שם אלא שבתו שבכל יום ויום אפילו לאביי. ועוד דמשמע דפלוגתא דאביי ורבא קאי אפלוגתא בתרייתא דקיימינן עלה השתא. תוספות שאנץ. כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל לא פיחת אלא אצל עצמו כגון שקטע אזנו הכל לעבד ואין האדון אוכל פירות מיהו פירות של דמי שבת קטנה שבימי חליו שאינו עושה מלאכה יאכל האדון. ד"ת. וצריך עיון.
כתב הריא"ף ז"ל ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. וכתב עליו ה"ר אפרים ז"ל אישתמיטתיה למרן ז"ל הא דגרסינן בגיטין פרק קמא אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו אמאי לרבו דידיה היא דבעי לאיתסויי לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי דשקיל רביה האי טופיינא. הילכך ליתא להאי סברא דירושלמי ברפואתו דלא שקיל רבו אלא האי שיורא וכן הילכתא. וכן נמי שקיל רביה צער ובושת כי היכי דשקיל נזק ושבת קטנה דקא שקיל ניזק עד דמיתסי בלחוד הוא דיהבינן ליה ולאו לעולם דהא נותן לו דמי ידו ודמי רגלו וצער נמי היכא דאמדינן ליה לכולהו יומי דאית ליה מחמת האי מכה אמדינן ליה ולאו צער הכאה בלבד. וכן הלכה.
והאי דאמרינן בירושלמי הקוטע יד עבדו של חברו וכו' בעבד כנעני הנטבל לשם עבדות מיירי דמצווה הוא על המצות שאין הזמן גרמא ואחיו קרינא ביה דכתיב איש ואחיו דהא אחיו הוא במצות ומשום הכי יש להם בושת דאי לא נטבל לית ליה בושת כלל דעם הדומה לחמור הוא. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פירשו בירושלמי שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטעים ולא עבדים השלמים ואף על פי שקצת חסידים העידו זה עליהם שהיו מרחמין אותם ליתן להם מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עושני עשהו משנת חסידים היא זו ומכל מקום ריפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק א' שהוא נאמר כגון שאמדוהו לחמשה ימים ופסקו לו ריפוי לכך יעשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאף על פי שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן בכל צער. ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכולם כמו שיתבאר למטה. ע"כ. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הקוטע יד עבד כנעני של חברו נותן הכל לרבו והוא ניזון מן הצדקה אם לא ירצה רבו לזונו שמוזהרין ישראל לרחם על עבדים החולים וקטועים כיון דשייכי במצות ועל השלמים מרחמים במדת רחמים אם אין רבו רוצה לזונו דקיימא לן יכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ונראה לומר דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה. ע"כ.
וכולן רואין אותן כאלו הן בני חורין וכו' לא ידענא האי כולן אי קאי נמי על המבייש כמתבייש או על המתבייש לבדו אבל קאמר שהם בני אברהם יצחק ויעקב מתחזי נמי שעל המבייש קאמר שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב וחסיד כזה אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אחת עד שנמצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין ורבי שמעון מוריד העשירים אצל העניים המיוחסים והעניים כפחותים ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבושת העשיר כי בממון גדול לא יכול לקבל בושת כמו שנאמר בן חורין מי אית ליה דמי. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה בתשלומי הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומכל מקום עשירים גדולים אין דנין אותן בכמה אינן רוצין להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואין את כבודם מצדדין אחרים ולענין העושר רואין אותן כבני חורין שירדו מנכסיהן קצת ירידה מפני שאף המביישין בני אברהם יצחק ויעקב ואין בושת הבאה מצדם כדאי להחמיר בה כל כך. ומכל מקום העניים הגמורים שנתביישו רואין אותן כפחותים שבעניים והם שנדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש. ומכל מקום אין אנו מקילין אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש. ע"כ.
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 86a · Sefaria
גמרא איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו וכו' הא דאמרינן בפ"ק דגיטין נותן שבתו ורפואתו לרבו ומקשינן התם שבתו פשיטא אין ענין לכאן דהתם בעבד כנעני איירי כדמוכח הסוגיא לכך פשיטא דהכל לרבו שהרי גופו קנוי לו ואינו יוצא ממנו לעולם משא"כ בעבד עברי דיוצא בשש:
תוספות בד"ה שבת גדולה לעבד וכו' ואף על גב דחלה ד' חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה עכ"ל כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי לא מפליג הכא אי בטלו ממלאכה ע"י חולי של חבלתו יותר מארבעה שנים יתן לרב השבת כמו שהיה יכול לילך בשליחות ולדלות וכו' ע"ז כתבו דלא אמרינן חייב להשלים אלא כשאינו עושה כלל שום מלאכה ודבריהם אלו מבוארים שם להדיא בגמרא דבעושה מעשה מחט אפילו חלה כל שש אינו חייב להשלים ע"ש:
בד"ה רבא אמר וכו' ובספרים היה כתוב הכל לעבד עכ"ל והוא גרסת הרי"ף והרמב"ם ומסיימי בה נמי וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ומה שתמהו התוספות שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב י"ל דהיינו טעמא משום דנסתחפה שדהו ואף ע"ג דבחלה ארבע חייב להשלים י"ל דאה"נ אם נתעכב החולי יותר מד' חוזר ומשלים אבל מ"מ שכר השבת שקיבל עכשיו אין לרבו חלק בו דמעלמא אתיא ליה ע"י צערא וראיה לדבר קצת דאפילו בבתו שכל מעשה ידיה ומציאתה לאביה אפ"ה רבו הדעות לקמן דאיכא מאן דס"ל דשבתה לעצמה והיינו נמי כיון דע"י צער דגופה אתא לה א"כ י"ל דה"ה לעבד אע"ג שיש לחלק. ועוד דאדרבא לדברי האומר דשבת קטנה כולו לרב יש לדקדק למה יהיה כולו לרב דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק שהרי אינו רשאי להשתעבד בו אלא במלאכות הצריכות ולא יותר כמ"ש הרמב"ם הלכות עבדים ואפילו בעבד כנעני אמרינן לקמן דכשעשה בו אחר המלאכה שלא בשעה שרגיל לעשות מלאכה לרבו פטור וא"כ מה"ט ע"כ יש לעבד חלק בשבת דהיינו במה שנוטל שכר בטילה מאותן השעות שאינו רגיל לעשות מלאכה לרבו וכיון שזה דבר שאין לו קצבה אמרו חכמים שילקח בהן קרקע וכו' ואל תשיבני דא"כ בעבד כנעני אמאי אמרינן בפשיטות בגיטין דכל שבתו לרבו התם טעמא אחרינא הוא דאף אם יש לעבד חלק מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בעבד עברי לא שייך האי טעמא ודע דלדברי הגורסים הכל לעבד וילקח בהן קרקע היינו אפילו הצער והבושת כ"כ הרמב"ם להדיא ע"ש ודו"ק:
גמרא ואי ר"ש וכו' בשת נמי עד דמיכווין ליה דכתיב ושלחה ידה וכו'. ויש לדקדק מאי פריך דלמא שאני בשת דהאי קרא איצטריך לגופא דבעינן שום כוונה בבושת דלא תימא דלא בעינן כוונה כלל דומיא דשאר נזקין אבל לעולם כשנתכוון לזה ובייש את זה לית לן קרא למעוטי משא"כ בקטלא דקראי טובא איכא דצריך כוונה ע"כ אייתר לר"ש האי קרא דוארב לו למעוטי נתכוון לזה והרג את זה אחר זה ראיתי בקצת נוסחאות במשנה לקמן ופטור על הבושת עד שיהא מתכווין שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו הרי להדיא כדברי אלא שהתוי"ט כתב דמושלחה ידה לחוד קדייק עיי"ש א"כ א"ש דאכתי אייתר במבושיו וק"ל:
בתוספות בד"ה עד שיתכוון לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה עכ"ל אף לפמ"ש בסמוך בשם התוי"ט דמושלחה ידה לחוד דייקינן דבעינן כוונה בבשת מ"מ יש לדקדק דלמא הא דס"ל לחכמים נתכוון לבייש הקטן וכו' נותן לגדול דמי בושתו של קטן היינו מהאי קרא דמבושיו דבלא"ה הייתי אומר דנותן לגדול דמי בושתו של עצמו דאף על גב דבעינן כוונה בבושת מ"מ סד"א דלא גרע מנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וה"ה לנתכווין לקטן ובייש את הגדול קמ"ל קרא דבמבושיו שאינו נותן אלא דמי בושתו של זה שנתכוון לו וצ"ע ודו"ק:
בד"ה אבל למישם וכו' ולא דמי לנתכוון וכו' עכ"ל פי' דכמו דהתם כו"ע מודו דכשנתכוון למידי דפטור עליה והרג בן חיובא דפטור וא"כ ה"נ לר"י דאין לעבדים בושת הו"ל לאו בר חיובא וכשנתכוון לו ובייש בן חורין דהיינו בר חיובא יש לו לפטור לגמרי ע"ז כתבו דלא דמי וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 86a · Sefaria
גמ' ושבת קטנה לרב עיין כתובות דף סה ע"ב תוספות ד"ה שלה:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 86a · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף פ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־493 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״חייב בכולן.…״
נפתחת ב״האי ״לא עשה חבורה״, היכי דמי? לאו…״
נפתחת ב״אמרי: הכא במאי עסקינן כגון שחירשו, ולא…״
חכמים: רבה.
נפתחת ב״אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו. גילחו…״
נפתחת ב״אמרי: הכא במאי עסקינן כגון שסכו נשא,…״
נפתחת ב״צער דאית ליה קרטופני ברישיה, וצווחי מהנהו…״
נפתחת ב״ומילתא דבעיא ליה, לרבה פשיטא ליה, לאביי…״
חכמים: רבה, אביי, רבא.
נפתחת ב״איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו…״
חכמים: רב רבא, רב אוכל, אביי, רבא.
נפתחת ב״פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא;…״
חכמים: אביי, רבא.
נפתחת ב״בושת הכל לפי המבייש והמתבייש: מני מתניתין…״
חכמים: רבי מאיר.
נפתחת ב״דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני…״
חכמים: רבי שמעון.
נפתחת ב״מני (השתא) אי רבי מאיר מתניתין קתני…״
חכמים: רבי מאיר, רבי שמעון.
נפתחת ב״אפי' תימא ר' יהודה כי אמר ר'…״
נפתחת ב״והא מדקתני סיפא המבייש את הישן חייב…״
חכמים: רבי שמעון.
נפתחת ב״מאן תנא להא דתנו רבנן נתכוון לבייש…״
חכמים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון.
נפתחת ב״קא סלקא דעתך קטן קטן בנכסים גדול…״
חכמים: רבי מאיר, רבי יהודה.
נפתחת ב״מאי טעמא כקטלא מה קטלא עד דמתכוון…״
חכמים: רב לו.
נפתחת ב״לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה…״
נפתחת ב״ואי בעית אימא אפילו תימא רבי מאיר…״
חכמים: רבי מאיר.
נפתחת ב״וקטן בר בושת הוא אין כדאמר רב…״
חכמים: רב פפא.
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת בבא קמא דף פ״ו עמוד א׳ · קטע 7 — “…וצמתה וסופה לחזור אביי אמר נותן לו! שבת גדולה…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בבא קמא דף פ״ו ע״א
פתיחה בקורא